כַּמָּה תְּרָנִים יַעַזְבוּ אֶרֶץ
לַעֲבֹר יָם כְּמַלְאָכִים קַלִּים,
וְאַחַר יָבֹא עֲלֵיהֶם קֶרֶץ
בְּיַד הָרוּחוֹת אוֹ הַגַּלִּים.
כַּמָּה צִפֳּרִים יַעֲלוּ אֵבֶר
לַעֲבֹר אֶרֶץ וּמֵי מְנוּחוֹת,
וְאַחַר יֹאבְדוּ, יִמְצְאוּ קֶבֶר
בְּיַד הַגַּלִּים אוֹ הָרוּחוֹת.
אִם אֹשֶר קָרוֹב, חָזוֹן רָחוֹק,
יִשְׁאֲפוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּלִּים,
בַּכֹּל יִרְדְּפוּם רָדֹף וְדָחֹק
הָרוּחוֹת אוֹ הַגַּלִּים!
נִפְלָא דֶרֶךְ הָרַעֲיוֹנִים
הַמִּתְרוֹצְצִים בַּטֻּחוֹת,
יִתְרוֹצְצוּ – וּלְמוּלָם עוֹנִים
בְּקוֹל הַגַּלִים וְהָרוּחוֹת!
(תר"ע)
-
M. Eminescu, “Dintre sute de catarge”. ↩