לוגו
תורה וחכמה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

כל הרואה את הכתֹבת הזאת בעתון עברי, לא ישתומם למראה עיניו ולא יקוה לשמֹע חדשות; לא יתנפל בתאבון על הגליון הדרך צעירי ישראל, הצמאים תמיד לקראת מחקרים חדשים, מֹחו יקבל את הדבר בשויון נפש! אולי יזדעזע איזה נים נסתר בתוך לבו, אולי יצהל לקראת המנגינה הנושנה, אשר נשמעה ונשנתה כל כלך אלפי פעמים בחוגי המשכילים זה דור דורים. יש גם רבים בתוכנו השונאים את התורה או את החכמה תכלית שנאה ואין מאמינים כלל באפשרות חבורן. ואין מקוים כי המדה הרעה בכל––תתחבר עם המדה היקרה מחמד נפשם. אלה מזה מתעבים את החכמה, כי כל חקירה כפירה ואלה מזה מבזים את התורה, כי אמונה הפך התבונה. לאה ולאה יכולה להיות מליצה כזאת עקיצה עמֻקה בתוך תוכם או לפתוח את שפתותיהם למשחק ולעג למשכילים הישנים, אשר קמו מקברותיהם לאחה את התורה והחכמה “לאחיות תאומות” לשדך את “האמונה בת אלהים” עם ההשכלה בת השמים" ולהרכיב את אריסטוטלס עם רב פפא ואת משלי שלמה עם חקר קַנט אבל שני מיני הקיצונים יראו זאת, לא יכעסו ולא ישחקו, כי לא בשבילם מוציאים עתונים עברים, בעתונים לועזים תספקנה שתי הכתות את צרכן בחדשות והבינונים המשכילים, אשר בעבורם אנחנו עמלים, הלא כֻלם שוים בעצה אחת; כי אך בזה כמוס סוד נצח ישראל למצֹא את המפתח, אשר יפתח לנו שערי עצה, איך להוציא את הרעיון הנשגב של חבור אמונה ותבונה לפעֻלה, כי רק אז ירפא לנו והיינו לעם בריא לעם עולם.

ואך זה כאלף שנים מקריבים טוֹבי עמנו את כֹחם ומֹחם להשלים בין שתי האחיות “הנאהבות והנעימות” לפי דבריהם וידיהם לא תעשינה תושיה. הננסה גם אנחנו מעט הפכחים בישראל, שאין דעתנו נוחה מההזיות וההעוית של שני הקצוות, ללכת בעקבות רב סעדיה והרמב"ם, לגשר את התהום החוצצת בין החכמה היונית והתורה הישראלית? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר? או אולי נרפה מעקשנותנו והיינו גם אנחנו ככל המון הגוים ככל המון היהודים התמים והמטֻמטמים לפורקי עֹל או למורדי אור ולא נפסח עוד על שתי הסעפים בלבבות חלוקים.

קטני המֹח רגילים להעריך את טוּב השאלות לפי מדרגת הקֹשי, אשר יקשה על הנשאלים לענות עליהן, פרחי מפלפלים שמחים כעל שלל רב, אם יצלח בידם להעלות בפלפולים “תמיהה קימת” לפי דבריהם, אשר “לות נגר ובת נגר דיפרקינה”. ומביני דבר יודעים, כי לכל שאלה ישרה יש תשובה ברורה על כל “וא”ת" יבא “וי”ל". ויאש המקשה קֻשיות שאין אדם יודע לתרץ אותן, אומרים עליו “סתם מקשן עם הארץ” ואם מאות עלוים גאונים עמלים בשמך כמה וכמה דורות לפתֹר את השאלה של חבור “דת ודעת” ועמלם לא ישא פרי, או הוא, כי השאלה לא נשאלה לכתחלה כהֹגן, שיש איזו שגיאה עקרית ביסודה ואף הבנאים המצֻינים לא יוכלו להעמיד חומה נשגבה על יסוד רעוע, כי “שאלת חכם חצי תשובה” ולשאלה הפוכה אין תשובה.

כאשר באו אבותינו בסוף ימי הגאונים בנגיעה רוחנית עם תרבות היונים ובדורות האחרונים עם תרבות ארֹפה. אשר הנה גם היא בנכיון ההשפעה הישראלית כמעט כֻלה יונית, היו צריכים לשני שמות לסמן בהם את תרבותנו ואת תרבותם. ויען אשר המקרה הזה קרנו בהיותנו בגולה דוֻים וסחופים, אשר בחלקים ידועים מהתרבות לא יכלנו לעשות מאומה על חשבון עצמנו והיינו אנוסים לעבֹד אתם שכם אחד, שכחנו, כי בטלית שאולה הננו מתעטפים, ונדמה, כי תרבותם המשֻתפת להם ולנו היא כללית ומלבד זה יש לנו עוד תרבות אחת מיֻחדת לנו לבד. ואם יש לאיש שתי בנות, הלא צריכים לקרא לגדולה לאה ולקטנה רחל.

