לוגו
רבקה ש"ץ ומחקר החסידות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

וְהַלֵּל לַמִּלִים הַקְּדוֹשוֹת

שֶׁהִנָן אֲחָיוֹת קְטַנוֹת

לָעֶרֶב הָרַךְ

וְכָמוֹהוּ תֵּדַעְנָה לִפְתֹּח

דְּלָתוֹת אָל פְּנִים הָאֲנִי

וְאֶלֶף שְׁעָרָיו

(זלדה, קידוש)


פרופ' רבקה ש"ץ־אופנהיימר, שהלכה לעולמה בטרם עת, פתחה לרבים שערים לעולמות גנוזים בשעה שהעלתה לראשונה בפרהסיה אקדמית את קולם של המגיד ממזריטש ושל הרב קוק, את תורותיהם של ר' שניאור זלמן מלאדי ושל בעל מי־השילוח ואת שלל קולותיהם של ספרים וסופרים יהודיים, שהמחקר המדעי לא הגיע עדיהם, או שלשונם לא היתה שגורה בפי הקוראים והלומדים ותפישת עולמם נותרה סמויה מן העין.

פרופ' ש“ץ רחשה כבוד ואמפאתיה לדבריהם ולשיקול־דעתם המשתנה של יוצרים והוגים בני דורות שונים ואהבה עמוקה לשפה העברית, לסגנון, לעיצוב הלשוני ולמרקם האסוסיאטיבי והאסתטי הכרוך בשפה. היא ביקשה לקיים רב־שיח בין הדורות ולהקשיב לשאלות הרוחניות אשר עמן התמודדו יוצרי הקבלה והחסידוּת ודובריה השונים של ההגות המיסטית. היא הטתה אוזן, ולפעמים גם נפש, לשאלות, שפעמים רבות הסתתרו מאחרי לשון עמומה, מרומזת וצופנת סוד, לשונם של אלה שביקשו להביע את שאין לו מבע וחיפשו ביטוי לעולמות שנגלו להם בעיני רוחם. במחקריה היא הביאה בחשבון הן את ההיבט ההלכתי והן את ההיבט הלא־רציונאלי שהשפיעו על ההגות המיסטית, ותבעה תשומת־לב מדוקדקת ללשון ולרוח, לעובדות ולמשמעותן. בעוצמה רוחנית, שנלוותה לסקרנות אינטלקטואלית ערה, בחדווה בלשית־בלשנית, שחברה לראייה מפוכחת של המציאות, ובלהט נפשי, שהיה כרוך בשקיקה לפענח את סוד הכתוב ולעמוד על מוקד הדברים – ביקשה רבקה ש”ץ להיות ‘צפנת פענח’ של הספרייה המיסטית החסידית, דהיינו, להתיר את פקעת גלגוליה השונים של הלשון העברית בשׂיח הדורות, לפענח את סוד היצירה ומשמעותה, לחשוף את הבעיות הרוחניות שעמן התמודדו מחבריה של הספרות החסידית ולפרש את הדברים בלשון ימינו.

רבקה ש“ץ החלה לעסוק במיסטיקה החסידית בשלהי שנות החמישים, ומראשית שנות השישים פרסמה במולד שורה של מאמרים שדנו בתורת הצדיק של ר' אלימלך מליזנסק ובתורתו האנטי־ספּיריטוּאלית של הרבי מלאדי, באוֹטוֹנומיה הרוחנית של חסידוּת איזביצה ובמיסטיקה של תורת המגיד ממזריטש.1 בראשית עבודתה היא יצאה להתמודד עם תפישׂתו של מארטין בּוּבּר על החסידוּת2 ופתחה דיאלוג נוקב וּויכוח רחב־ידיעה על מהותה של החסידוּת ועל המתוֹדוֹלוֹגיה הנאותה של חקירתה.3 את כל אלה עשתה עוד לפני שהשלימה, ב־1966, את כתיבת הדיסרטאציה שלה, שדנה ב’יסודות קוויאטיסטיים במחשבה החסידית במאה ה־18‘. העבודה, שנכתבה בהדרכתו של פרופ’ גרשם שלום, ראתה אור בשנת 1968 כספר שכותרתו החסידות כמיסטיקה. היא היתה תלמידה מובהקת של גרשם שלום, והנחותיו בהארת התופעה המיסטית היהודית ודרכי הביקורת ההיסטורית־פילולוגית שהציב היווּ תשתית לעבודתה בחקר החסידוּת, אולם מסקנות מחקרה הובילוה פעמים רבות לחלוק על דבריו בפרטים ובכללים. שלום חרץ את דינה של החסידוּת בפרק האחרון של ספרו זרמי יסוד במיסטיקה היהודית, בשעה שאמר: “מפתיעה היא העובדה שפרץ זה של אנרגיה מיסטית, שהיה גלום בשורת הצדיקים המיסטיקנים שעיצבו את דמותה של התנועה, לא יצר רעיונות דתיים חדשים ולא העלה תורות חדשות של הכרה מיסטית”. עוד קבע שם, ש”החסידוּת בכללותה זהה פחות או יותר עם המיסטיקה הקודמת לה ובו בזמן צרה אותה מחדש" (עמ' 338).

