¹

חַם לִבִּי, הֶאָח, חַמּוֹתִי!

וּפָנַי פְּנֵי לְהָבִים.

הַאֻמְנָם יִשָּׂא הָרוּחַ אוֹתִי

לְמַעְלָה אֶל בֵּין כּוֹכָבִים?

וַאֲנִי טוֹב לִי פֹּה הֱיוֹתִי

אֹמַר בְּלִי כְזָבִים;

שִׁירִי בְּפִי וּבְיָדִי כּוֹסִי

מָלֵא דַם עֲנָבִים,

וְכִמְעַט יָדִי הֲרִימוֹתִי

אַךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן שְׁבָבִים.

אַל נָא תִתְמְהוּ פְּלָאִים

כִּי כֹה מָלֵאתִי נַחַת;

הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים

עַל הָאָרֶץ מִתַּחַת,

עַל כֵּן בָּאתִי בְּתוֹךְ הַבָּאִים,

לֹא טָמַנְתִּי יָד בַּצַּלַּחַת.

וְעַתָּה – מַהֲרוּ אֹכֶל שְׁלשׁ סָאִים

וּמַשְׁקֶה מְלֹא חָבִית אַחַת,

וְנֹאכַל וְנִשְׁתֶּה לִרְגָעִים

וְלֹא נָמוּת לַשַּׁחַת.

וּכְטוֹב לִבֵּנוּ בַּיַּיִן

אֶת הָאֱלֹהִים נִזְכּוֹרָה,

הַשָּׂם עָלֵינוּ עַיִן

וּמֵאוֹרוֹ לָנוּ אוֹרָה,

הַנּוֹתֵן נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּין

וּלְחַיִּים – תַּעֲנֻגּוֹת הוֹרָה;

אֲשֶׁר מָאַס אֶת קַיִן

עֹבֵד הָאֲדָמָה הַשְּׁחוֹרָה,

וּמֵאֲבַדּוֹן הִצִּיל וּמֵאַיִן

אֶת נֹחַ בַּעַל הַזְּמוֹרָה!

(העולם תרס"ח)