א. 🔗
במשולש הנוצר במקום פגישת הנהר והואדי, במקום הקרוי בפי הערבים בשם “נזלה”, עמדה “שכונת סלומון”או, בקיצור, “סלומון” – על שמו של בעל הקרקעות הרשום. אי־פעם נסתה ועדת השמות העירונית להרכיב על המקום שם נמלץ יותר. אולם במאבק הממושך לא הצליח השם החדש לרכוש לעצמו אפילו סנטימטר אחד של אדמת חמרה מאובקת.
מאובקת? – אכן, בימות החמה. אולם בימות הגשמים היא נעשית עיסה דביקה, המחזיקה את הרטיבות ועושה ממנה בוץ סמיך אפילו לאחר זרזיף קל, על אחת כמה וכמה אחרי שטפונות תכופים. ברגיל, אין מי הנהר מרובים ביותר, הואדי חרב רוב ימות השנה – להוציא קילוח דק של מים אדמדמים, המטפטפים מן הצינור המפליט את פסולת חצרות הבורסקים שעל גבול שכונת סלומון. אולם בתקופת החורף מתגבר הנהר ומלחך בעוז את דייק שקי החול, הניצב על שפתו להגן על השכונה מפני תהפוכות רוחו. אף הואדי מושך אז מים ברגשה רבה ולא אחת מכסה את הגשר היחיד המקשר בין השכונה ובין העיר. אחת לכמה שנים מתגבר השטפון עד למידה כזו, שרצפת הגשר נסחפת במים וחושפת את שלד המתכת העירום. עד שייבנה הגשר הקבוע, שתכניתו תלוייה כבר במסגרת נאה במשרדו של מהנדס העיר, מתקינים בינתיים מרצפת זמנית של אדני עץ, המשקשקים בזמן מעבר כלי הרכב ומשמשים נושא לתלונות קבועות במדורי המכתבים למערכות של העתונים.
זמניות זו היא מזלה של שכונת סלומון מראשית קיומה. היה זה בחורף שנת 1921, כשניצלו כמה זריזים את היעדרו של סלומון והקימו את צריפיהם על אדמתו. מאז מצטברת השכונה שכבות־שכבות. כל גל של תמורות כלכליות או חברתיות מביא עמו שכבה חדשה, הצומחת ועולה מסביב לקודמתה. בצריפים הישנים חלו, אמנם, תמורות ניכרות. נישואי הבנים הביאו לידי צמיחת אגפים חדשים בטעם בנייה חדש, שאינו מתאחה תמיד עם קודמו. שנות הרווחה הוסיפו מרפסות, דלתות מסוגננות ותריסים מתקפלים. החידושים משכונות הצפון אף הם לא פסחו על שכונת סלומון – באיחור, אמנם, ותוך פשרות לא מעטות עם חסרון הכיס. אולם, מעיקרה, לא נשתנתה שכונת סלומון הרבה וכולה בנוייה עדיין בתים של קומה אחת, כדוגמת העיר הישנה, להוציא את בית הספר ואת ביתו של אלוני, ראש ועד השכונה. להשלמת התמונה נוסיף כאן שמוסדות ציבור לא הוקמו בשכונה, להוציא מגרש משחקים, שהותקן בחפזון לפני הבחירות האחרונות, אולם כל חלקיו המטלטלים נעלמו מכבר. הקיר הארוך של בתי הבורסקאות שלל מלכתחילה את הצורך בהקמת בית שימוש ציבורי. מספר החנויות בשכונה אינו רב ואין ביניהן אלא ההכרחיות ביותר. מכשירי הטלפון הם שניים – אחד בבית המרקחת ואחד בבית הבורסקאות, קו אוטובוסים אחד מוליך לשכונה ודומה שבכך מתמצה התיאור כולו.
היה זה ביום השני לגשם הגדול, זמן לא רב לפני שנבעה הפרץ הראשון בדייק שקי החול, כאשר ארעו הדברים המסופרים כאן.
ב. 🔗
שמעון רובינשטיין בלע את פלח המנדרינה האחרון, כשהוא מנסה ככל־יכלתו לטשטש כל סימן חפזון ולשוות לתנועותיו רגילות חסרת־רגשות. אולם הדבר לא נעלם מעיני שושנה, אשתו.
“אתה יוצא הערב?” שאלה בקול שאדישותו נקנתה במאמץ כלשהו.
“מדוע דווקא יוצא? אינך יכולה לשאול פשוט אם אני הולך לאיזה מקום?” לכל הרוחות – הרגישות הארורה הזו! מדוע אינו יכול לעמוד בהחלטתו ולהעלים אותה?
“יהיה כך, אתה הולך לאיזה מקום?”
“כן”, נעץ עיניו בקליפת המנדרינה על השולחן.
“ירד גשם, תירטב”.
ניגש לחלון ותלה עיניו בשמיים. “בהיר למדי. אפשר לראות את הכוכבים”.
“הרדיו אמר בצהריים שהגשמים יתחדשו הערב. ההפוגה היא זמנית”.
“הרדיו יוכל לומר מה שהוא רוצה. גשם לא ירד הערב!”
“גם אתמול אמרת כך וחזרת כולך רטוב. אבל, אם אתה דוקא רוצה לקבל דלקת ריאות…”
“אני מוכרח ללכת”. ויכוח זה היה לו כבר לזרא.
“מוכרח?” הדגישה את המילה הדגשה של היפוך המשמעות.
“יש לי עבודה לגמור”. אלהים, שתפסיק כבר את החקירה!
“איזו עבודה?”
“מחר בבוקר אני צריך להרכיב ארון קיר”, השתמש בהזדמנות לדיבור עניני, “יש לי עוד כמה שעות לגמור את ההכנה”.
“ואם תגמור מחרתיים?”
“אינני יכול, הבטחתי לגמור מחר בבוקר”.
“למי הבטחת?”
“לשמרונים, אין להם ארון בדירה החדשה ובלעדיו אינם יכולים להיכנס. הם מוכרחים לפנות את הדירה הקודמת לפני השבוע הבא”. לכל הרוחות, הדבר המאוס ביותר – להמציא פרטים קטנים לשקרים הגדולים.
“השמרונים?!” הסתערה עליו, “והרי בשבוע שעבר נשארת בעיר עד שעה מאוחרת מפני שהתקנת אצלם ארון?!”
“זה היה ארון אחר”, ניסה לסתום את טענותיה.
“ואיזה ארון זה הפעם?” לא הרפתה ממנו.
“ארון ספרים, כלומר המ, ארון בגדים”.
“תחליט כבר, בגדים או ספרים?”
“בגדים, אמרתי לך, ומה עוד את רוצה ממני?”
“גם בפעם שעברה היה זה ארון בגדים”, הטיחה בו בקנתור, שאינו משולל שמינית של סיפוק, על כיבוש עמדה קטנה זו שבויכוח, “למד יותר טוב את התירוצים שלך”.
השפיל את עיניו. בצפרנו חרץ חריצים בקליפת המנדרינה הריקה. שתיקתו העלתה את חמתה.
“שוב אתה הולך אל הג’ינג’ית?”
“אמרתי לך כבר לא פעם שאין לך שום סיבה להגיד לי דברים כאלה”.
ההכחשה הרפה הכאיבה לה יותר. “אתה הולך את הג’ינג’ית!” הרימה את קולה, “אל תשקר!”
“שקט”, ביקש, “רוני ישמע”.
“אתה חושב שאינני יודעת לאן אתה הולך?” נתלהטה, “אתה חושב שאני מטומטמת שאיננה מרגישה ואיננה יודעת כלום? אתה חושב שאתה מצליח לרמות אותי בכל הסיפורים האלה על העבודה בבית המלאכה בערבים? איפה היית אז כשרוני קיבל חום וצריך היה לנסוע העירה לקרוא לרופא, איפה?”
בבית המלאכה אמרתי לך. מדוע את חוזרת שוב ושוב לענין הזה?"
“בבית המלאכה?! ומדוע לא מצאתי אותך שם?”
“כבר חזרנו על זה עשר פעמים”, דיבר כמתחנן, “יצאתי לקחת מידה”.
“בלילה?!”
“לא היה לו זמן אחר”.
“וכמה זמן לוקחים מידה? יותר משעה ישבתי בחוץ וחכיתי כמו כלב ולא באת. ורוני לבדו בבית, קודח, כל הזמן”.
“הרי כבר אמרתי לך, אם היית מחכה עוד חמישה רגעים היית פוגשת אותי”.
“שקרֱֱ! ֱואז, כשראו אתכם ביחד על יד הקולנוע?!”
“נפגשנו במקרה ועמדנו לדבר על רוני”.
“גם בשבת בבוקר על שפת הים של הרצליה נפגשתם במקרה? וגם אז במסיבה אצל הפלדמנים?” לא הרפתה ממנו. אחת לאחת הטילה בו את כל ההוכחות שבידה, גילתה את הסתירות והורתה על הפרכות שבטענותיו. כל גילוי חדש – במין מנגנון־היפוך מוזר– הסב לה מעין הנאה. כל ניצוח שלא עלה בידו לסתרו הביא לה את סיפוק הידיעה הברורה, השחרור מן הספיקות. כל תגלית, כל עובדה שהוכחה הוסיפה לבנה חדשה לחומה זו של וודאות שהיתה בונה ומקימה במו ידיה סביב עצמה. ועצם פעולת בנין זו, עצם העובדה שדבר מה היה גדל לעיניה, מתממש והולך – היה בו כמין הישג שלמענו עמלה. ומשהושג, היסב לה הנאה, כמעט עד כדי שכחת מקור הכאב עצמו, שאת מציאותו טרחה להוכיח. החיטוט בפצעי עצמה נעשה לה מקור תענוג לעצמו.
שמעון לא השיב. המשיך לשבת במקומו ולחרוץ בצפרניו חריצים בקליפת המנדרינה. לא היה שום טעם בויכוח עמה. הרגיש כלפיה טינה על האופן שבו עמדה וחשפה כל מה שרצה להסתיר ממנה. משום־מה נדמה לו שיש בה מתכונת רוע הלב, לקום ולהטיח בפניו דיבורים הגורמים לו הרגשה של אי־נוחות, לסגור עליו ברשת של טענות והוכחות ולהניחו כך, כפות ידיים ורגליים, כבכלוב סגור. יתר על־כן, מאחר שגילה בה רוע־לב זה, ראה בדבר צידוק־בדיעבד לו עצמו ולדרך שנהג בה עד עכשיו. צידוק זה נתן בו כוח של מרדנות. תוך כדי דיבור נתרומם ממקומו, נטל את מעיל העור שלו, תחב ידיו לבתי השרוול ונתכונן לצאת.
