(עמוס)

מִמִּשְׁכַּן יַלְדוּתוֹ הַשּׁוֹקֵט בֹּטֵחַ,

מִמִּגְרַשׁ אֲבוֹתָיו – בֶּהָדָר פֹּרֵחַ,

מֵחֶבֶר הָרוֹעִים, מִצֵּל הָאֹהָלִים,

שֶׁשָּׁם מִלֵּב טוֹב וּמֵרוּחַ שָׂמֵחַ

הֵטִיבוּ לְנַגֵּן בַּחֲלִילִים וּנְבָלִים –

הוּא בָא בְלֵב מָלֵא מַחֲשָׁבוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וַיַּעֲמֹד בַּשַּׁעַר וַיַּחְצוֹב לֶהָבוֹת:

– תְּנוּ מָקוֹם לַקֹּרֵא דְבַר אֱמֶת בְּגָרוֹן

וּמְסִלָּה וָחֹפֶשׁ – לָרֹעֶה מִתְּקוֹעַ!

הַבִּיטוּ, הַמְקַנְּאִים וּמֻכֵּי עִוָּרוֹן,

הַקְשִׁיבוּ, הַחֵרְשִׁים הַמַּרְבִּים לִפְשֹׁעַ!

סַעֲרַת הַיּוֹצֵר בִּשְׂפָתַי הַפְּתוּחוֹת –

וּמִי זֶה לֹא יַקְשִׁיב לְיוֹצֵר הָרוּחוֹת?

בִּדְבָרַי הֵן יַרְעִים אֵל־צְבָאוֹת בְּזָעַם –

וּמִי הוּא הָעֹמֵד בְּתִתּוֹ קוֹל רַעַם?! –

שָׁמַעְתִּי: "בִּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וַחֲשֵׁכָה

וּבְדֶרֶךְ לֹא סְלוּלָה קְדֹרַנִית נֵלֵכָה

מִתִּגְרַת הַקָּמִים, מִגְּבוּרַת הָאוֹיְבִים"…

בַּת צִיּוֹן, בַּת צִיּוֹן – הָהּ, מַרְבֵּץ לַזְאֵבִים!

לֹא אַתֶּם כִּלֵּאתֶם הָרוּחַ בַּשְּׁעָרִים?

לֹא אַתֶּם חֲסַמְתֶּם כָּל שִׂפְתֵי מֵישָׁרִים

שֶׁקָּמוּ עַל עַבְדוּת הִטִּיפוּ לַצֶּדֶק

וּלְקִנְאַת הָאֱמֶת וּלְחִזוּק כָּל בֶּדֶק?!

אֶת דַּלְתוֹת הַכֶּלֶא לִפְתֹּחַ מַהֵרוּ

וּבְרִיחֵי הָעַבְדוּת הָחִישׁוּ שַׁבֵּרוּ –

תַּחְתֵּיהֶם גַּם חֹפֶש גַּם תֹּם יֵעָצְרוּ!…

אֵל עֶלְיוֹן קוֹל יִתֵּן – וּבְקָעוֹת וְהָרִים

מִקּוֹלוֹ בֶחָיִל יִתְפַּלְּצוּ, יִרְעָדוּ.

אִם יִשְׁאַג הָאַרְיֵה בֵּין סִבְכֵי הַיְּעָרִים –

וּצְבָאִים עַל סֶלַע לֹא יִרְהוּ, יִפְחָדוּ?

אִם שׁוֹפָר יִתָּקַע עֵת לָחֶם בַּשַּׁעַר –

וְעַם הַנִּלְחָמִים אֵין רוּחָם הֹמִיָּה?

אִם יִרְעַם, יִתְגָּעַש הַיָּם בְּמוֹ סַעַר

וְרֶטֶט לֹא יַחֲזִיק אֶת נֵס הָאֳנִיָּה?…

אֵל עֶליוֹן קוֹל יִתֵּן – הוֹי, גּוּרוּ אֻמְלָלִים!

קוֹל רַעַם שָׁמַיִם הֲשָׁמְעוּ אָזְנֵיכֶם?

הַקְשִׁיבוּ: שָׂנֵאתִי, מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם,

אֲנָחוֹת נִשְׁמָעוֹת בְּזִמְרַת הַנְּבָלִים,

בִּדְמָעוֹת מְהוּלִים כָּל נִסְכֵּי הַשְּׁלָמִים

וְלֶחֶם הַקֹּדֶשׁ מְגֹאָל בְּדָמִים.

הוֹי, גוּרוּ אֻמְלָלִים! – יוֹם נָקָם יַגִּיעַ.

אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת יוֹפִיעַ –

וְהִקְדִּיר הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵת הַצָּהֳרָיִם

וְאוֹרָה הַבָּהִיר לֹא תוֹסֵף תַּזְרִיחַ,

וְעָטַף בַּצָּעִיף אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם

וְרָעָב גַּם צָמָא בָּאָרֶץ יַשְׁלִיחַ.

וְהָיָה הָרָעָב לֹא רָעָב לַלֶּחֶם

וְהָיָה הַצָּמָא לֹא צָמָא לַמָּיִם,

רַק רָעָב לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי אֵל־חַיִּים

רַק צָמָא לְהָסִיר מֵעַבְדוּת הַשֶּׁכֶם;

וְנָעוּ בַחֲשֵׁכָה, בְּעַבְדוּת וּדְאָבָה,

מִצָּפוֹן תֵּימָנָה, מִמִּזְרַח מַעֲרָבָה,

לְבַקֵּשׁ דְּבַר־יָהּ; אַךְ, אֲהָהּ! – לֹא יִמְצָאוּ.

כִּי חֹזֵי־הַקֹּדֶשׁ בַּסֹּהַר הָחְבָּאוּ,

עֵינֵיהֶם סֻגָּרוּ, שִׂפְתוֹתָם נִכְלָאוּ…

הוֹי, פִּתְחוּ הַסֹּהַר, הַבְּרִיחִים שַׁבֵּרוּ –

תַּחְתֵּיהֶם נְכֹחָה וָתֹם יֵעָצֵרוּ!