יצאו בקשו ומצאו, כי גם בספרותנו העתיקה תנ“ך ותלמוד מדברים על תורה ועל חכמה ומאז יִחדוּ לתרבותנו המקורית את השם תורה ולתרבות היוניתֿֿהארפאית את השם חכמה. זה הו מקור הרעה, אשר הביא בלבול הדעות וערוב פרשיות במחנה ישראל; כל הקרעים והפצעים אשר בלבות צעירינו הנלחמים והנופלים, המתחזקים והמתרפים, כֻלם תולדות המשגה הנורא לרמות, שֶכָּל תרבותנו ילידת האמונה והקבלה מאחרים ועל תרבותם פרי השכל והחקירה. וחכמינו הקדמונים אשר לא ידעו ולא חפצו לדעת אתיון ואת כרכורי סופריו, מאין ידעו גם הם לדבר על חכמה ולמה קוראים גם הם לגדולים ואנחנו להם חכמים, למה איננו קוראים להם מקֻבלים או מאמינים? וכל אלפי הסברות בחזקה ורב, מיגו ומתוך הכל אמונה! וכל הדיוקים הדקים והבנויים על עשרות הקדמות בכל הענינים העומדים ברומי של עולם ובכל צרכי החיים הכל אמונה פשוטה! ואם יעיר איזה פרופסר הערה צנומה ויבשה באיזה מלה בתנ”ך, הנהו מכהן פאר בהיכל החכמה. הדעות המעמיקות בנקבי תהום והבוקעות ועולות עד רום שחקים, המקיפות והכוללות את השמים וכל צבאם, את החיים עם כל צבעיהם אשר בישעיה וירמיה הן תורה, אשר אנחנו מחֻיבים להאמין בהם, ואיזה קֻשיה בדֹחק, אשר ינסה בה איזה אלן סרק להעיב קצת את יפעת הנביא, נקרא מדע! אי שמים! איך נפלנו לבארות בארות חמר ומי יעלנו מטיט היון.

לא! השאלה של אחוי תורה וחכמה לא תפתר לנצח, כי כֻלה טעות מעקרה, לא היו דברים מעולם. לנו תורה וחכמה ולהם תורה וחכמה. ושתי התרביות אינן נבדלות באיכות כי אם בכמות: להם נסיונות קטנים של אנשים אחדים, אשר השתעשעו קצת בחכמה – לנו אור גדול של חמודות וסגֻלות, אשר סגלו לנו רבבות חכמי לב המקדישים כל ימיהם לחקירת האמת ולחיי מוסר וממיתים את עצמם באֹהל התורה. להם ניצוצות קטנים של אור דעוך ולנו אורה טהורה של שמש צדקה.

 

ב    🔗

בספרותנו העתיקה גם בתורה, נביאים וכתובים וגם במשנה, תלמוד ומדרש שני השמות האלה תורה וחכמה כמעט שמות נרדפים. לבקי בתורה אין שם משׂרש “תורה”; כי בתנ“ך יקרא “חכם” או “תלמיד חכם”. ומכל מקום אין לכחד, כי הם הבדילו בין תורה וחכמה לפעמים. כן באמרם על משה רבינו ע”ה “אב בתורה, אב בחכמה”. וכן “בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה, פלפלת בחכמה” (שבת לא') אבל כל היודע תולדות ישראל ותרבותו לא ישתטה לאמר או אף לחשׂב, כי היתה שניות בלמודים, אר למדו התנאים והאמוראים לעצמם ואשר לִמדו לתלמידיהם. הם ידעו מחכמת היונים ולפעמים הזכירות איזה דבר מחכמי אה"ע אבל תמיד בהכרת ערך חכמתם הם בגאוה לאֻמית ובלעג לאחרים, שׁאינם חשובים בעיניהם.

אמת כי הם עסקות בענינים רבים אשר אנחנו קוראים להם היום “מדעים” ולא “תורה” למשל: תולדות הטבע, תכונת השמים, תורת הגוף, נתוח, רפואה וכדומה. אבל לא היה להם הגיון אחד ושטה אחרת ללמודים האלה מאשר להבדיל בין כשר ופסול, טהור וטמא, חיב ופטור, האמת היא כי הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים לא הבדילו בנוגע ללמוּדים כלל בין קֹדש לחֹל כי אם הגו בכל מקצעות הטבע בכלל וכל צדי הנפש בפרט בכל לב ובכל מכשירי החכמה שהיה אפשר להם להשיגם.