לפתע הסתערה עליו, קרבה גופה לגופו לכל ארכו, לפתה בשתי ידיה את ראשו, משכה פיו כלפי פיה ולחשה2 ברטט:
“אל תלך, שמעון, הישאר אתי בבית הערב, רק הערב”. ירכיה נלחצו אל ירכיו. הבל פיה היה חם. עיניה נעצמו. שפתיה רדפו בתנועות קצרות ועצבניות אחרי שפתיו המתחמקות.
ופתאום, ללא מעבר, הרפתה מן החיבוק, דחתה אותו מעליה בתנופה, כאילו הוא המחפש קרבתה, וכל גופה הרעיד בדברה:
“מה יש בה שאין בי?!” קולה נתרומם כמעט עד כדי צווחה. “מה מצאת בה שאין בי?” מילאה בכפות־ידיה את שדיה, כאילו מגישה אותם לפניו, “האם יש לה חזה יפה כמו לי?” הגביהה את שמלתה מעל ברכיה, “האם יש לה רגלים כמו שלי? ראה, כאן, האם הירכיים שלה פחות כבדות משלי? אני מוכנה לעמוד אתה בהתחרות בכל רגע. אז מה אם הידיים שלה יותר עדינות?! שתעבוד כל היום בבית, תשטוף רצפות, תכבס בגדי עבודה מלוכלכים, תקלוף תפוחי־אדמה ובצל. נראה אז איך תיראינה הידיים שלה! לא, אבל לעבודות המלוכלכות אינך זקוק לה. בשביל זה אני קיימת. אני אדאג לכבס לך את התחתונים המזוהמים, להכין לך בזמן את ארוחת הצהריים, לתקן לבנך את החולצות הקרועות. זהו התפקיד שלי בחלוקת העבודה שעשית לעצמך. והיא… מדוע לא תמצא בעל משלה, כמו כולן? מדוע היא צריכה לקחת מן האחרות מה שיש להן?”
“אל תביטי עלי כאילו אני רכוש שלך, שאפשר לקחת ממך”, הפסיק פתאום את שתיקתו.
“ראו אותו! כבר סובבה לו את הראש. איזו התלהבות! המורה האינטליגנטית, שמה לב לגבר הגס, הבור, בעל הידיים המיובלות והצפרניים המלוכלכות, איזה אושר! על אושר כזה לא חלמת מימיך. פתאום ראית עולם אחר. פתאום, בבת־אחת, נודע לך שאתה נשוי לאשה פשוטה, שאין בה כלום, אפילו לא גמרה סמינר למורות, סתם אשה שהידיים שלה נפוחות מרוב עבודה בבית. פתאום ראית אותה והחלטת לשכוח הכל, לשכוח כל מה שלא נעים לך לזכור. אולי שכחת כבר מדוע עזבתי אני את הלימודים בשנה השנייה של הסמינר, הה, אולי שכחת כבר?”
“הניחי לי”, ביקש כמעט כמתחנן, “אני צריך ללכת”.
“לא!” דיברה באיבה, “אתה תשב פה ותשמע פעם אחת לתמיד. תשמע כל מה שיש לי להגיד לך. אל תתחמק, הפעם באמת אגיד לך כל מה שיש לי להגיד לך. ובכן, דע לך, אתה הוא האיש האחרון שיש לו הזכות לעזוב אותי בגלל מורה. אתה יודע יפה, אילולא אתה הייתי אני עצמי יכולה היום להיות מורה”.
“די כבר!” אגרף שמעון את כפותיו והטיח בהן על רקותיו, “כמה פעמים כבר דיברנו על הנושא הזה!”
“ואם דיברנו – האם אני פחות צודקת בגלל זה?”
“אז מה את רוצה שאעשה? שאחזיר את הזמן אחורנית? מה אני עוד יכול לעשות בגלל מה שהיה? ואם טעיתי – אז מה? הרגי אותי ואוכל לשכוח מה שהיה, אם זהו מה שאת רוצה”.
“אתה הוא האיש האחרון שיש לו הזכות לעזוב אותי בגלל מורה. אילולא אתה, הייתי היום אני עצמי מורה”, חזרה בעקשנות על דבריה, כאילו יש בה בחזרה זו כדי קביעה מוחלטת של עובדה שנוייה במחלוקת. “אח, אילו הייתי שומעת אז בקול אמאֱֱ! ֱלא היתה לך סבלנות? לא יכולת לחכות שנתיים־שלוש? צריך היית להרוס לי את החיים בגלל שנתיים־שלוש? המעשייה הישנה – מדוע לא תוכלי להמשיך את הלימודים אחרי החתונה? אני אעבוד ואת תלמדי. מעשייה יוצאת מן הכלל!”
“אני לא הפרעתי לך ללמוד”, רטן, “אינני יודע מדוע את מטילה עלי את האשמה”.
“אתה יודע יפה מה הפריע לי”.
“אני יודע דבר אחד. מי שבאמת רוצה ללמוד – יכול ללמוד בכל התנאים”.
“אהה, היא כבר מדברת שוב מגרונך?! היא מלמדת אותך איזה תשובות להשיב לי ואיך להשתיק את קול המצפון. גם בשנה ההיא, כשעדנה היתה חולה, אולי גם אז יכולתי ללמוד?”
“רק אל תתחילי שוב להאשים אותי במה שקרה לה. אני כבר לא יכול לסבול את זה. תמיד הייתי חייב לך משהו. קודם הלימודים שלך ואחר כך… אחר כך מה שקרה לעדנה, כאילו יכולתי אני לעשות משהו…”
“אני לא מאשימה אותך. אני רק קובעת עובדה, שאחרי החתונה לא יכולתי לחזור ללימודים. אח, איזו שטות עשיתי אז! היתה לי הרגשה שאני מקריבה לך קרבן. אבל הייתי טפשה, בת שמונה־עשרה. חשבתי שזהו אושר גדול להקריב את הקרבן הזה. קרבן למען האהבה! איזה צחוק, איזה צחוק! אינני יכולה להבין איך הצלחת כך לסובב לי את הראש. ואפשר לחשוב שלא היתה לי ברירה, שפשוט נפלתי על הבחור הראשון שבא והציע לי נשואין. אפשר לחשוב!אתה זוכר את אברמוב, זה הבן של בעל חנות הנעליים? הוא התחנן ממש שאצא אתו. אפילו שלח את אחותו לדבר אתי ברצינות. אתה יודע כמה חנויות נעליים יש לו עכשיו בעיר?! נכון, הוא ספרדי, אז מה? אתה מתאר לעצמך איזה חיים יכלו להיות לי עכשיו אצלו?! ורובינשטיין? כולם ידעו בעיר שרובינשטיין משתגע אחרי. אפילו יצאתי אתו כמה פעמים, אבל אינני אוהבת טיפוסים ששולחים ידיים תיכף בפעם הראשונה, לפני שמספיקים להכיר אותם. תיכף נתתי לו להבין את מקומו, אוהו, אז ידעתי איך מטפלים בבחורים כאלה. דווקא בגלל זה שידע שאותי לא יוכל להשיג כמו כל אחת אחרת – היה יותר משוגע אחרי. ואפילו מלחי, כן, אני אומרת לך, אפילו מלחי יכול היה להיות שלי. אני זוכרת את המסיבה ההיא אצל הפולישוקים. הייתי אז מלכת הערב, עם שמלת התכלת שלי. אתה זוכר עדיין את שמלת התכלת שלי? לא היה ריקוד אחד שהחסרתי. כל הערב. כולם הזמינו אותי. ומלחי, ראיתי שהוא בוער ממש מחשק להזמין אותי לריקוד. אבל הוא היה, כזה, ביישן. תמיד היה כזה, חיכה שתבוא אחת כמו קלרה ותתפוס אותו היטב. אז, במסיבה, בכל רגע שאסף די עוז וראיתי שהוא מתכונן להזמין אותי, סובבתי את הדברים כך שמישהו אחר יזמין אותי. זה היה הספורט שלי – להתגרות בבחורים. ואז, אתה זוכר איך פגשתי אותך? ישבת שם בצד, כמו גולם, ולא השתתפת בריקודים. נדמה לי שהייתי קצת עליזה מדי, אתה יודע, לא הייתי רגילה לשתות וזה השפיע עלי. שאלתי מדוע אינך רוקד. אינני יודע לרקוד, אמרת לי. ראיתי שאינך מתענין בי. זה פגע בי. לא הייתי רגילה לבחורים אדישים. החלטתי להוציא אותך מן האדישות הזו – טפשה שכמוני! – והצעתי ללמד אותך לרקוד. הכל כדי להוציא אותך מן האדישות ואחר כך ללמד אותך לקח. היתה לי תכנית מפורטת איך ללמד אותך לקח, רק דבר אחד לא הבאתי בחשבון, שגם אני עלולה ליפול בפח. פשוט לא יכולתי להעלות אפילו בדעתי, שגם אני יכולה ליפול בפח”.
וכך היתה מפליגה, עיניה בוהקות בזכר הצלחותיה בימים ההם. קולה היה עכשיו מהורהר. רק לעתים התגנבה אליו נימה טרוניתית כלשהי, שכיסתה בקושי על נעימת השידול והפיתוי. כאילו יש בכוח הזכרונות להעלות מחדש את אוירת האהבה של הימים האבודים, כאילו יש בכוח הדיבורים להדביק בו את הכמיהה האוחזת בה, להחזיר את הגלגל אחורנית. אלהים, חשב שמעון, שתפסיק, כך לא אוכל להחזיק מעמד, רק לא תביא אותי לידי התפרצות, כי זה יהיה הסוף.
“כן”, קשרה מחדש את חוט מחשבותיה. “כך הקרבתי הכל בשבילך וזוהי התודה המגיעה לי. טפשה שכמוני. כבר הגיע הזמן שאלמד – אין תודה בחיים. איש לא יזכור לך את הטובות שעשית ואת הקרבנות שהקרבת למען מישהו אחר. מה עשתה הג’ינג’ית בשבילך? האם אתה חייב לה אפילו החצי – אפילו עשירית! – ממה שאתה חייב לי? ובכל זאת אתה כרוך אחריה כמו סמרטוט, העיקר שתזכה גם אתה בהרפתקאה קלה”.
“את יכולה לחשוב מה שאת רוצה”, שיסע את דבריה.
