כָּל הַדֶּרֶךְ חָשַׁבְתִּי אֲנִי הוּא, אֲנִי

שֶׁמִּלֵּל,

לֹא חָקַרְתִּי אַחֲרָיו, לֹא מִשַּׁשְׁתִּי דָּפְקוֹ,

לֹא הָיִיתִי בְּעָיָה לְעַצְמִי.

וּפִתְאֹם מְצָאתִיו מֻטָּל מִתְעַלֵּף

בְּצַד דֶּרֶךְ שׁוֹקֶקֶת —

הֲרִימֵהוּ אַתָּה וְהַט כַּד הַנְּחשֶׁת הַקַּר

הַדּוּ־אָזְנִי אֶל שְׂפָתָיו

כִּי מַה דְּבָרִי אִם לֹא דְבָרוֹ

שֶׁל אֲנִי אֵלֶיךָ,

שֶׁל אֵלֶיךָ אֲנִי?

אוֹ אוּלַי הוּא דָּבָר מֵעַצְמְךָ אֶל עַצְמֶךָ

עַל פְּנֵי מֶרְחַקִּים

וְגוּפִי רַק הַמּוֹט הַסָדוּק וְהַתַּיִל —