אברהם ידע מנֹער את רעת האדם בארץ. בעיר מולדתו נרדף על מאנו לֵעָנות מפני אדונים עריצים, הָשלך אל כבשן האש על בלי כרעו ברך לאלילים, ואחר גלה מארצו מרעת יושבי בה. ובארץ אשר בא אליה לגור בה ראה חמס ושׁד, מהומות ומלחמות כל היום. גם אל ביתו נגעה הרעה: שָבוּ את בן אחיו ואת כל רכושו, ואך ברב עמל הצילו משבי וממות. ולאברהם היתה נפש רכה וענוגה ולבו הרַגָש הָמה ככנור לכל המראות והמעשים; מהומות שנאה נפשו והבט אל עמל לא יכול. ותבז בעיניו ארץ ומלואה וישא נפשו השמימה: שם האור, הזֹהר והטֹהר ופה חשך וטֻמאה ודברי עונות, ואם יש אור נוצץ על הארץ – הלא היא חרב מרוטה לטבח או אש־תֹפת הערוכה לשרוף איש על מחשבותיו אשר לא כמחשבות בני דורו.
ובנשאו מרום עיניו כפעם בפעם וירא את הכוכבים הנוצצים בהדר גאונם, ויאמר: מה נאוו בשמים כוכבי אור, והן ככה רבה יפעתם מרחוק ואף כי מקרוב… אכן, אשרי כל הקרובים אליהם שהם ישבעו נעימות, ירחצו בים־אור, יראו הוד והדר, אשר עין אנוש לא ראתה ולא תראה בחיים על הארץ!
ככה התהלך אברהם כל הימים ועיניו נשואות למעלה ומחשבותיו אל בין כוכבים, ומשא נפשו – ההוד הנוצץ שם מרחוק.
ויהי היום ויֵרא אליו מלאך האלהים וישאהו ויעלהו השמימה אל בין כוכבים ויאמר: – הביטה וראה.
ויבט – ותחשכנה עיניו מראות.
גושי עפר גדולים לא תֹאר להם ולא הדר, לא אור ולא יפעה, מִשטח הררים וסלעים, חתחתים ורכסים, בִּצֹאת וגבאים, גם אגמים נרפשים, גם עיים וחרבות, כדמות הרים נופלים, כאבני מסע שלמות אשר לא היתה בהן יד אמן – מחשכים, מחשכים על כל סביביו.
רגעים מספר עמד אברהם בתוך האֹפל, עיניו חשכו, לבו סחרחר ונפשו מרה לו. פתאם נסבו עיניו למטה וירא והנה כוכב נוצץ, מזהיר כאור נֹגה.
– מי הכוכב היחיד הזה? ואיה כל הכוכבים אשר ראיתי בעוד היותי על הארץ?
– הכוכב הזה היא הארץ, אשר מאסת בה, והררי אֹפל אלה – הם הכוכבים.
ויאמר אברהם: אם כן איפוא, אם הכל נוצץ אך למרחוק, מה לי בין כוכבי מרום – אלכה ואשובה אל מקומי.
ויורידהו המלאך וישיבהו אל הארץ.