"אהה, נפגעת?! זנקה כלפיו, “נעלבת מהביטוי הרפתקאה קלה? העזתי לזלזל ברגשות העמוקים שלך, בהרגשות הטהורים והעדינים ביותר, באהבה האמיתית?! פתאום שכחת את כל ההכחשות שלך. הה? ומה אתה חושב מקומך אצלה? עמוק בלב, לא כך? אתה טפש, שמעון. אתה בשבילה הרפתקה קלה. אני מכירה את הטיפוס הזה, שאיננו יכול להתקשר בקביעות לשום מקום. אתה בשבילה שעשוע זמני, חולף. כשיגיע הזמן תשליך אותך כמו קליפת לימון סחוט, אחרי השימוש. היא רוצה רק להתענג עליך, לצרף אותך לרשימת הכיבושים שלך, רשימה מגוונת מאד, אבל חסר היה בה כנראה אחד כמוך, פשוט, חסר השכלה, גבר־למיטה־בלבד. אחר כך הרי תתבייש אפילו להיראות בחברתך. היא עוד תבוז לך, תלגלג עליך לעיני כולם”.
“הפסיקי כבר, או ש…” לא השלים את איומו.
“או ש… מה?”
“אינני יודע מה אעשה לך, אם לא תפסיקי”.
“אל תתחיל אתי בשיטות האלו. לא תפחיד אותי. האם חשבת פעם, שאם הייתי אני רוצה לעשות כל מיני… כל מיני נסיונות כמוך, הייתי גם אני מצליחה?! ואפילו ביתר־קלות ממך? אתה יודע, לאשה הדבר קל הרבה יותר. כל מה שהיא צריכה זה פשוט לא להגיד לא. כמעט כל גבר אפשר להשיג כך. הנה, למשל, יוספו. כמה פעמים ניסה כבר להתחיל אתי? כמה פעמים כבר הזמין אותי לבקר אצלו למעלה? אם רק הייתי רוצה…”
“גם ענין”, הגיב, “הוא מתחיל עם כולן”.
“ומה בכך”, קנתרה אותו, “אם הוא מתחיל עם כולן?”
“אינני חושב שתעשי שטות גדולה כזו. ועוד עם מטומטם כזה”.
“הוא איננו מטומטם כלל וכלל. להיפך, הוא גבר מושך בהחלט”.
“תעשי מה שאת רוצה, אם טיפוס כזה מוצא חן בעיניך. מדוע את צריכה לספר לי?” הכעס שנתאגר בתוכו נתן בו לבסוף עוז להתרומם ממקומו ולצאת את הבית.
נתמלאה עליצות־פתאום. גבר־לעולם־גבר. מה שהוא מתיר לעצמו אינו מוכן להרשות לאשתו. אולם מוזר, שהכרה זו לא מלאה אותה הפעם תרעומת. ולא איכפת כלל השוויון שנפגם. להיפך, תקווה נסכה בה. הוא מקנא ביוספו! הוא מקנא לה! רגש נעים שטפה. הנה, סוף־סוף, ניתן בידה שבט העונשין. כיצד לא עמדה על כך עד כעשיו?! כעת תוכל להחזיר לו כגמולו. בעיני רוחה ראתה עצמה מונחת בזרועותיו השעירות, המגושמות, של יוספו, נפרעת יחד עמו משמעון. זהו־זה! הערב יקרה הדבר.
שמחת הנקמה עשתה אותה גמישה וקפיצית כנמרה. תנועותיה נעשו קלות ועליזות. ללא חפזון מתחה את חולצתה על גופה והחזירה את בגדיה לסדרם. שטפה את הכלים. הניחה ספלים במקומם וצלחות במקומן, אף לא שכחה לנגב את הכפות והמזלגות. לרגע סברה שמן הראוי להחליף את בגדיה, אבל מיד טרדה רעיון זה מפניה. דברי הבל, חבל לבזבז את הזמן בהקדמות מיותרות. הציצה בדלתו של רוני. ישב ועסק בהכנת השעורים. “אולי אחזור מאוחר” אמרה, “סדר את המיטה בעצמך ושכב לישון”. דיבורה היה עניני. לפני צאתה נגשה אל ארון הבגדים המיושן (מזמן עבר לו, לשמעון, החשק לעשות משהו בשביל הבית) ועשתה את תסרקתה. בהרהור אחרון נטלה את הצעיף הכתום, ההולם אותה כל־כך לדעת הכל (מתי שׂם שמעון בפעם האחרונה לב לתלבשתה?), התכרבלה היטב במעיל החורף הישן ויצאה אל הלילה החריף.
ג. 🔗
לאחר שפסעה פסיעות מספר נסתבר לה שבעצם אינה הולכת בכיוון הנכון למלונת השוערים של יוספו, שומר בתי הבורסקי. מילא, טיול קל באויר הקר והצח אינו עלול להזיק. תשלים סיבוב אחד מסביב לפינה ומיד תפנה צעדיה הישר כלפי בתי הבורסקי. כשחזרה והגיעה עד לפתח ביתה נראה לה לפתע כל הענין כמעשה שטות. איך תיכנס אליו כך פתאום? מה וכיצד תגיד לו? וכיצד יגיב הוא? ושמא נמצא שם מישהו? מחשבה אחרונה זו הפילה עליה חלחלה. תוך כדי כך נסתבר לה ששוב היא ממשיכה בהקפות בכיוון ההפוך. נתמלאה כעס על עצמה ועל היסוסיה. הפעם, או לעולם לא! – באה לידי החלטה, פנתה אחורה והסבה צעדיה כלפי בתי הבורסקי.
כשעברה שוב ליד ביתה – הפעם בכיוון הנכון! – חזרו הספיקות וחדרו לליבה. אולם מחמת שלא יכלה לאסוף את כל כוח רצונה ולצוות על עצמה לחדול מן ההליכה – המשיכה בהליכה. לא עבר זמן רב וכבר צעדה לאורך הגדר האטומה של בתי הבורסקי. בינה לבין עצמה באה לידי החלטה שמיד לכשתגיע אל שער הברזל, שמעליו תלוי, כמו כרכוב מעל לחומה, חדרו של יוספו – תחזור על עקבותיה וכך יסתיים המעשה הנואל והפזיז בלא כלום. ובינתיים אין רע בכך, אם תקרב קצת אל השער.
מבין חרכי התריס של יוספו הציץ אור קלוש, מהבהב כמעט, אור יחיד באפלה הכבדה. אכן, הוא שם. כיון שממילא כבר החליטה לחזור בה, אין חשש אם תיגש עד החדר ממש. אדרבה, סקרנות נכנסה בה לנסות ולהיווכח עד היכן יכולה היא להרחיק בטרם תשוב למקומה.
עמדה לפני מדרגות העץ נטולות המסעד, המוליכות אל חדרו דמוי המלונה של יוספו. מבעד לשבכת השער נראו רציפי הבטון ומאחוריהם נסתמנו בחשכה המבנים הגלמיים של בתי הבורסקי. רוח אוושה בצמרות עצי הנחל. ברק האיר באור פתע את האפלה. מחדרו של יוספו לא נשמע קול, גם כשאמצה את אזניה להקשיב. זהו הרגע האחרון לחזור בך, אמרה לעצמה במלים שאינן נשמעות, עוד רגע ויהיה מאוחר מדי. פתאום נוכחה שהיא מפחדת מאד. מפחדת לעלות במדרגות ומפחדת לחזור בה, מפחדת לעמוד שם, מפחדת מפני העולם כולו ובעיקר מפניה עצמה. אילו רק יכלה לפרוץ בבכי! אילו רק יכלה לעשות דבר־מה ודאי, סופי, מסיים!
כמעט ללא אזהרה פרץ הגשם, קילוח עז של לטיפות חובטות ומקישות על גבי רציפי הבטון וגגות הפח. ייתכן שבסופו של דבר לא היתה עולה אל חדרו של יוספו. אולם התביעה שתקום עכשיו לחזור לביתה ותירטב בגשם השוטף, רק לשם שמירת אמונים לבעל, כיבוד מוסד הנישואים, כניעה למוסד החברתי או לכל מושג ערטילאי אחר, חסר תוכן לדידה, ואפילו ויתור לרגש הבושה סתם – תביעה זו נראתה לה ברגע זה שטות מאין כמוה, חוצפה גמורה. גשם זה פוטר אותה מן הצורך להיאבק עם הספיקות ולהגיע לידי החלטה, לפי שהוא מחליט במקומה. כך נוח יותר וטוב יותר.
הסתערה ועלתה במדרגות ומיד לכשהגיעה למעלה, ללא כל שהיות שהן, דפקה בדלת.
“רגע אחד”, נשמע מבפנים קול גבר, גבר שכולו גבר. קול עמוק, ניגוני בצרידותו, עולה מתוך חזה שעיר ומחודד־עצמות, קול עטוף עשן סיגריות, חלוד במקצת מבדידות. קולו של יוספו.
אכן, זהו הרגע שבו נעשה המעשה המשחרר שממנו אין חזרה עוד. מאושרת היתה ואומללה, מאושרת היתה על שום שהייסורים־שטרם־החלטה באו על קיצם. ואומללה – ממש משום אותה סיבה עצמה.
צעדיו הכבדים של יוספו נשמעו על רצפת העץ. הדלת נפתחה.
“הה, את?” אמר בתמיהה כלשהי.
רצתה לגמגם תירוץ בדבר מחסה מגשם או משהו כזה. לפתע שמעה עצמה סחה:
הבטחתי לך לבוא פעם לראות את החדר. הערב היתה לי הזדמנות".
לא פירשה מהי אותה הזדמנות, ולכל הרוחות, מדוע היא צריכה להצטדק לפניו?!
“כן, בודאי, היכנסי, היכנסי”. ביקורה הביאו במבוכה. בחפזון הסיר כמה דברי לבוש שהתגוללו בערבוביה על גבי המיטה, עשה מהם צרור אחד והשליכם לפינה, אל מאחורי מסך שכיסה, אל נכון, על מצבור הבגדים שלו. זוג גרביים, שהיה תלוי לייבוש לא הרחק מתנור החימום, סיים דרכו אף הוא מאחורי אותו מסך. אי־משם תלש והביא יריעת בד, שהיתה פעם וילון או כיסוי מיטה ועדיין ניכרו בה כמה פתילים של רקמת־זהב, שהיתה שזורה בה בשכבר הימים. כיסה בה בחפזון את הכורסה, שמוכה הציץ מבעד לציפוי המושב, והציע לה מקום ישיבה. כשהסירה את מעילה השגיחה שקילוח הגשם חדר והרטיב את שמלתה. צמרמורת עברה בה.
“אולי תשבי כאן ליד התנור”, הציע יוספו, “כך תוכלי להצטנן”.
“לא, יותר טוב שאתלה את השמלה לייבוש על יד התנור”, השיבה. בתנועה מורגלת הסירה את שמלתה ונשארה עומדת בתחתוניתה בלבד. הביא לה חלוק. הניחתו על כתפיה וישבה בכורסה.
