¹

הַיָּרֵחַ, הַכּוֹכָבִים אוֹרָם יִתֵּנוּ,

לַיְלָה עַל הָעֲמָקִים וְעַל הֶהָרִים…

וּלְפָנַי פָּתוּחַ סֵפֶר קָדְשֵׁנוּ

וַאֲנִי קֹרֵא וְשֹׁנֶה בַּדְבָרִים.

אֲנִי קוֹרֵא אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים

וְקוֹלוֹ אֶשְׁמַע בֶּחָזוֹן שָׁם:

"וְשַׂמְתִּי זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי שָׁמַיִם

וְכַחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם".

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! דָּבָר מִדְּבָרֶיךָ

לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, לֹא יַעֲלֶה בַּתֹּהוּ,

חֶפְצְךָ יֵעָשֶׂה תָּמִיד בְּעוֹלָמֶךָ,

הַכֹּל יָבֹא, כֹּל תּוּכַל עֲשׂהוּ.

וְגַם הִנֵּה בָא קְצֵה הַחִזָּיוֹן

וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד:

כִּי הָיִינוּ כַּחוֹל לְמִרְמָס וּלְבִזָּיוֹן,

מִי יוֹדֵעַ עַד מָתַי עוֹד.

הִנֵּה כַּחוֹל הָיִינוּ, כְּאַבְנֵי נֵפֶץ,

עַל פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, עַל שְׂפַת הַיָּם;

אַךְ כּוֹכְבֵי הָאוֹר, כּוֹכְבֵי הַחֵפֶץ,

הַכּוֹכָבִים, הַכּוֹכָבִים – אֱלֹהִים, אַיָּם?!…

(תרס"ג)