אף החכמים שאחרי התלמוד בבבל, בצרפת באשכנז ובפולן, כל אשר לא עמדו תחת השפעת היונים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מעמי ארופה, כל חכמינו אלה אשר החדשים שבנו רגילים לדון אותם לתמימים וקצרי ראות, אף הם הסתכלו במציאות בעינים פקוחות וטהורות ושאפו לדעת ולהבין את הכל ורק בעבור כֹבד עֹל הגלות והשבר ישראל לרסיסים אשר לא היה עוד עם שלם כי אם מפֻזר לקהלות קטנות לכן הצטמצמה פעֻלתם המדעית במקצועות רבים וחקירתם נשענת יותר על הספרים מאשר על הנסיון הישר ובכל זה היו לא רק רש"י ובעל התוספות כי אם גם אחרוני הרבנים, שלא ידעו מאומה “מחכמות חיצוניות”, פקחים ונבונים בהויות העולם, ומנהג פשוט היה לבעלי בתים סוחרים שבכל קהלה ללכת להועץ ברב העיר בעניניהם הפרטיים, ועצת גאוני התורה בדברי חֹל היתה, כאשר ישאל איש בדבר אלקים.

כל השמועה על דבר “הרבנים הבטלנים”, שאין יודעים בין ימינם לשמאלם חוץ לד' אמות של הלכה, היא אגדה, אשר בדו להם “המשכילים” לאמר: אנשים, שֶבלו שנים בבתי מדרשות, מבלי לקרא ולשנות ואחרי כן למדו א"ב של איזו שפה לֹעזת ואולי בדֹחק גם לקרא בה. ומקנאתם לחבריהם, אשר למדו גמרא ופוסקים בשקידה רבה ויצליחו, הם משפילים את ערך התורה ולומדיה בשם הארופיות, אשר הם כותבים על דגלם.

ומכיון שהחפץ לדעת נמצא בעמנו במדה מרֻבה ועמנו עם עתיק המנחיל גם את השאיפה לדעת וגם את פרי חקירותיו מדור לדור, קנינו לנו אוצר גדול של חכמה בכל המקצועות יותר בכל העמים; גם מספר ההוגים והמבקשים חכמה רב אצלנו לפי ערך יותר מאשר בכל העמים; כי אף בעמים הנאורים מאד, שלשת העמים שבמערב ארפה: אנגלים, צרפתים ואשׂכנזים מעטים הם מאד העוסקים בחכמה לשמה, מבלי למצא את מחיתם בעסק החכמה; לעֻמת זה יש בין היהודים מהמין הישן “הבטלנים” לפי דעת משכילנו, רבבות בני אדם הלומדים חכמה לשמה, פשוט למען דעת. התאוה ללמֹד ולחקֹר מצוה בישראל כמו התאוה להשתכר, לשחק בקלפים וכדומה בעמים אחרים.

אחרי כל הדברים והאמת האלה אך נס ופלא היה, לולא לעינו בכל הדברים אשר אנחנו מצויים אצלם, על כל אֻמה ולשון. ואמנם ישנם דברים, שאינם נעשים ע“י יהודים ואף לא ע”י קבוצים כי אם ע"י עמים שלמים, למשל מכללים, מחזות לכוכבים, משלחות תירים וחוקרים ותנועות מדיניות וכדומה. אף בדברים האלה הגדילו בני עמנו לעשות והם הנם השאור שבעיסה בכל קניני הרוח; אבל מכיון שאי אפשר לדברים האלה להעשות על חשבוננו כי אם על חשבון אחרים, מדמים הטפשים, כי אנחנו נופלים מעמים אחרים בתרבות, ואנחנו תלמידיהם.

ומה בין תורה לחכמה בימים הראשונים, בטרם יִחסו לחכמה את ההוראה המוזרה: פרי רוח עמים אחרים? החכמה רבת עיון והתורה רבת מעשה. האיש הלוֹמד הלכות צדקה למען דעת איך לרחם על רעהו, לומד תורה, והאיש החוקר על היסוד הטבוע בלבותינו לרחם על אחרים, הוגה בחכמה. ההלכה בעקרה תורה הפלפל בהלכה והאגדה חכמה. מלפנים היו רֹב בני ישראל קובעי עתים לתורה ומעוטם מפלפלים בחכמה. ואך התֹכן של התורה והחכמה אחד. מלמדי תורה ברבים נקראו חכמים, כי הם העמיקו בדברים לשם עיון והלכה ולא רק למעשה; ועל המורים הלכה מתוך משנתם אמרו, כי הם מבַלי עולם.