“אולי תשתי קוניאק?”
“בהחלט”, ענתה.
“זה יחמם אותך”, אמר, שעה שמזג כוסית לה ולו. את שלו הריק בלגימה אחת. את שלה שתתה בגמיעות קלות, ציפוריות, מבקשת לספוג אל תוכה את חמימותו המשכרת של המשקה. שתיקה נשתררה ביניהם.
“אכין קפה”, אמר יוספו. הרגישה שיש לו צורך לשבור את השתיקה במלים. אולם לה ניחא גם בכך. נסתכלה סביבה במלונתו של יוספו. גבריות נדפה מכל פינה, מאי־סדר זה, שאינו סדר שנתפרע, אלא מעין הווייה קבועה, מצב דברים בפני עצמו, מצב של היעדר מוחלט של תלות כלשהי במשטר הכפוי מבחוץ. בלי ילדים ובלי מה־יהיה־אם־פתאום־יבואו־אורחים ובלי לבנים לכבס וחולצות לגהץ וגרביים להטליא. והתנור הפיץ חמימות נעימה כל־כך. מאוויים זנוחים של שנות הנעורים נמלטו מסוגרם ועלו־צרבו בגרונה. כלום לא כך חלמה אז על חדר משלה שיהיה קטן, שיהיה צפוף – אדרבה, מוטב שיהיה קטן וצפוף – שיהיה כולו־כולו שלה־ורק־שלה? אף תנור־חימום קטן מעין־זה נטל משום־מה חלק חשוב בחלומות ההם. ודוקא שתהא בו פתילה אחת קטנה־בודדה ואשה צהבהבת־דקה, כולה ברשות היחיד, כולה מחממת לך־ורק־לך, מחממת מבחוץ ומחממת מבפנים. כלום לא לחדר הזה נתאוותה אז, בבית, בשנים ההן עם מרים ועם אריק. הרי אפילו שמלות משלה לא היו לה אז. תמיד עלו בחלקה שמלותיה המשומשות של מרים. שמלות משומשות עם מנה גדושה של מוסר־השכל – מרים בגילך כבר עשתה כך ומרים בגילך כבר ידעה כך ורק את לא. ואריק, פרחח־זה, חביבה של אמא, שתמיד צריך היה להיזהר בגללו. שש, אל תפריעי, אריק ישן! אל תרגיזי אותו, הוא קטן ואיננו מבין ואת גדולה יותר, את כבר צריכה להבין. אריק משחק! אריק מכין שעורים! לא להפריע, כל המורים מנבאים לו גדולות. אריק, תמיד אריק! מאורע אחד עלה בזכרונה. המפה הלבנה הטובה האחת היתה פרושה על השולחן, דומה שאיזה אורח חשוב עמד לבוא, סיכוי לבעל חדש או משהו כזה. ואמא טרחה הרבה להכין ארוחה חגיגית ולעשות רושם טוב. וצחצחה היטב את כפות הכסף, אלו שאסור לנגוע בהן בימים רגילים. ולפני הארוחה שפך אריק – אולי בכוונה, אולי לא בכוונה, עכשיו אינה זוכרת כבר – את היין והמפה הלבנה נכתמה בכתם אדום, גדול, מכוער. ואמא באה משולהבת מן המטבח; מי שפך את היין? ופתאום ענתה: אני. עדיין זכור לה היטב כיצד רצתה להעמיד את אמא בנסיון, לבחון כיצד תגיב, כשיוודע לה שדווקא אריק־חביבה שפך את היין. ואמא כעסה עליה נורא ושפכה עליה את חמתה; דווקא את המפה הטובה בחרת. ותמיד־את־כזו, זה בכוונה עשית לי. וכולכם לא איכפת לכם כמה אני עובדת ואף אחד לא רוצה לעזור ואת רק להפריע יודעת. והיא ישבה וחכתה שמרים תגיד לא נכון זה אריק עשה את זה. ונראה מה תגיד אז אמא. ומרים דווקא שתקה. מדוע שתקה מרים? וגם אריק שתק. ולבסוף היתה היא עצמה צריכה להגיד זה אריק עשה את זה. ואמא לא רצתה להאמין. ורק אז אמרה מרים זה אריק עשה את זה. ואמא בכלל לא נזפה באריק. אבל כל הזמן כעסה עליה ורק עליה ורטנה בלי הפסק. ואחר־כך, בזמן הארוחה עם האורח, כששפכה אולי־כפית־מלח ולא יותר על הרצפה ולגמרי לא בכוונה, הכתה אותה אמא מכה חזקה על היד והיא ברחה לחדר ובכתה כמעט כל הלילה. כמה פעוט נראה כל הסכסוך הזה עכשיו. אבל רגשה זו שבאה עליה אז עודה חיה בזכרונה, ללא קשר עם עילתה. פתאום נתחוור לה מדוע נענתה אז להצעתו של שמעון. הרי זה ברור־כשמש וכיצד לא עמדה על כך מקודם? מריבות־תמיד אלו נמאסו עליה והקדרות שבבית והמחנק. היא פשוט רצתה לצאת את הבית בכל־מחיר ולאן־שיהיה. וכלום לא הטיחה בה אמא בשעת אחת המריבות כיצד היא יושבת ומתבטלת בעוד בנות אחרות בגילה כבר מזמן עוזרות בפרנסת הבית ובייחוד כשאבא איננו בחיים?! שאריק יפסיק את הלימודים וילך לעבוד? – חלילה וחס! היא ורק היא ושוב היא! הטינה על שמעון נתערבבה בטינה על אמא וברחמים על עצמה.
המים פכפכו בסיר המפוייח. יוספו שם בו שתי כפיות קפה.
אני מומחה להכנת קפה תורכי", אמר בגאווה, “לקפה שלי אין מתחרים”.
דיבורו עקר אותה מהרהוריה הקודרים. גאוותו היתה חמודה כל־כך. גבר זה מתנאה לפניה במשקה שהוא מכין. כמה מוזר ושונה מן המהלך הרגיל של הדברים, מחובות המטבח המוטלים עליה בתדירות מזוויעה. וכלום העלה פעם שמעון בדעתו לבשל תבשיל כלשהו – ועוד להתפאר בו לפניה! – כאשר אינו טורח מעולם לבזבז אפילו שבח קל שבקלים לתבשילים שלה?!
הניח יוספו לפניהם קפה מהביל בספלונים קטנים. הסתכלה בו כיצד הוא מבליע את ספלו־כולו בתוך כף ידו, נושף במשקה וגומע ממנו גמיעה קולנית, נושף שוב וגומע שוב. מענין מהי דעתו עליה ברגע זה. כלום אינו בז לה בגלל מה שהיא עומדת לעשות? ודאי שהוא רוצה בה, בגופה. אין ספק בדבר. מבטיו הבוערים מעל אדי הקפה מגלים הכל. אבל כלום אין איזו ברית סמוייה, הכרותה בין הגברים, שתוך כדי התחרות שביניהם והשתדלותם לחטוף זה מזה, הם שומרים איש על אשת חברו – ובכך, אולי, גם איש על אשתו – בהעניקם מנה של בוז וזלזול לזו הנענית להם?
הרגישה שמיד תשנא את עצמה. לא היה טעם להמשיך בכך. השלימה במהירות את שתיית ספלה ואמרה: “למה אנחנו מחכים עוד?” מיד נתרוממה מן הכורסה, השמיטה את חלוקו של יוספו מעל כתפיה, הסירה בזהירות את תחתוניתה והניחה אותה סדורה על גבי הכורסה, באותה שיטתיות קפדנית שנהגה בביתה, כאילו לא נשתנה דבר.
לא, לא כך תיארה לעצמה את הפעם הראשונה, שנצטיירה בדמיונה כמעט עד כי פרטים־ממש; לא כך תיארה לעצמה את סערת ההיסחפות ברגשות הפרועים, הפורקניים, המופקרים, המסתערים עליה, גוברים עליה ומשמידים בה את כוח השליטה על עצמה. הרי כך זהו כמעט ניאוף מתוך הכרה!
יוספו נראה משתומם במקצת. היה זה חלק מן המשחק, שעליו לטרוח ולהתאמץ כדי לשבור את התנגדותן, לקלוף את מעטה הצניעות המכסה עליהן מלמעלה, להשתמש לפעמים בכוח, לפעמים בתכסיסים, זולים, שקופים, שוים־לכל־נפש, ואף־על־פי־כן תכסיסים. בנשמתו הפשוטה ידע והרגיש שלפחות דבר זה הוא חב להן, שתוכלנה אחר־כך להצדיק את עצמן בנימוק שנפלו בפח, שלא היה ביכלתן לעמוד בפני האלימות הגברתנית שבו. תת הכרתית חש שכאן טמון עיקר קסמו, שדווקא בהיותו גס ובור ובלתי־מהוקצע ותוקפני, הריהו מקל עליהן את המלאכה ומשחרר אותן מסבך ההיסוסים המוסרניים. ואילו כל גבר אחר, עדין יותר, עצור יותר, בהיסוסיו שלו ובביישנותו, הכופה עליהן את הברירה בין נקיטת היזמה (על ייסורי המצפון הכרוכים בה לאחר מכן) ובין הויתור (על החרטה שבו), מביאן לידי קפאון, מפחדו של כלב השמירה החבוי בהן להשגיח על הגינותן. אצלו, אצל יוספו, יכולה כל אחת להאמין ביתר קלות שאכן נכנעה בפני הכוח הגס מחוסר ברירה ולא מקלות דעת, או – דבר הגרוע מכך – מחמת פגם במוסריותה. והנה זו דוקא עושה בעצמה את כל המלאכה. מה כוונתה בכך?
עמדה לפניו עירומה כמעט ועדיין לא עשתה תנועה אחת עצבנית או חפוזה. אולם, כשהסירה את חזייתה ושדיה גלשו מתוכה במבט בוגר ונבון, סלחני ללא חוצפה, רכים במקצת, אך שומרים עדיין על רעננותם, תקפה הפחד שוב. רעדה אחזה בכל גופה. הנה־הנהו רגע החרטה האחרון, שאחריו אין־עוד. עד עכשיו התגרתה בגורלה, בידיעה שבכל זמן היא יכולה לחזור בה. והנה, מכאן ואילך יהיה המעשה עשוי ושוב לא יחזרו הדברים לקדמותם, גם אם תבקש ותתחנן ותבכה הרבה־הרבה. התפללה תפילה חרישית שיעוף הכל וייעלם כאילו לא היה, שיהיה הכל חלום־שאיננו. רק מוצא אחד היה לה מן הפחד הזה – אל בין הזרועות הזרות, הגסות, התובעניות, שנפתחו מולה, להתכנס כולה אל תוכן, להימלט אליהן, להתמכר להן כולה־כולה, לשכוח את המעשה המביש, הטפשי, הנבזי, הנפלא הזה שהיא עושה. לקחת אותו את הגבר הילד המגודל הזה כולו־כולו אל תוכה, שיהיה כולו־כולו שלה־ורק־שלה, שיהיה לה דבר שהוא כולו־כולו שלה־ורק־שלה,
על הטפשות שבו ועל הבושה שבו ועל הנבזות שבו ועל האושר הנפלא הזה שבו.
