אֲהַבְתִּיךָ, עַמִּי, וְאֹהֲבֶךָ

עַד אַחֲרִית יָמָי,

בְּךָ אֶהְגֶּה וּלְךָ אֶהְיֶה

עַד יֶחְשְׁכוּ שָׁמָי.

יָמַי עֹבְרִים, דָּמַי קֹפְאִים,

קֵץ כָּל־בָּשָׂר לִי מְחַכֶּה;

אַךְ לְעַמִּי, רֵאשִׁית אַהֲבָתִי,

כִּימֵי נֹעַר לִבִּי מַכֶּה.

לוֹ הִקְדַּשְׁתִּי רַעְיוֹנַי,

אַקְרִיבָה פְּרִי הָרוּחַ;

לְצָרוֹתָיו נְתוּנוֹת דִּמְעוֹתַי,

אֲשִׂימֵן בְּנֹאדוֹ – אָז אָנוּחַ,

מָה אֶתֵּן לְעַמִּי הָאֻמְלָל

וּמָה אוֹסִיף לוֹ אֲנִי הֶעָנִי,

לֹא אֵדַע; רַק זֹאת יָדַעְתִּי:

בְּאַהֲבָתִי אֹתוֹ מְאֻשָּׁר אָנִי.

(חזון למועד תרס"ט)