אבל מעולם לא עלתה על דעת חכמינו הראשונים והאחרונים לקנות תורה בלא חכמה. לאמר לעשות דעות ודינים על יסוד אמונה עִוֶרת וקבלה איש מפי איש, מבלי לחקֹר את הדברים ולרדת אל עמקם. מלבד שגם הלכה למשה מסיני הנהָ חכמה, מפני שיש לנו על מי לסמֹך, הנה השמועות האלה הנן מעטות מאד בתלמוד וכלל גדול הוא בידי האמוראים “קרא למה לי, סברא הוא”. אין עלינו לאחד את התורה והחכמה, כי אחת הן לכתחלה. אין מעשים טובים בלא לב חכם ונבון ואין איש יכול לראות את הדברים לאשוּרם, מבלי לחיות בדרכי החכמה. זאת אומרת: אין תורה בלא חכמה ואין חכמה בלא תורה ובלשון ר' אלעזר בן עזריה “אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה”.

 

ג    🔗

חלוף הוראות במלים הוא מחזה מצוי הרבה. וזאת היא חובת כל עוסק בספרות ישנה, אף אם נושנה רק דור אחד או שנים. שלא להמשך אחרי פרוש המלים בזמנו וללמֹד כל דבר מענינו ומזמנו. זאת היא מדת גזרה שוה, שיש לה כח ראיה נצחת רק בזמן אחד, ובדיוק בספר אחד מקצתו עד קצתו; ולכן אמרו חס"ל “לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד” “דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן”.

אם תבא תמורה כזאת בדברים עיונים, אין בזה נזק גדול, ואף הטועה לא יפסיד כי אם הבנת המאמרים ההם; ואך אם יבֹא שנוי ערכים בדבר שבמעשה והעוסקים בדבר מערבים יחדו חדש וישן, כל מעשיהם מקֻלקלים, ומכ“ש אם בא חלוף בדבר היקר והקדוש לנו ביסוד חיינו וסוד קיומנו, רע ומר מאד. המלים תורה וחכמה נבדלו כאמור מלפנים בזה, כי תורה היתה בעקרה מעשית וחכמה בעקרה עיונית. לפי זה אפשר לדבר על חכמת הטבע, חכמת החשבון, וחכמת התכונה וחכמת הנפש–ולעֻמת זה על תורת הנתוח, תורת הרפואה, תורת ההוראה, תורת המוסר וכדומה. בספרותנו העתיקה עוסקים בשני מיני הלמודים בכל המקצועות. אם הדעות בעיון והפסקים במעשה יוצאים מתוך הנסיון או מהבנת השכל בראיות חזקות, שאין לפקפק עליהן, או בנויות על השערה וסברה לבד, זאת היא שאלה אחרת, שאין לה ענין עם ההבדלה בין תורה לחכמה. גם בתורה וגם בחכמה יש ודאות ויש ספקות ויש דברים “נראים” ובלשון חז”ל “אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר", “נראים הדברים”.

אבל אלה המבדילים בין תורה וחכמה, בין שהם עומדים בצד אחת מהן ורוצים לדחות את השניה מפניה, ובין שהם רוצים להשלים בין שתיהן, טועים טעות גדולה לחשׂב, שתורה נקנית רק בסברה או עוד פחות מזה באמונה עִוֶרת. המהפכים בזכותה, מבטיחים שכר למאמינים בה כנגד “השכל האנושי”, שהם מתאמצים להמעיט את דמותו. הוֹי בוערים סכלים! אם תבדו לכם מצוה כזאת להאמין ב“אמונה פשוטה” בדברים כתובים בספרים רעים או טובים או בדברים היוצאים מפי אנשים גדולים ותקראו לזה “תורה”, מי ימחה בידכם? אבל למה זה תשגו, כי זאת התורה, אשר אנחנו הוגים בה ונותנים את נפשנו עליה זה כמה אלפי שנים. המצוה ללמֹד פרק משניות עם ברטנורה ובלא ברטנורה על רגל אחת בלא הבנה, בעצמו או על ידי שליח, ולאמר אחרי כן “קדיש דרבנן”, מבלי הבן אף מלה אחת, למען העלות את הנשמה ממדרגה למדרגה, הנה חדשה שבחדשות. שלומי אמוני ישראל אין יודעים מהמצוה הזאת. אם ללמוּד כזה יקרא “תורה”, יש בודאי תהום רבה ונוראה בין תורה וחכמה ואף אלף רמבמי"ם לא יכלו לגשר את התהום הזאת הגדולה מהעולם כֻלו. ואך תורה כזאת הנהָ רק המצאה חדשה של השמשים בכרכים, למען הוציא מכיסי הגלוחים את פרוטותיהם! וזולתם הכל יודעים, כי תכלית הלמוד היא הידיעה. ואין לנו שני שכלים: אחד להבין בו דברי תורה ואחד להבין בו דברי חכמה.