כשנגמר הכל לא יכלה להאמין שהאושר הזה הוא כולו שלה. נדמתה כאילו מרחפת פרקדן באויר וגופה קל כל־כך ואורירי וחפשי. שוב הנה רצוייה וחשוקה ומאווה, בגלל עצמה, בגלל גופה שלה. שוב הנה יכולה לתת עצמה מתנה כרצונה. ויש מי שרוצה בה, במתנה זו, ששמח עליה. שוב נפתחו לפניה המקורות שדללו כבר, שיבשו בשגרה. נתכפרו עלבונות הלילות ללא אש, המשכבים ללא שמחה.
הגבר הזה, השוכב לידה, השואף שאיפות ארוכות מתוך הסיגריה הזולה שלו, מואר־ולא־מואר באור הפתילה העמום של תנור החימום, הגבר הזה הריהו הדבר הנפלא ביותר שקרה לה. ולוואי שיתמשך לילה זה לעולם ועד ולא יגיע עוד לסופו.
יוספו כחכח בגרונו. שלא ידבר, חשבה, שלא יגיד מילה, שלא יקלקל את הרגע הנפלא הזה, שלא ישחיתו במילים!
“הגידי”, שאל בקול צרוב משתיקות, “היית מתחתנת עם אחד כמוני?”
היתה זו הפתעה גמורה. המלים לא באו אל פיה.
“אבל… מה פתאום?” גמגמה בקושי, “מי מדבר על זה?”
“רק תגידי”, לא הרפה ממנה, “ולא חשוב מה פתאום. היית מתחתנת אתי?”
“אבל… הרי אני כבר נשואה… ויש לי משפחה… וילד”.
הרגישה מעצמה שלהתחמקות זו אין כוח־שכנוע רב.
“תגידי רק כן או לא”, המשיך ללחוץ.
לא ענתה. מדוע הוא מקלקל את הרגע הנפלא? מדוע הוא צריך להעמיס עליה את הבעיות שלו, את המכאובים שלו? כלום לא די לה בשלה? פתח את פיו לדבר שוב, אולם לפני שהספיק להגיד אפילו מילה אחת, נלחצה אליו והצמידה שפתיה לשפתיו בנשיקה ממושכת. חשה שדמיה רוגשים בה שוב בגיאות מסתערת והולכת. אולם הוא התיק את עצמו מעליה, הפנה גבו וחזר לסיגריה שלו.
העלבון היה צורב. חשה צורך לפצעו כשם שפצעה, אולם לא ידעה כיצד. שתקה. פתאום השליך מידיו את הסיגריה הבוערת בתנופת האמה. לרגע נתמשך הכתם האדמדם בחצי־קשת, עד שצנח באפלה על הרצפה.
“כמו כולן”, פתח ואמר, “בדיוק כמו כולן. במיטה אני טוב בשבילכן. לא ברחוב. מי רוצה לטייל אתי ברחוב? – אף אחת! שם – רק עם בעל ממש, לא אחד־יוספו, שומר לילה מסכן, שמי יודע מי הוא ומאיזה משפחה הוא בא ומי שמע עליו וכמה הוא מרויח בחודש ומה הוא שווה בכלל ובכלל־בכלל. זהו המזל של יוספו. תמיד יצטרך לעשות הכל בסוד גדול, להתחבא כמו גנב. שש… בשום אופן שלא תספר לאף אחד. אתה בטוח שלא ראו אותי כשבאתי הנה? זוהי בושה גדולה ללכת עם יוספו. לא, יוספו כבר לא ימצא אשה לעצמו אף פעם. תמיד ישכב עם נשים של אחרים, אפילו הטובות ביותר, אבל של אחרים. את יודעת שגם הגברת אלוני באה אלי? הה – לא ידעת?! אבל גם היא כמוך. בשבילה אני חתול מתוק, כלבלב חמוד, פרא אדם מצחיק שלה. כך היא קוראת לי? ואיך היא מתפתלת – מלאה אש. אבל להתחתן עם יוספו? – לא, חביבי, אתה צריך לדעת איפה המקום שלך. בדיוק כאן ולא במקום אחר. אני אשתו של אלוני, של ראש ועד השכונה. תחשוב יפה, ראש עץ שכמוך – ראש הועד! האם אתה יכול לבוא במקום האדון אלוני? נכון, אתה צודק, חתלתול מתוק שלי, יש דברים שבהם האדון אלוני לא יכול לבוא במקומך. אבל הרי לא תוכל לתת לי את כל הדברים שאני מקבלת אצל האדון אלוני. וחוץ מזה – אחרי הכל, אתה רק יוספו, רק יוספו, אתה שומע? תהיה ילד טוב, כלבלב חמוד שלי, ולא נדבר עוד על שטויות כאלו”.
ניכר שהדברים צורבים בו, שכאבם טרי וחי עמו כל הזמן. לא הרגיש כיצד דבריו חותכים בה. הרי לה. וכבר חשבה שמצאה דבר שהוא כולו שלה, כולו לעצמה. וגברת אלוני זו, מדוע היא צריכה לקחת כל דבר לעצמה? לא די לה הבית המפואר שלה? וראש הועד? מדוע היא צריכה לקחת ממנה גם את יוספו. עד לרגע זה היתה נתונה כולה בהרגשת האושר. עד לרגע זה לא חשבה אפילו אם וכיצד היא עתידה להמשיך יחסיה עם יוספו־זה. הדבר היה רחוק ממנה כמו כל העולם האחר ההוא, שמחוץ למלונה הצרה האחת; והנה גברת אלוני־זו! האם אוהב אותה יוספו? איזו מילה מוזרה לגביו – אוהב! או אולי הוא כרוך אחריה רק משום שהיא אשתו של ראש הועד, אחת מן המשפחות הטובות, ההגונות, משום שהוא רואה בה הישג שיכול להתגאות בו?
הריהי מקנאה בגברת אלוני – איזו שטות! האם אסור לו ליוספו מה שמותר לה? הבה נסתכל על הדברים בעיניים פקוחות. הרי גם היא תמשיך לשכב עם בעלה. אפשר יהיה למצוא כל מיני תירוצים, להתחמק פעם או פעמיים. אבל בסופו של דבר לא יוכלו להימנע מזה. כן, אבל זהו ענין שונה לחלוטין. אחרי הכל שמעון הוא בעלה, בעלה החוקי! ואילו יוספו – גם אתה וגם עם הגברת אלוני?! אכן, זוהי הבחנה דקה מדי, שקשה להסבירה, אבל נראה לה שיש בדבר טעם לפגם, מעין אי־מוסריות בתוך אי־מוסריות. אי אפשר לו לגבר לשמור על יחסי אהבה עם יותר מאשה אחת. יחסי אהבה להוציא יחסי־חובה. ואילו יוספו זה אין לו שום זכות לראות ביחסיו אתה או עם גברת אלוני יחסי חובה וכאן חוסר ההגינות שבכל הענין. ולכן כל השוואה בינה ובין יוספו אין לה מקום. כן, לה מותר ולו אסור. והעבירה על איסור זה היא שמקנה לה רשות מלאה ומפורשת לקנא בגברת אלוני. וחוץ מזה הלב הטיפש אינו שואל רשות. הוא מקנא וחסל.
הגשם נתחזק. דומה שיורד ברד. השגיחה ביוספו השולח מבט מתגנב כלפי השעון. הזמן שלו זוחל, כנראה, נעלבה.
“התלבשי”, הפסיק פתאום את השתיקה, לא טוב שתישארי כאן עוד זמן רב".
“מדוע?” שאלה. לא, לא תיתן לו לגרש אותה מחדרו. נתמלאה רצון להיאחז בכל מה שיש לה כאן, ולו יהיה פגום וחסר כשהנהו.
“מה יגיד בעלך?”
הבאתו של שמעון לכאן לא מצא חן בעיניה. זוהי חוצפה מצידו שהוא מזכיר לי, חשבה.
“לא איכפת לי”, התפרצו הדברים מפיה, “גם הוא בוגד בי, עם המורה הג’ינג’ית. לא איכפת לי שיידע. דווקא שיידע!”
“בכל זאת יותר טוב שתלכי עכשיו, הוא ישבור לי את הראש, אם ידע”, ניסה להתלוצץ הלצה רפה.
פתאום בא לה כעין גילוי:
“אתה מחכה עכשיו לגברת אלוני?” אמרה בתקווה נואשת שיכחיש, שיקפוץ ויישבע שאין הדבר נכון. בין כך ובין כך לא תאמין לו, אבל לפחות שיכחיש בתוקף!
“מה פתאום? מדוע את חושבת כך?”
שמה לב שאינו רוצה לומר במפורש שאינו מחכה. במקום זה הוא מציג לה שאלות ומבקש לדעת מה הביאה למחשבה כזו. הדבר ברור, ההיא עומדת להגיע הנה עוד הלילה!
“לא אלך, דווקא לא אלך!” נתעקשה והכריזה ולא איכפת לה כלל שהיא משפילה את עצמה ובלבד שתוכל להמשיך ולשהות כאן עמו, למשש את העצמות המחודדות הבולטות מתוך עורו הנוקשה, לחוש לידה את הגוף הזה, שהרווה אותה זה לא כבר עונג נפלא כזה.
“איך שאת רוצה”, השיב לה בקרירות, “אבל אל תגידי אחר־כך שלא אמרתי לך מקודם שיותר טוב יהיה אם תלכי כבר עכשיו”.
ניסתה שוב להחניק אותו בנשיקות, לעורר בו שוב את האהבה. הפנה ראשו והצית סיגריה חדשה. קר היה ואדיש. משום מה העלה בזכרונה את בעלה.
נתמלאה כעס. לבשה בגדיה ויצאה אל הלילה האפל. הגשם היה קר ונבזי. השלוליות נתאחדו לביצה גדולה, אבל שום דבר לא איכפת לה.