רבקה ש“ץ חלקה על רציפוּת הזיקה שהעמיד שלום בין המורשת הקבלית ובין המשכה החסידי, ויצאה נגד טענתו בדבר העדר חידוש עקרוני בתורתה.4 היא ראתה בחסידוּת המשך לקבלה מזה ומפנה רב־משמעות מזה. שכן לדבריה, יוצרי הספרות החסידית כתבו מתוך הרגשת התגלוּת של עולם אידיאי חדש, אבל חתרו להסביר את עצמם במסגרתה של תפישׂת המציאות הלוּריאנית ובלשונה של המסורת הקבלית. היא תיארה את ההידברוּת בין שאלות תיאוֹסוֹפיוֹת קבליות מובהקות ובין חידושי התורה החסידית, וטענה, שחידושים אלה אכן נובעים מתוך המחשבה הקבלית, אך בה בעת חורגים מתוכה ומתמודדים עם אינטרסים רוחניים חדשים. היא אף קראה תיגר על הנחתו של שלום בדבר הפּוֹפּוּלריזאציה של המחשבה הקבלית שהתחוללה לדבריו בחסידוּת וכפרה מלכתחילה בפּוֹפּוּלאריוּת של החסידוּת כמערכת רעיונית, באמרה שאין זו אלא הכללה המושפעת עדיין מעמדתם ה’בּתר־משׂכּילית' של מבקרי החסידוּת, שלא נתנו דעתם על רבגוֹניוּתה של היצירה החסידית אלא מיהרו להוציא עליה משפט.5 את ספרה הגדירה כ”ניסיון של התבוננות ועיוּן בכמה מבעיותיה הרוחניות של התנועה החסידית במאה השמונה־עשרה", ובפתח דבריה אמרה, שעיקר המאמץ הוקדש לעצם הקריאה של המקורות הדרשניים של החסידות, שלא נקראו עד אז כעדות על חיי דת או כעדות על כיסופים וקונפליקטים אמיתיים של החיים הדתיים וכביטוי למעמדו של כוח דתי חי.


בדברים אלה היתה קריאת תיגר, שכן חקר החסידות התמקד עד אז בהקשר ההיסטורי־חברתי, שהתנכר לערכיה הפנימיים של החסידוּת, אותם ערכים שבשמם באה לעולם.6 אחדים מחוקריה של החסידוּת אף מיהרו לקבוע את מקומה ומשמעותה ההיסטורית של התופעה הדתית החסידית ופסחו על עריכת דיון במקורותיה בפני הקורא.7 כנגד עמדות אלו, שעליהן העירה, כי “האמירה מגבוה וממרחק ובהכללה מאפיינת את חקר החסידוּת על כל זרמיה” – ביקשה רבקה ש"ץ להטעים את חיוּניוּת ההתבוננות בשאלות הרוחניות שהחסידוּת נדרשה אליהן והציעה להאזין לדברי החסידים עצמם כדי להבין את המערכת הסבוכה של עולמם הרוחני. היא עשתה זאת בשתי דרכים עיקריות. דרך אחת היתה בהצגת השאלות העיקריות, המושגים המרכזיים והרעיונות החדשים הנדונים בספרות החסידית בת מאות הכרכים, תוך כדי מוּדעוּת למורכבות ההוויה החסידית כתופעה רוחנית־חברתית ולצורך לעמוד הן על המכנה המשותף למכלול החסידי והן על הקווים המייחדים את יוצריו השונים. פירותיה של דרך זו מצויים בספרה החסידות כמיסטיקה ובעשרת מאמריה אשר דנים ברבגוֹניוּת היצירה החסידית ובאִפיוּניהם הייחודיים של יוצריה. הדרך השנייה היתה הדגמה הלכה למעשה של התביעה להטות אוזן קשובה לשׂיח החסידי ולדרכי ביטויו, דהיינו הדגמה מפורטת של קריאה צמודה בטקסט חסידי, אולי הקשה, המעורפל והאסוסיאטיבי שבין הספרים החסידיים. הדברים אמורים בקריאה מפרשת של מגיד דבריו ליעקב, חיבורו הגדול של ר' דב בער המגיד ממזריטש. בשנת 1976 ראתה אור הוצאה ביקורתית של הספר, על־פי כתבי־יד עם מבוא, פירוש ומפתחות,8 ועד היום זה החיבור החסידי היחיד שזכה לההדרה ולפירוש מפורט.

