והנער שמואל הלך מכפר מושבו אל העיר הקרובה, מהלך שלש שעות, וישב שם בבית דודו ימים מספר. בימי שבתו בעיר התבונן אל אנשיה, אל דרכיהם ואל מעשיהם והכל היה חדש בעיניו, כי זאת לו הפעם הראשונה לראות עיר ומלואה. ובשובו הביתה ספר לאחיו לאמר: ראיתי אנשים אשר כל ימיהם מנוחה, אחרים עושים להם את כל מלאכתם והמה לא ירימו את ידיהם הרכות והענוגות; ואנשים העוברים במרכבות מדי צאתם מביתם העירה ומדי עשותם גם כל דרך קרובה, נשוֹא ינָשאו ולא יצעדו. ואנחנו עובדים כל היום עד היות ידינו כאבן מקשה, ואנחנו הולכים ברגל כל דרכינו ועקבינו מבֹקר לערב יֻכַּתּו… אשרי יושבי העיר, כי חלקם בחיים!
וישמע אביהם ויאמר:
– שמעו, ילדים, ואספרה לכם דבר.
הדגים הצעירים ראו אניות וסירות שטות על פני הים ואנשים עולים ויורדים בהן, נִשָׂאים על גביהן, עוברים בטח על פני תהום רבה. ויתקבצו הדגים מסביב ויתבוננו אל החדשה הזאת ותעבור עליהם רוח קנאה; כי כן דרך הצעירים לשאת עיניהם אל כל חדש ולבקש חליפות כל היום.
ויהי בערב בשובם משוּט בים אל מעונתם, אל סעיף סלע איתן אשר בירכתי תהום, ויספרו בקהלם את מראה עיניהם ויאמרו: מי יתן והיו גם לנו בתים כאלה אשר נשב בהם מושב אדם בלב יַמים ואשר יעבירונו בטח לכל מגמת פנינו, ולא ניַגע סנפירינו עד תכלית מאמצי־כח. – ויאמרו אליהם זקניהם:
אַל תִּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם לַאֲשֶׁר לֹא לָכֶם,
פֶּן־יֵלֶךְ תֶּמֶס הַטּוֹב אֲשֶׁר עִמָּכֶם.
אך הצעירים הניעו ראש ויאמרו:
הַזְּקֵנִים סָרֵי טַעַם וְתוֹרָתָם – קִפָּאוֹן,
שׁוֹמֵעַ לָהֶם יֵלֶךְ קוֹדֵר, יַבִּיט צַר מָעוֹן.
ויהי היום וירגזו תהומות והים היה למרקחה: אניות קטנות וגדולות ירדו במצולות; מהן טבעו מפני סער מתחולל, והרבה יתר מאד טִבְּעו בני האדם במלחמותיהם על פני הים; כי האדם מרבה להרע ולהשחית מן הטבע על אחת שבע. – ויראו הדגים ויאמרו: האח נפשנו! הנה כלי־שַׁיִט יורדים ממרומים כעַיִט, המה ישאונו וינטלונו ועל מי מנוחות ינהלונו ואל כל דרכינו יעבירונו. ועתה עושו ובֹאו, מהרו לגשת כל אשר לו סנפיר וקשקשת, שימו שכם, הטו וּדְחוּ, מִשׁכו וקחו, עלו וּשְׂחוּ!
ויתקבצו כל צעירי הדגים מסביב לאחת האניות אשר היתה תקועה בקרקע הים עד חֶציה, וימשכו ויהדפו בכל מאמצי כח ויוציאוה ויעלוה מטיט היון. הרבים בהם יצאו מעוכים ורצוצים: כתף מרוטה, סנפיר שבור וקשקשת פרועה – ולא שמו לב: מה להם עוד לסנפיר ולקשקשת, והן מעתה ינָשאו על לוחותַיִם ולא יניעו ראש וזנב, אף בשרם ישכון לבטח…
וישבו צעירי הדגים באניה ויעברו מתהום אל תהום עבוֹר ושוט כל היום, ולא הניעו סנפיר ולא ראו עמל וייטיבו את לבם וישחקו ליום אחרון. והזקנים הניעו ראש, נדו להם, ויוסיפו לשוט בים ולהעביד סנפיר וזנב כתמול שלשם.
וירבו הימים והאניות בלו, התפרקו ולא צלחו עוד למלאכה. ואניות חדשות לא ירדו עוד ממעל, כי שִׁנו בני האדם את דרכם לטובה, כרתו יחדו ברית שלום, התחברו לחֶבר עמים, השביתו מלחמות בארץ וביַמים. וירדו הדגים ממכון שבתם המימה ויאמרו: נצא כפעם בפעם ונִנָער – והנה סר כחם מעליהם, סנפיר וזנב רפו, קֻמטו, שכחו נִיד־אֶברָתם, וינַסו לפרוש אותם ולא יכֹלו… ויוּטלו הדגים על קרקע הים כזוחלי ארץ, שוכבים, נאנחים, רואים בשׁוּט רעיהם, בהתרוצצם אנה ואנה, בהבקיעם בכח מעמקי־מים, – רואים ומקללים את יומם ואת התמורה אשר אִוו להם…
וככה שכבו בבשתם עד אשר רִחמו עליהם הדגים הזקנים ויקרבו ויעמסום על גבותם וישוּטו אותם בים בכח סנפיריהם לִמֻדֵי העבודה.