ד. 🔗
האם זהו מזלה הרע, הרודף אותה, הרהרה בלכתה הביתה. ראתה בחוש כיצד מתייצבים חייה השניים, התת־קרקעיים, לאחר המפנה החריף הפתאומי, ממש באותה נקודת שיווי־משקל רופף כחייה הראשונים, הגלויים לעין. הדמיון בין שניהם הוא מפליא ומרגיז כאחת. את שמעון היא מחלקת עם האחרת. גם את יוספו כך. בשני המקרים הרי היא יורדת אליו אל הגבר, הנחות ממנה. לא יוספו בלבד, גם שמעון עומד מדרגות רבות למטה ממנה – בהשכלה, במוצא, בהבנת החיים, בעמדה החברתית. כמה קשרים טובים והיכרויות, שיכלו להתפתח לידידות נאה אבדו להם בגלל שמעון! לעומת זאת – ובשני המקרים! – יש ליריבותיה יתרון עליה. אין כאן מקום לשום העמדת־פנים. אמנם יודעת היא את ערך עצמה, את משקלה הפנימי. אבל, למרבה הצער, לא אלה הם הדברים שדעת הקהל ניתנת עליהם. לעולם לא תוכל להתחרות בגברת אלוני במידת הטיפוח שהיא מטפחת את עצמה, בהידור ובצחצוח, בברק החיצוני שבה מוארת אישיותה כולה. וודאי שלא תוכל להתחרות בה בברק המואצל עליה מבעלה, ראש ועד השכונה! יוספו הוא בור מדי וגס מכדי שיוכל לנסח לעצמו את כל יתרונותיה של הגברת אלוני עליה, אך לא עד כי כך שלא יחוש בהם. אין ספק שיהיה מוכן לחלק עמה את יצועו גם בעתיד – בשעות שיהיה פנוי מן הגברת אלוני – אך אין גם כל ספק איזו משתיהן יעדיף. ויותר מכך. יחסיה עם יוספו מתפתחים ממש באותו כיוון שבו נתפתחו יחסיה עם שמעון, על המתח שביניהם, על התחרות הגלוייה והסמוייה, על האיבה במסתרים הנובעת ממנה. נתאוותה שיהיה לה משהו חדש, שונה לחלוטין מחיי הבית. ומה מצאה? – מהדורה חדשה, כמעט ללא תיקונים ושינויים, של חיי הבית. והבזיון? והרגשת האשמה המתלווה למעשיה? ועדיין יש הכופרים בכוחו של הגורל!
כמה פעמים חזרה בדמיונה על התמונה המפורטת של החזרה הביתה לאחר הפעם הראשונה. כיצד היא מאחרת לשוב הביתה וכיצד לשאלתו של שמעון היא עונה בפשטות מתוכננת היטב: “שכבתי עם מישהו, ומה בכך?” תשובה גלוייה, מדהימה, חצופה, תשובה שהיא נקודת־מפנה מכרעת, רבת־משמעות, בחייה. אם מותר לו – מותר גם לה. וטוב שיידע שהיא מרשה לעצמה בדיוק מה שהוא מרשה לעצמו. אחת משתיים: או שאיכפת לו או שלא איכפת לו. אם איכפת לו, יראה לאן הדברים מגיעים, יפסיק את יחסיו עם הג’ינג’ית והחיים יחזרו להיות יפים כקודם, יפים מקודם! הלוך ילכו ברחוב, חבוקי־מתניים כנאהבים צעירים. הכל יורו עליהם באצבע – ראו כמה יפים הם החיים! ואם לא איכפת לו? – לפחות תוכל גם היא ליהנות מן החיים במקצת, גם לה תהיינה פרשיות־אהבה משלה, והרפתקאות ומאהבים וכל אותם הדברים שכבר נשכחו במרוצת השנים. משום־מה נראה לה הכל תלוי לא בעצם המעשה, אלא במלים הראשונות שתוציא מפיה לכשתשוב הביתה בפעם הראשונה אחרי המקרה הראשון עם הגבר הזר. לא במלים בלבד, אלא באופן אמירתם, בהטעמתן, בנגינת הדיבור. אם ילך הכל למישרין, תכניע בבת־אחת, במעין לחש־קסמים, את גורלה ופרק־חיים חדש ייפתח לפניה.
והנה היא חוזרת הביתה. והדבר קרה. ומוזר, ששום דבר לא איכפת לה ושוב אינה רוצה לומר כלום. מוטב שלא ישאל אפילו היכן היתה. ואם ישאל? צמרמורת עבר בגופה למחשבה זו. מובן מאליו, שאין להעלות על הדעת את סיפור האמת. אולם איזה תירוץ תוכל להמציא? איזה ביקור־דחוף תוכל לבדות – ועוד בליל־סופה כזה?! ואם יחשוד בה וילך לחקור? כמה נורא הדבר. איזה שגעון היה זה!
פשפשה בחשכה בארנק והעלתה את המפתח. ידיה רעדו. בצעדים זהירים גיששה לאורך קיר המסדרון מבלי להעלות אור. המים שקשקו בנעליה. קול נשימתו הקצוב של רוני נשמע מחדרו. חדרם היה ריק. אולי הוא במטבח? הטתה אזנה לשמוע קול רחש. אין קול. טפפה על בהונותיה כלפי המטבח. הגיעה עד הדלת ונשתהתה. כעת, כשתפתח דלת זו תיווכח ששמעון לא חזר עדיין. לא רצתה להחיש את בוא הוודאות. מאוחר. שעת־חצות עברה כבר. המבוכה נעשתה כעס. הפעם יהיה הדבר. כאן תשב ותחכה לשובו ואז תציג לפניו את השאלה: או – או. כך זה לא יוכל להימשך. ואת רוני לא תסכים לתת לו בשום פנים, גם אם תצטרך ללכת לבית המשפט. שיהיה בזיון פומבי, אבל רוני יהיה שלה. ולו אסור יהיה לראותו אפילו! יש חוק בארץ הזו, אבות המתנהגים כך אין להם זכות להיות אבות לבנים.
ישבה בכורסה וחכתה. מחוגי השעון היו איטיים עד לזוועה. הנמנומים שירדו עליה – כבדים, מבוהלים, עמוסי־סיוטים. לא השגיחה כמה זמן ישבה כך. פתאום שמעה קול נקישה. בבת־אחת נתעוררה מתנומתה ומיהרה לפתוח את הדלת. גערתה קפאה על שפתיה. היה זה אלוני. דבריו היו בהולים ופרצו בטרם הספיקה לתמוה מהו עושה כאן בשעת לילה כזו:
“העירי מהר את שמעון ושלחי אותו מיד לבית הספר”.
“מה יש? מה קרה?”
“אבל מיד”, פסק בנעימה של מי שדברים רבים וחשובים תלויים בכל רגע שלו והוא רשאי להתרעם שמבזבזים את זמנו על הסברים מיותרים.
“אבל מה קרה?”
“גיוס מלא של כל הגברים. הנהר עלה על גדותיו וגם הואדי. אנחנו מנותקים ויש חשש שחומת המגן תתמוטט. כולם יוצאים להגביה את החומה. תאמרי לו שימהר, לא נשאר לנו עוד זמן רב”.
פתאום נתחדשה בה ההכרה ששמעון איננו בבית.
“טוב, אעיר אותו”, אמרה בשפה רפה. אלא מה, שתלך לספר לו מדוע לא חזר שמעון הביתה? קול צעדיו המתרחקים של אלוני נבלע בהמולת הגשם. פתאום הבחינה ברעש אחר, עמום, כקול רעם מתמשך. מיד עמדה על טיבו – היה זה קול המון המים בנהר.
ובכן, זהו־זה. שמעון כבר לא יחזור הלילה, אם הגשר מוצף. הידיעה ששוב אינה צריכה לחכות נסכה בה מעין הרגעה, מלווה ברפיון חושים. כעת תוכל לשכב לישון, לישון ולא לחשוב על שום דבר ולא לעשות מאומה. נכנסה לחדר השינה, פשטה בגדיה ומיד נפלה עליה תרדמה עמוקה.
לא ידעה כמה שעות טרופות, רדופות ביעותי־חלומות, ישנה, עד שנתעוררה לפתע בהרגשה מבשרת־רעות. החלונות היו כבר אפורים. הגשם קלח עדיין בקילוחים עזים. ירדה מן המיטה לראות אם רוני מכוסה היטב מפני צינת הבוקר המוקדמת. פתאום השגיחה שרגליה עומדות בשלולית מים.
בבת־אחת נתחוור לה המצב. הנהר עלה על גדותיו. המים מציפים את השכונה. כבר אירע לפני כמה שנים שהמים נתרוממו עד ספי החלונות. כל מאורעות הלילה נתנדפו. נשאר לה רק ציווי אחד: להימלט! לחפש מקלט במקום גבוה, מוגן מפני המים! אבל היכן? בקומה השנייה של בית הספר? – רחוק מדי. אצל יוספו? – ללא התרגשות יתרה שקלה אפשרות זו. לא רצוי, מכל הבחינות לא רצוי. נותרה עוד הקומה השנייה של ביתו של אלוני. סנוב זה אינו אוהב מבקרים בביתו. אבל אין ברירה. נזכרה באשתו ובסודן המשותף. מוטב שלא תצטרך לדבר אבל אין ברירה.
חטפה ולבשה את שמלתה. נתעטפה במעיל החורף. הוציאה את רוני ממיטתו, כסתה אותו היטב בשמיכת צמר עבה ומיהרה כלפי הדלת. הדלת, ספוגת המים, נשמעה לה בקושי. עמד בה רצון לבכות. אפילו העצמים הדוממים כאילו מתאכזרים לה. והגשם הארור הזה הנמשך ללא ויתור, בהצלפות־קרח חסרות־רגשֱֱ! ֱסוככה בידיה על ראש הילד והעיזה קדימה אל ביתו של אלוני. החצרות, השבילים, המדרכות – הכל היה מוצף מי ברכיים. אין טעם לחפש מעברים נוחים. העיקר שתגיע לביתו של אלוני.
לחצה בכפתור הפעמון. מחמת הרעש לא שמעה את הצלצול. סבלנותה נתקצרה. רוח קרה צננה את רגליה מתחת לשמלתה. חבטה באגרופה חבטות רמות על גבי הדלת. כלום אינם חושבים לצאת ולפתוח לה? האם יניחו לה לעמוד כאן בגשם? חבטותיה נתגברו, אולם איש לא ענה. פרצה בבכי. ומה תעשה עתה? לבסוף פקעה סבלנותה. תפסה בידיה את ידית הדלת ונענעה בה בכוח. פתאום נפתחה הדלת. הבית לא היה נעול.