במבוא לספר נאמר: “צריך לתת למקורות עצמם לדבר, הן כדי להיות נאמנים לגופי התורות בנות זמנן והן כדי למנוע אוריינטאציה מסולפת סביב החסידוּת, המותחת את היריעה של משמעותה אל ימינו בלא ביקורת מספקת” (עמ' ז). ההתמודדות העיקרית היא על הבנת הטקסט, על ההבחנה המדוקדקת בין המסורת הקבלית ובין האוריינטאציה החדשה הגלוּמה בהיגד החסידי, ו“מטרתו של הפירוש היא בחינת שורשי הצמיחה של המחשבה החסידית וחשיפתם של יסודות חברתיים ואינטרסים בני זמנם שהדרוּשים משמשים להם תעמולה. זה זמן רב שהמחקר במיסטיקה היהודית פסק לראות את המערכת האבּסטראקטית של דרכי החשיבה כעומדת ברשות עצמה: הפונצקיה החברתית שהיא מילאה והגוונים השונים של תעמולתה נראים היום כחלק בלתי נפרד של מחקר משמעותה” (עמ' יב–יג).

הפירוש המפורט לספר, החושף את עקרונות החשיבה המיסטית שעליהם מבוססת תורת המגיד והמבאר את מבנהו האסוסיאטיבי של הדרוּש החסידי ואת משמעותו, יוצר גשר פרשני ומושגי בין הטקסט החסידי האניגמאטי, החבוי בסבך רמזי המקורות ומסתתר בשפריר חביון, לבין הקורא בן ימינו, שאינו אמון עוד על תחביר לשון הדרוּש ועל פשרה המיסטי.

במשך שלושים שנה הרחיבה פרופ' רבקה ש"ץ את גבולו של חקר החסידוּת כדיסציפלינה מדעית ותרמה תרומה נכבדה לפריחה האינטלקטואלית של מדעי היהדות שהתרחשה באסכולה של גרשם שלום ובחוג תלמידיו וממשיכי דרכו. היא היתה בעלת זכות ראשונים בהוראת חסידוּת בחוג למחשבת ישראל, בפרסום מחקרים פורצי דרך בהבנת החסידוּת על זרמיה העיוניים וערכיה המיסטיים ובההדרתו המדעית של חיבור חסידי בעל חשיבות ראשונה במעלה. תלמידיה, עמיתיה וחבריה, שהיו עדים לעוצמה הרוחנית שהיתה גלומה בה, למחוּייבוּת העמוקה לדרכה הרעיונית, לשפע החיים והיצירה שהאצילה על הסובבים אותה וללהט של דבריה הן בדברי תורה והן בצרכי ציבור, דואבים על לכתה בטרם עת וזוכרים את יפי רוחה.


(בעקבות דברים שנאמרו בערב זיכרון לפרופ' רבקה ש"ץ־אופנהיימר).


  1. ‘למהותו של הצדיק בחסידות – תורתו של ר’ אלימלך מליזנסק‘, מולד, 1960; ’אנטיספּיריטוּאליזם בחסידוּת – עיונים בתורת ר‘ שניאור זלמן מלאדי’, מולד, 1962; ‘אוטונומיה של הרוח ותורת משה’, מולד, 1963; ‘היסוד המשיחי במחשבת החסידות’, מולד, 1967; ‘וידוּי ציוני על סף המשׂרפות בין חסידות לציונות’, מולד, 1969; ‘רשימותיו של חסיד אגנוסטיקן’, מולד, 1972.  ↩

  2. ‘אדם נוכח אלהים ועולם במשנת בובר על החסידות’, מולד, 1960.  ↩

  3. תשובת בובר למאמר הנזכר בהערה 2 ראה בספר לכבודו: Philosophen des Martin Buber 20 Yahrhunderts, P.627. על המשך הוויכוח, במאמרו של ג. שלום, ‘פירושו של מרטין בובר לחסידות’, אמות, חוברת ט‘, תשכ“ג, שנכתב בהמשך למאמרה של רבקה ש”ץ – ראה: שלום, דברים בגו, תל–אביב 1975, עמ’ 361–382.  ↩

  4. החסידוּת כמיסטיקה, עמ' 11–13.  ↩

  5. שם, עמ' 13.  ↩

  6. שם, עמ' 9.  ↩

  7. שם, עמ' 11.  ↩

  8. מגיד דבריו ליעקב למגיד דב בער ממזריטש, מאגנס, ירושלים, תשל"ו.  ↩