ויהי היום, לפנות ערב, והשמש, מלכת השמים והארץ, יגעה ברֹב דרכה ובעבודתה כל היום; כי כאם רחמניה עיניה על הארץ ועל כל אשר עליה לטובה ושחקה אליהם באור פניה, מדי עברה, ואָצלה להם מחֻמה למִחיה ופרשה עליהם כנפיה למרפא והיתה להם לאומנת ולמכלכלת ושעשעה אותם והשתעשעה בהם בכל עת. – ותאמר אל בנה, אל הירח, כי ראתה כי גדל הנער וכי רב כחו לרוץ אֹרח: – לכה אַתּה, בני, והיית לי מול הארץ להאיר לה מעט, כי עיפה אנכי, ואני ארד הימה ורחצתי והחלפתי שמלותי וארגיעה – ואשובה אל מסלולי ואל עבודתי. ויאמר הירח: לכי, אמי, לנוח ואנכי אעשה כדברך.

והירח – בחור מתהדר ומתיַפה (בראשית כל חדש ובסופו הוא מסלסל שפמו עד היות שני חדודי קצותיו יוצאים מזה ומזה למראה; ויש אשר ישים טבעות סביבו – ענקים לגרגרותיו; ויש אשר ימרק את פניו עד… הֵראות להם בהרות בהרות כהות), גא ורחַב־נפש, קשה־לב וקשה פנים ואך גדל ויצא מתחת כנפי אמו, נפרדו לדרכיהם ולמחשבותיהם – ונפרדו גם בהליכותיהם: היא הסבה פניה ממנו והוא גם הוא אחז דרכו אל עבר פניו ולא יראו ולא יפגשו איש את אחיו כי אם מעט. – והירח אמר בלבו: אמי הזקֵנה רכה וטובה היא עד מאד; שוחקת היא אל יושבי השפלה הזאת ומעניקה להם מאוֹרה ומחֻמהּ ומכל יש לה עד בלי די; לכן לא יכירו מעבדיה ולא יתנו לה מורא וכבוד כאשר לה יאתה, גם הילדים רסן מפניה ישַלחו וישחקו ויתהוללו בחוץ לעיני השמש, גם בני צאן ירקדו ויפזזו בשדה ובאחו, גם כל צמח האדמה, כל עלה מעץ, כל כוס־פרח יתפתחו יתערו ולא יתבוששו, כמו אין עין רואה ממעל… ואני לא כן אנכי עמדי: המעט מדרי מטה אלה, שֶׁפך הדשן אשר לעולמות העליונים, כי אביט אליהם וכי אשא להם אור פני כמעט – הגם לתת להם חֹם, הגם להפיק להם כל נפשי, הגם לחרוד אליהם את כל החרדה הזאת? לא, כי אני בחָזק אבא, עם רב אקח עמי בצאתי, ורוח לפני יהלוך, וענן וערפל סביבי, וידעו תולעי־אדם אלה וכל שוכני השפלה כי גאֹה אֶגאה, ארום בשחק, ארום בארץ – ויחרדו וייראו ממני ויקומו מפנַי עד עברי, ויתנו כבוד וגֹדל למושל הלילה…

ותרד השמש הימה ויצא הירח מושל הלילה בשער השמים ואת גדודיו לקח עמו להלָוֹת עליו בדרך, כמשפט כל המושלים העריצים, אשר בצאתם מחביון עֻזם החוצה ויצאו גדודיהם שומרי ראשם עמם להלוך לפניהם אימים. ויראוהו האנשים כי קשה הוא, עושה מלאכיו רוחות ואורו אור קפאון – ויקוצו מפניו ויבאו איש אל ביתו ואיש אל חדר משכבו. ותרא הארץ כי קר הוא וכי גדודיו לוטשים לה אלפי עינים נוצצות החודרות אליה ונתון לא יתנו לה מאומה – ותתכס בצעיף ותתעלף. ויראו הפרחים וכל צמח האדמה כי פניו פני אימה, כדמות מגל נורא נטוי על ראשיהם מלמעלה – ויחרדו וייראו מפניו ויסגור איש את גביעו ואיש את עליו ויִגלוֹם. וכל צפור כל כנף נָדַמוּ עצרו בשירים וכל הבהמה וכל החיה נאספו רבצו אל מעונותם וכל הארץ היתה לשממת אלהים.

והירח מתהלך חוג שמים בגאון ומביט לארץ והנה אין אדם ואין בהמה ואין כל נפש חיה, אין יוצא ואין בא ואין מקדם פניו. ובכל מקום בואו – נסו בני האדם מפניו ויעזבו איש את מעשהו בעיר ובשדה ויבאו בצל קורתם. והוא וגדודיו הביטו לארץ פעם בפעם מדי עברוֹ כל הלילה עד הבקר והנה היא עזובה וגלמודה, תהו ובהו וחשך, כיום ברוא אלהים ארץ ושמים. וירא הירח כי כן, וַתֵּכה מכעש עינו ופניו חורו וגדודיו שומרי ראשו חמקו עברו נעלמו אחד אחד עד צאת השמש והודהּ על ארץ ושמים. ותראֶהָ הארץ ותסר צעיפה מעליה, את האד ואת הערפל, ותפרוש זרועותיה למוּלה, מתרפקת על אִמה. ויראוה האנשים וימהרו ויקומו ויתרחצו וילבשו בגדיהם ויצאו לקראתה לקדם פניה בשמחה. והפרחים וכל צמח האדמה פתחו סגוֹר עליהם וגביעיהם ואור מלא ימצו למו. והצפרים וכל עוף כנף התעוררו ויתנו בשיר קולם, והאדם וכל הבהמה וכל החיה יצאו לפעלם לשחר לטרף. אף השמש הצהילה פניה ותשק מנשיקותיה לכל היקום, ותהי השמחה גדולה בשמים ובארץ.

וירא הירח וידע כי אך בדרכי־נֹעם יקחו נפשות, אהבה תעורר אהבה והגאים והרהבים – גאותם תהיה להם למוקש ורהבם עמל ואון.

ראה וידע – אך את דרכו לא שִׁנה ולא ישַׁנה עוד עד עולם, כי גאותו יסרַתּו וקֶשׁיוֹ אל חיקו שב: ברֹב הימים היה לבו, אשר לא ידע אהבה, לאבן והוא – כלו מקשה וקפאון; ואך גיד־אש (האש – היא הדם, היא הנפש לצבא השמים) עודנו מתפעם במעמקי לבבו למען יֵדע את מכאוביו.