עמדה בפתח וקראה בקול. איש לא נענה מתוך הבית. הדממה הטילה עליה אימה. נסתה להפיגה בקריאות. עדיין לא ניעור איש. המים כיסו את הרצפה. לא היה טעם לעמוד כאן בקומה הראשונה. גיששה לאורך הקירות ומצאה את מקום כפתור החשמל, העלתה אור ועלתה במדרגות. בקומה השנייה היה מסדרון צר ובו שלוש דלתות. מימיה לא היתה בחלק זה של בית אלוני. פתחה אחת הדלתות. היה זה חדר האמבטיה. קראה שוב בקול – ללא מענה. פתחה דלת שנייה. היתה שם מיטה אחת, לא גדולה, ארון בגדים ושולחן עבודה. המיטה היתה ריקה. בגדי גברים שעליה העידו כי זוהי מיטתו של אלוני עצמו. נראה שאשתו ישנה בחדר לחוד, עבר בה הרהור, שלא יכלה להתחמק ממנו. דפקה בכוח בדלת המוליכה לחדר הסמוך. גם משם לא ענה איש. פתחה את הדלת. גם חדר זה היה ריק. ובכן, היא עדיין אצל יוספו, עלתה בה מחשבת־התגרות. לא ידעה אם לכעוס או לקנא או ללעוג או השד־יודע־מה, אולם מצבה השכיחה מיד את הריגשה שנתעוררה בה. מצאה שמיכה יבשה, עטפה בה את רוני והשכיבה אותו במיטתה של הגברת אלוני. בין כך ובין כך לא תחזור עכשיו. מארון הבגדים הוציאה חלוק ולבשה אותו במקום מעילה ספוג המים. כעת יכלה להתפנות לחליצת נעליה וגרביה.
פתאום נפתחה דלת הבית. רגלי גבר כבדות עלו במדרגת. נבהלה מפני המעשה שעשתה בחדרה לרשות שאינה שלה. מן החדר הסמוך נשמע קולו של אלוני: “את כאן, הלה?” הדם פרץ אל פניה. ומה תעשה עכשיו? הרגישה שאלם אוחז בגרונה ואינה יכולה להוציא הגה מפיה. אלוני נתכעס, כנראה:
“את יכולה לענות כשאני שואל ואתך”.
עכשיו גם השתיקה נעשתה נוראה מן הדיבור. פתחה לרווחה את הדלת אל חדרו ועמדה לפניו.
“מה – את – עושה – כאן?” ניכר שהמילים באות אל פיו בקושי רב. “איך הגעת הנה?”
“השטפון”, אמרה ונשתתקה.
“אז מה את רוצה ממני פה?” שאל בגסות.
“לא היה לי מקום אחר לברוח”, המשיכה כמצטדקת.
“יכולת ללכת לבית הספר, כמו כולם”, התרעם.
“היה רחוק. לא יכולתי לקחת את רוני על הידיים עד שם”.
“ואיפה שמעון?”
“איננו בבית. נסע לקרובים ולא הספיק לחזור”, שקרה.
“אבל מי הרשה לך להיכנס הנה. באיזו רשות את נכנסת לבתים של זרים?”
“לא היתה לי ברירה. תבין, אדון אלוני, לא היתה לי ברירה”.
“אז לכי מפה עכשיו!”
“אבל לאן? אינני יכולה לצאת מפה עכשיו”.
“לכי לבית הספר, לשם ברחו כולם, ברחו כמו זבובים, כשרק התחילו המים להשתפך מעל לקיר”, דיבר לעצמו יותר משהיה מפנה דבריו אליה, “פחדנים! החצי לא באו בכלל. שמישהו אחר יעמוד בשבילם בתוך המים, למלא שקים בבוץ בשביל להגביה את קיר המגן. מישהו אחר צריך תמיד לדאוג להם ולעשות כל דבר במקומם, רק כדי שיוכלו אחר כך להתלונן ולבוא בטענות. כולכם כאלה, פחדנים ומשתמטים. גם אלה שבאו ידעו רק לבכות ולהתלונן. קר להם. רטוב להם. ואיפה הכלים, מדוע לא דאגו להכין להם כלים? ואם לא הכינו כלים אנחנו לא מחוייבים לעבוד. ובכלל חבל על העבודה, ממילא לא יחזיק הקיר מעמד. ואת הכל אני צריך לסבול בגשם האיום הזה ובמים עד הברכיים. וכך הם ברחו הביתה אחד אחד והשאירו אותי שם לבדי. עוד אפשר היה לעשות משהו, אבל עכשיו כבר מאוחר, עכשיו, אחרי שהמים עברו מעל הקיר יתמוטט הקיר כולו. תראי, המים עוד יכסו את כל השכונה. אבל אין דבר, זה יהיה העונש, זה יהיה העונש בשביל כולכם!”
מימיה לא החליפה עמו יותר ממספר מלי־אקראי. והנה הוא עומד ושופך לפניה את לבו. לפעמים אדם מרגיש צורך בדיבור ולא איכפת לו מי עומד לפניו. מילא, לא איכפת גם לה, אילולא נעימת ההאשמה הכללית, העקרונית, הגורמת לה להרגיש עצמה אשמה בכל מה שהתרחש. פתאום, כאילו דברה מישהי אחרת השוכנת בתוכה, שמעה עצמה אומרת לו בקול יבש:
“אני צריכה זוג נעליים יבשות. הבא לי איזה זוג נעליים של אשתך”.
מניין באה לה חוצפה זו, תמהה היא עצמה.
“איך באת הנה בלי רשות?” התעורר מן ההשפעה שהשרו מליו שלו על עצמו.
“לא היה כאן מי שירשה לי. ובכלל, אל תדבר אתי עכשיו על רשות”, אמרה בקול קשוח, זר לה עצמה, “אני במקומך הייתי שותקת בכלל”.
הרגישה בחוש שעכשיו, כשיודעת סודות, יש בידה כוח עליון עליו. עייפה, מדוכדכת וטרופה היתה מכדי לנהוג עמו בעדינות, לא היו בה רחמים עליו. גם לה נתאכזרו החיים.
“יש זוג נעלי בית בארון”, אמר בקול חלוש, “את יכולה לקחת לך”.
חזרה ונכנסה לחדר אשתו. רוני ישן על גבי המיטה בנשימות קצובות. סגרה אחריה את הדלת והתכוננה לשכב לידו, אולי יעלה בידה לנמנם קצת.
בדלת הכניסה נשמעו בבירור, מבעד להמולת הנהר והגשם, דפיקות־יד. אלוני ניגש לחלון, פתחו וקרא החוצה בקול: “מי שם?”
“פתח לנו”, ענה קול מלמטה, “אנחנו עומדים בתוך המים”. “מי אתם?”
“שכנים. המים נכנסו אל תוך הבית. פתח לנו, אנחנו רטובים לגמרי מן הגשם”.
“לכו לבית הספר, כולם הלכו לשם”, דחה אותם.
“אי אפשר”, קרא הקול מבחוץ, “לא נגיע עם הילד”.
“הבית שלי איננו בית ציבורי. אין פה מקום בשבילכם, אמרתי לכם כבר שאתם יכולים ללכת לבית הספר”.
הרגישה שדמיה רותחים בה. לא יכלה לשלוט עוד בעצמה, פתחה את הדלת לחדרו וגערה בו: “פתח להם, נבזה, אתה לא רואה שהם עומדים בגשם?!”
“אמרתי כבר שפה לא בית ציבורי. די לי שאת פרצת הנה בלי רשות”.
“פתח להם, או שאני יורדת לפתוח”.
“שבי כאן ואל תתערבי במה שאיננו שייך לך”, הרים עליה את קולו.
“אם לא תפתח להם אני מספרת להם איפה אשתך!”
“מה את מפטפטת”, נתכעס, “מה אתם כולכם רוצים ממני?!”
“אני הולכת לספר להם”, פנתה אל החלון.
“טוב, אני יורד לפתוח, אבל…”
“אבל מה?”
“בתנאי אחד…”
“הגד כבר, איזה תנאי?”
“שהדלת הזאת תהיה סגורה כל הזמן”.
סגרה את הדלת לחדר אשתו. “היא תהיה סגורה, אם אתה רוצה”.
“לא, אבל…” שוב הפסיק את דבריו.
“מה עוד אתה רוצה?”
“תוציאי אותו משם”, הורה בידו על חדר אשתו.
הרגישה שהפעם היא חייבת לו ויתור זה. כיוון שנעשתה בעל־כרחה שותפת־לסודו הריהי חייבת למלא את משאלותיו, או שתהיה מוכנה לשברו כליל. דרך־ביניים אין לה.
נטלה בזרועותיה את רוני, העבירה אותו לחדרו של אלוני, השכיבה אותו על המיטה וסגרה אחריה את הדלת לחדר הסמוך. אלוני ירד והעלה עמו משפחת־שכנים. מראם עורר חמלה. דמעות עלו בגרונה. ילדם הקטן, שנישא על ידי אמו, בכה ללא הפוגות.
“תצטרכו להסתדר כאן”, אמר אלוני. “אשתי מרגישה לא טוב' הממ… היא חולה. אי אפשר להיכנס לחדר שלה”.
דומה שסבור, אם ירבה במלים יחזק השקר את אחיזתו במציאות. לא הוציאה הגה מפיה להכחיש את דבריו. ישקר לו אם איננו מתבייש מפניה ואם נוח לו בכך.
“אולי יש משהו חם בשביל הילד?” שאלה האם.
שום דבר", השיב אלוני, “המטבח למטה ושם הכל מוצף מים”.
“לפחות איזו שמיכה חמה?”
אלוני משך בכתפיו. כמעט שפתחה פיה לומר משהו, אך נמלכה בדעתה. משכה את שולי השמיכה שכיסתה על רוני והורתה לה להשכיב את ילדה לצידו. כיסו את שני הילדים בשמיכה וישבו לחכות לבוקר.
ה. 🔗
תוך זמן קצר נוספו שתי משפחות לחבורה. עתה היו בחדר הקטן שמונה מבוגרים וכמה ילדים. ההמולה נעשתה כבדה מנשוא. ילדים צווחו. אמהות התייפחו. אבות גערו. הקור היה איום. והגשם תפף על החלונות בלי הרף.
תחילה מצאו לעצמם נושא לויכוח בדבר חוזקה של חומת המגן העשוייה שקי חול. היה מי שסבר שרק עודף המיים, המשתפך מעל הקיר, מציף את השכונה. לעומתו טענו אחרים שמשעולים המים מעל החומה, הם עתידים למסמס את שקי החול ולחתור בהם עד שייבעה פרץ רחב שיביא לידי התמוטטותה הגמורה של החומה. כל צד הביא ראייות ועובדות לחיזוק דעתו ואילו לדעת הצד השני התייחס בזלזול גמור, המגיע עד כדי איבה ממש.
