יְמֵי סַגְרִיר יוֹם אַחַר יוֹם,

כָּל־הַיְּקוּם לָבַשׁ שְׁמָמָה,

אֵין שֶׁמֶשׁ, אֵין אוֹר, אֵין חֹם –

צְעִיף־אַלְמְנוּת עַל־פְּנֵי־אֲדָמָה.

וְעָנָן וַעֲרָפֶל מַחֲשִׁיכִים

אֶת־הַיּוֹם מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו;

גַּם הַלֵּילוֹת הַמַּאֲרִיכִים

מַסִּיגִים אֶת־גְּבֻלוֹתָיו.

עַד אָן יַאֲרִיכוּ כָּכָה

הַשִּׁמָּמוֹן וְהָעֲלָטָה?…

אַךְ הִנֵּה זֶה נִפְתָּחָה

אֲרֻבַּת־שָׁמַיִם עָתָּה.

וּמֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים

שֶׁמֶשׁ יוֹפִיעַ בְּגָאוֹן,

מִפָּנָיו גָּזוּ מַחֲשַׁכִּים,

תַּמּוּ עֲרָפֶל, מַשָּׁאוֹן.

הוֹפִיעַ – וּבִכְנָפָיו

קֶרַח, סַעַר וְצִנָּה,

וְהַקֶּרַח יוֹרֶה רְשָׁפָיו

חִצִּים לְבָנִים בְּכָל־פִּנָּה!

וְהַסַּעַר יֶהְמֶה כַּחֲלִילִים

וִינִיסֵנוּ אִישׁ לְחוֹרוֹ –

וְלָמָה אֵיפוֹא, הָאֱוִילִים,

יִחַלְנוּ לְשֶׁמֶשׁ, לְאוֹרוֹ?…

וְהֹלֵךְ וְחָדֵל הָאוֹר

כְּמוֹ בָא אַךְ לְצַחֵק בָּנוּ;

וְהֹלֵךְ וְגָדוֹל הַקֹּר,

וַאֲכָלָנוּ וַהֲמָמָנוּ…

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ חֲרֵדָה

וְעֵינֵינוּ – קֵדְמָה מִזְרָחָה

וְתַחַת שֶׁמֶשׁ בֹּגֵדָה

לְשֶׁמֶשׁ אָבִיב נֶאֱנָחָה.

הֲתָבֹא בוֹא שֶׁמֶשׁ נְדָבָה

וְהֵרִיקָה יַחְדָּו אוֹר וָחֹם? –

הֲלֹא לַכֹּל עֲלֵי אֶרֶץ צָבָא:

הֲיָבֹא, הֲיָבֹא גַם לָנוּ יוֹם?

(בת-קול תרע"ג)