וכמו שבאה תמורה בפרוש המלה “תורה”, כן קבל השם “אמונה” הוראה חדשה, אשר לא שערוה אבותינו. בשביל הוכוחים הרבים, אשר היו בין כמרי הנוצרים וחכמי ישראל בספרד, התרגלו להציג תמיד את היהדות ואת הנוצרות זו לעֻמת זו. ומכיון שהנוצרות איננה רוצה להיות “חכמה”, כי היא אוסרת לבקר את הנחותיה בשכל ואף קריאת ספרי “הברית החדשה” אין רוח הכמרים נוחה ממנה, וגם תורה איננה, כי אצלה לא המעשה העקר–היו אנשיה צריכים למֹצא להם איזו מלה אחרת חוץ מתורה וחכמה, לסמן בה את מהות הנוצרות. הם עשו זאת בלשונותיהם; ובני ישראל אשר גרו אתם וביחוד הספרדים, אשר הכרחו תמיד להתוכח על הנוצרות ונצרכו לשֵם, קראו לנוצרות “אמונה”. בזה אין שום רע, אף אם בתנ"ך, בתלמודים ומדרשים “אמונה” ענין אחר, רחוק מאד מזה. אבל הם העתיקו בלי דעת את השם “אמונה” גם ליהדות, העומדת כנגד הנוצרות, ופה החל החרבן, אשר עשה שמות בכרם ישראל.

“אמונה” שבספרותנו הישנה איננה ידיעה קלושה הבאה מתוך דמיון וסברה לבד ואף לא ידיעה חזקה מאד הבאה מתוך הכרה בהגיון או בנסיון. “אמונה” בהוראתה הישנה איננה בכלל ידיעה הנקנית באחד מכלי ההכרה, כי אם אחת המעלות המוסריות, שאיש מקַים את דבורו ונאמן בבריתו. הבוטח על חברו, מבלי לדעת אם יש לבטחונו, על מה להשען, נקרא בוטח–והבוטח בו: בשביל שמכיר שחברו איש אמת, נקרא מאמין בו; ואז יש לו מדת בטחון ולחברו מדת אמונה. לבטחון באיש אמונים קוראים גם “אמנה”. ואם אנחנו מאמינים בד‘, לו אמונה ולנו “אמנה”. אמונה כזאת תקָרא לפעמים גם אמת, כי אין בין אמונה ובין אמת, אלא שהאמת עיונית והאמונה מעשית. איש, אשר יש בו אמונה, נקרא נאמן. בדברים, שאינם נוגעים לטובת האדם, אין משתמשים בספרותנו הישנה בשרש “האמין”. גם אמונה של חבקוק (“וצדיק באמונתו יחיה”) ואשר בדרשת ר’ שמלי הידועה בסוף מכות, היא זאת. מעלה מוסרית ולא שכלית, כי אמונת אדם לרעהו כוללת בתוכה צדק ומשפט. ולכן אמר ר' שמלי: "בא ישעיה והעמידם על שתים, שנאמר “שמרו משפט ועשו צדקה”, בא חבקוק והעמידן על רחת שנאמר “וצדיק באמונתו יחיה”.

ואך באשר לקחו הערבים והנוצרים שבימי הבינים את דעותיהם משני מקורות שונים – מחוקרים מבקשי מדע בחושים או בשכל בטעם חכמי יון ומכהנים מבטיחים להביא טובה בעלם הזה ובעולם הבא לדבקים בהם – קבעו שני מדורות, אחת של “חכמה” ואחת של “תורה”, “אמונה”, או דת", ויעמלוּ כל הימים לפשר בין שתי הממשלות. ולבשתנו נקשו אחריהם גם רבים מחכמינו האחרונים, אשר הגו בספריהם, ותצא המכשלה הזאת, אצלנו לא היו שני מקורות לכלל ידיעותינו, כי לא היתה לנו כנסיה ובאי כחה וכל תרבותנו המקורית בנויה על השכל והמוסר בלי שום שניות.


נדפס בשבועון “בת קול” גל' ה' ו' ז' לבוב תרע"ג.