הַחַיִּים הֵם שְׁתִיקָה מְמֻשֶׁכֶת

לְלֹא פְּנַאי לְשׂוֹחֵחַ,

וְאָמְנָם מָה הַפַּחַז?

יֵשׁ מָחָר מָחֳרָתַיִם לְהַעֲלוֹת בְּעַל כָּרְחָהּ

נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם

לְשִׂיחָה.

הוּא יוֹשֵׁב אֶל שֻׁלְחָן תְּמוּךְ אֹזֶן וּמֵצַח

בְּחֶדֶר עָלָה זֶה מִכְּבָר בְּשַׁלְהֶבֶת —

וְעֵינָיו אֶל הַחַלּוֹן.

הַדִּבּוּר מִתְעוֹרֵר רַק אַחֲרֵי הַמָּוֶת

שֶׁל הָאָדָם הָאָהוּב,

מִתְעוֹרֵר כִּתְמִיהָה עֲגֻלָּה

כְּסַהַר פִּתְאֹם בְּלֵיל נְשָׁמָה.

וְהַיֶּלֶד גָּדֵל, גָדֵל וּמַזְקִין,

וְיֵשׁ יִרָתַע בְּאֵימָה:

הַהִכַּרְתִּי אָבִי?