(מֻגש לא. ל. פֿלעקסער)

בַּקֶּרֶן בָּהּ נֵשֵׁב מָה רַבָּה הַשְּׁאִיָּה

אֵין מַיִם אֵין עֵץ מֵעֲבָרִים…

מַדּוּעַ זֶה תַּעֲמֹד מְשׁוֹמֵם כַּצִּיָּה,

מִשְׁתָּאֶה עַל גַּלֵּי הַקְּבָרִים?

מַה יִּתְּנוּ יוֹסִיפוּ מַשּׁוּאוֹת נִדָּחוֹת?

מַה תְּיַחֵל מִקְּבָרִים בַּבָּאוֹת?

הַתְיַחֵל לְעָצְמָה, הַתְחַכֶּה לִשְׂמָחוֹת

מִתַּחַת לְגַלֵּי בַלָּהוֹת?

לוּ שֶׁמֶשׁ תּוֹפִיעַ עַל גַּלֵּי הַקְּבָרִים

וּבְרָכָה לוּ יָרִיק הָאָבִיב,

גַּם אָז עוֹד מִתַּחַת לְפִרְחֵי הַכָּרִים –

הַמָּוֶת זָרוּעַ מִסָּבִיב.

לְכָה נָּא אֶל נַחַל לוֹ זִרְמָה שֹׁטֶפֶת,

לְכָה אֶל הַנְּהָרוֹת הַטְּהוֹרִים

שָׁם תֵּשֵׁב תְּחַכֶּה בְּנֶפֶשׁ שֹׁאֶפֶת

לָאָבִיב וּלְהַדְרַת הַמְּאוֹרִים.

הַקֶּרֶן בָּהּ נֵשֵׁב אִם חשֶׁךְ בָּהּ יָמֵשׁ

עוֹד קִרְבָּהּ גַּם זִרְמָה נִסְתָּרָה…

וְאָבִיב עֵת יָבֹא וְיָצְאָה הַשֶּׁמֶשׁ

לְהָאִיר בְּיִקְרַת הֲדָרָהּ.

אָז תִּפֹּל מִמֶּנָּה מַסֵּכַת הַקֶּרַח,

וְעֵת קַוֵּי הָאוֹר יְחַמֵּמוּ

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ – עַל כָּרֵי הַפֶּרַח

מֵימֶיהָ בְּשֶׁטֶף יִזְרֹמוּ.

עֲזֹב אֵיפוֹ עִזְבָה אֶת גַּלֵּי הַקְּבָרִים

שָׁם עַצְמוֹת הַמֵּתִים תִּרְגַּעְנָה,

קָדִימָה, קָּדִימָה אֶל רַחֲבֵי שְׁעָרִים

לְכָה, אָחִי, הוֹי, אָחִי הַנַּעֲנֶה!…