מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון

כי גדול כים שברך (איכה ב'. –)

לָאָרֶץ בִּדְאָגָה הִטִּית אֶת רָאשֵׁכִי,

כֶּעָנָן בַּסְּתָו אַתְּ עֲגוּמָה…

אַבִּיטָה, אָבִינָה: אַט אַט עַל לִבֵּכִי

שָׁם עוֹלָה מַחֲשֶׁבֶת־תַּעֲלוּמָה…

וְדִמְעָה עַל דִמְעָה כִּפְנִינָה מַחֲלֶקֶת

מִלֶּחְיֵךְ – בְּלִי תַכְלִית וָקֶצֶב,

לִבָּתֵךְ בְּחָזָהּ בְּחָזְקָה דֹפֶקֶת

וּמִצְחֵךְ תַּשְׁפִּילִי בָעֶצֶב.

אֶל תַּחַת הַלֶּחִי – כַּלַּהַב בֹּעֶרֶת –

הַיָּד הָרֹעֶדֶת תּוֹשִׁיטִי,

וּבְמֶרְחַק עֲרָפֶל – בְּרוּחַ סֹעֶרֶת

וּבְרֶגֶשׁ תַּחֲנוּנִים תַּבִּיטִי…

לֹא תֹאבִי לִפְתֹּחַ אֶת סְגֹר שַׂרְעַפַּיִךְ,

הוֹי, אָחוֹת! כְּבָר אוֹתָם אֵדָעָה:

בְּקַדְרוּת פָּנַיִךְ וּבְתִמְהוֹן עֵינַיִךְ

כִּבְסֵפֶר פָּתוּחַ אֶקְרָאָה…

הוֹי, בַּת לֹא נֻחָמָה, עֲנִיָּה נֹדֶדֶת,

יְלִידַת הָאָרֶץ הַקָּרָה!

אֲנִי לֹא אָבִינָה מָה לִבֵּךְ מַכְבֶּדֶת?

לֹא אֵדַע אֶת רוּחֵךְ הַמָּרָה?!…

… הָאָרֶץ בָּהּ שַׁחַר חַיֵּינוּ הוֹפִיעַ,

בָּהּ יָמִים רָאִינוּ לִבְרָכָה,

בָּהּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּנַפְשֵׁךְ הִבְקִיעַ

קַו תִּקְוָה, קַו חֹפֶשׁ וּרְוָחָה; –

הַשְּׁדֵמוֹת שֶׁשָּׁם הִתְהַלַּכְתִּי לֹא אַחַת

וּמַרְאוֹת מַזְהִירִים רָאִיתִי,

שֶׁשָּׁמָּה בִּתְמוּנוֹת תִּפְאֶרֶת וָנַחַת

לִי אשֶׁר הֶעָתִיד שִׁוִּיתִי, –

כֻּלָּמוֹ מִסָּבִיב אֲפֵלָה הִצִּיעוּ…

לֹא עוֹד הַשִּׁבֳּלִים יִרְעָשׁוּ,

בִּרְסִיסֵי טַל אוֹרוֹת לֹא פְרָחִים יַגִּיהוּ,

לֹא עוֹד עַרְבֵי חֹף יִתְלֶחָשׁוּ…

לֹא תֵצְאִי עוֹד, אָחוֹת, אֶל שְׁדֵמָה פֹרִיָּה

קוֹל קִינִים בָּאָבִיב לְהָרִים –

עַל נֶכֶר אֲחֵרִים, עַל עַבְדוּת נָכְרִיָּה,

עַל שֶׁבֶר אֵין חֵקֶר שֶׁל זָרִים.

לָךְ יֵשׁ בִּלְעֲדֵיהֶם שְׁפֹךְ דִּמְעוֹת עֵינַיִם

גַּם לַיְלָה גַּם בֹּקֶר וָעֶרֶב,

תּוּגָתֵךְ, תּוּגָתֵךְ שֹׁבֶרֶת מָתְנַיִם,

עִצְּבוֹנֵךְ פֹּלֵחַ הַקֶּרֶב…

תְּנִי חֹפֶשׁ לַדְּמָעוֹת, כִּמְצוּלָה יִרְתָּחוּ,

מִמַּכְאוֹב יִזֹלוּ יִזֹלוּ…

וּמְקוֹם שֶׁכְּבָר רַבּוֹת מֵהֵנָּה נִשְׁפָּכוּ

לְמַתַּת אַחֲרוֹנָה יִפֹּלוּ!…