מכאן עברו במישרין לשאלת גבהה של קרקע שכונת סולומון ביחס לפני המים בנהר בימים כתיקונם. היו שטענו שכל ימות השנה נזקקת השכונה להגנת החומה ואילולא היא היו מי הנהר מציפים את הקרקע הנמוכה. דעת האחרים היתה שרק בימות החורף, עם זרימת המים מן ההרים מגיעים פני המים בנהר לגובה שיש בו כדי לסכן את השכונה. שאלה זו גררה אחריה ויכוח בדבר הכמות הרגילה של מי הגשמים, היורדת שנה־שנה, ומאיזו מכסה והלאה יכולה השנה להיחשב שנה גשומה מן הרגיל.
וכך היו נאחזים בכל שאלה קלה וחמורה ומתווכים זה עם זה בלהט, הגובר והולך דווקא ככל שיודעים שאין בידיהם להשפיע על הדברים לכאן או לכאן ועיקרו של הויכוח סרק. כשעמד הבוקר במילואו שאל מישהו: “למה מחכים עוד?”.
“יבואו בסירות לקחת אותנו,” סבר מישהו, ספק־משאלה ספק־לגלוג.
“אתה מצחיק. אנחנו יכולים לחכות כך עד שיבוא המשיח. צריך לטלפן למכבי האש”.
“מה יש, אין להם מספיק מים משלהם?”
“חה־חה־חה, אתה מדגדג אותי”.
“בכל זאת צריך לטלפן ולהודיע”, חזר המציע על הצעתו.
“כבר טלפנו והודיעו, הנח את הדאגה לאחרים”.
“איך טלפנו, חכם בלילה. המפתח אצל הרוקח. הוא יודע איפה לגור. בית המרקחת בסלומון והוא בתל־אביב”.
“אלא מה, לשכב בחוֹר הזה מתוך סולידריות עם הקליינטים?”
“זהו הדבר, כשבמקום כזה יש רק טלפון אחד וגם הוא סגור בלילה. ומה יהיה אם יקרה אסון?”
“ומה שקרה עכשיו איננו די אסון בשבילך?”“פנינו כבר כמה פעמים לשר הדואר”, חזרה אליו עסקניותו של אלוני, “אבל שום דבר לא עזר לנו”.
“הועד הזה איננו עושה כלום. אפילו טלפון ציבורי אחד לא יכול לסדר לשכונה”.
“עשינו כל מה שיכולנו”, התגונן אלוני.
“בלי תירוצים, כל הענינים של השכונה נראים כך, כאשר אתם מטפלים בהם”.
“נראה אותך בועד, מה תעשה אתה!”
“כשהוא יהיה בועד לא ירד גשם”.
“חה־חה־חה, אתה מדגדג אותי”.
“אז מי בכל זאת ילך לטלפון?”
“שמע, בן־אדם. אמרו לך שבית המרקחת סגור”.
“אפשר לפרוץ חלון. לא נשב פה ונחכה סתם־ככה”.
“אתה מדבר שטויות”.
“בהחלטֱֱ! ֱשידע, שאם איננו גר כאן, הוא צריך להשאיר אצל מישהו את המפתח. אי אפשר להניח שכונה כזו בלי טלפון”.
“נכון, זהו רעיון!” הסכימו אחרים עם הדובר. “מי ילך?”
איש לא התנדב.
“מי שהציע, ילך”, אמר מישהו.
“לא, ילך אלוני”, טען המציע, “הוא ראש הועד, זהו תפקידו”.
“אני… אני לא יכול”, גמגם אלוני, “אשתי חולה. אני לא יכול לעזוב אותה, אני צריך לטפל בה”.
לפחות, שיתבייש מפני, חשבה.
“נפיל גורל”, הציע מישהו.
חמתו של בעל הרעיון נתעוררה: “טוב. אם אתם פחדנים כאלה, אני הולך!” בחטיפה ירד מעל המדרגות. הכעס נתן בו אומץ לצעוד הישר אל תוך המים.
חזר כעבור דקות מספר. “אי אפשר אפילו לחצות את השדרה. המים מגיעים עד למעלה מן המתניים”.
“תן לו משהו ללבוש, אלוני”, אמרה, “אינך רואה שהוא רועד כולו מקור?!”
אלוני נכנס אל חדר האמבטיה והביא לו משם חלוק ישן וזוג מכנסיים.
“ומה יהיה עם הטלפון”, חזר מישהו ושאל, “אולי נחכה עד שקיר המגן יתמוטט כולו והבתים יהיו מוצפים עד הגגות?”
הויכוח על קיר המגן חזר ופרץ מחדש, עד שהציע מישהו: “אולי אפשר להגיע עד הבורסקאות ולטלפן משם?”
“אתה חושב שביום כזה הגיע מישהו לעבודה? ואיך עבר את הגשר?”
“אצל יוספו יש קו טלפון, אפשר לטלפן מהשער?”
“נניח. ואיך תגיע לשם?”
“השאלה היא רק להגיע עד הגדר. שם ישנה סוללה ואפשר ללכת לארכה”.
“תלכו, אם אתם רוצים”, פסק זה שניסה להגיע לבית המרקחת, “אני את שלי כבר עשיתי”.
התבוננה בפניו של אלוני. האם הוא יודע שאשתו אצל יוספו, או לא? התנסה לבחון אותו? “לך אל יוספו, אלוני”, אמרה, וקרא משם לעזרה". לא השגיחה בשום שינוי בתווי־פניו.
“לא צריך, כלומר, אי אפשר יהיה להגיע”.
“נסה, אולי תוכל”.
“לא, אי־אפשר להגיע”.
“טוב, ילך מישהו אחר, אם לא תלך אתה”, ניסתה להגניב לקולה נעימת אזהרה. לפי תגובתו תראה אם הוא יודע.
“איש שלא ילך”, אמר כאילו בשוויון־נפש.
“ואם יימצא מישהו?” לא הרפתה ממנו.
מה אתם רוצים ממני?!" התפרץ אלוני, “אלך, אם אתם רוצים, אבל אתם תהיו אחראים אם יקרה לי משהו. לא איכפת לכם מה שיקרה לי, העיקר שאת השגעונות שלכם אמלא, טוב, יהיה כך”.
העלה על כתפיו מעיל גשם וירד אל הרחוב המוצף מים. מבעד לחלון נראה מגשש דרכו אל גדר הבטון של בתי הבורסקי, מועד בבוץ וקם, מועד וקם. כל העיניים נתרכזו בו חוץ מעיניה שלה. קודם לכן חשה שעליה להיפרע ממנו. לא ידעה בבירור על שום מה. ייתכן משום שהוא בעלה של אשתו. או אולי משום, שבהיותו מה שהוא עשה את אשתו מה שהיא, כלומר, כל אלה הם תירוצים דחוקים. אולם אותו צורך נקמה עמד בה בחומרתו. עכשיו, כשניתנה נקמתה בידה, נראה לה עצם הענין דל־חשיבות כל־כך והיא עצמה קטנה כל־כך, עד שנכמרו רחמיה עליו ועל בני האדם כולם, שקטנים כל־כך. לו רק יכלה לשכוח. לשכוח את הלילה הזה כולו, למן הויכוח הנואל ההוא עם שמעון ועד למעשה האכזריות שעשתה זה עתה. אילו רק יכלה למחקו לא רק מזכרונה ולא רק מזכרונם של האחרים, אלא לעקרו משרשו כליל, לגרום לו שיהיה כלא היה, לאסוף מחדש את כל קורי המעשים והאירועים ולהתיר אותם זה מזה. טוב שאין לראות מכאן את הכניסה למלונתו של יוספו עצמה. שאילמלי כן, אילו יכלה לראות מכאן בעיניה את מקום פגישתם של יוספו ושל אלוני היה דבר־מה איום ומחריד מתארע, מעין התפוצצות בתוכה ומסביבה, שאחריה אין־עוד והיא סוף־כל־דבר.
כמדומה שחטפתה תנומה. כשפקחה את עיניה היה שם אלוני, רטוב ומגואל בבוץ. לא העזה להביט ישר בעיניו, ניסתה להסתכל בו מזוויות עיניה, לעמוד מהתנהגותו על מה שנתחולל זה לא כבר. לאכזבתה נראה אדיש, בלתי רגוש לחלוטין. סבר העסקנות חזר לפניו ועמו הכרת היתרון שיש לכל העוסק בצרכי ציבור.
“המצב רע”, אמר, “מטעם מכבי האש הבטיחו לנסות לשלוח מכונית. אולם, אם תשאלו אותי, אינני חושב שיצליחו להגיע. הגשר שקוע עמוק מתחת למים. יהיה זה נס, אם בכלל נשאר שלם. על גישה בסירות אין מה לדבר, כל זמן שזרם המים חזק כל־כך. ייתכן שיהיה אפילו צורך להצניח אלינו מצרכי מזון ממטוס, אם יימשך השטפון”.
נראה נכון לענות לשואלים בפרטי־פרטים, כמעט בהנאה. כאן, במרכז המעגל, הרגיש עצמו במקום חייותו. אל־אלהים, הרהרה, האם איש זה חסר לב?
טוב, לפחות, שבינתיים פסק הגשם.
ו. 🔗
שעות הבוקר עברו בתהלוכה איטית. הניתוק היה ודאי. בתי השכונה עמדו במים עד סיפי חלונותיהם. מכונית מכבי האש לא הצליחה אפילו לקרב אל הגשר. מרחק מה לפניו שקעה במים ומנועה כבה. כחצי־שעה לאחר מכן הגיע רכב־גרר ומשכה משם בכבל־פלדה. כעת לא היה אפילו דבר שיחכו לו. תחילה ישבו וספרו בדיחות מפולפלות. באו בריב עם אמהותיהם של הילדים המבוגרים יותר. אי־משם פשפשו ומצאו חפיסת קלפים ונתבדלה מתוכם חבורה למשחק פוקר. שניים מקטני הילדים באו בריב על סכין נייר, ששמשה להם כצעצוע. האמהות נסחפו אף הן לתוך המריבה. שתיהן נתכעסו על בעליהן שסרבו להתפנות ממשחקם ולשתף עצמם במריבתן. לעומת זאת תכפו המריבות בין המשחקים לבין עצמם. כסף לא היה בידם. רכושם הוצף במים. איש מהם לא ידע, אם יעלה בידו להציל משהו. שוב לא היה בידם דבר־ערך להפסידו בקלפים. ואף־על־פי־כן, עלו זה על זה בסכום ההימורים, משכו זה את זה להניח כספם על חמישית־קלפים3 סמויה מן העין, על סמך ניחוש, רמז, מצמוץ עין או העוויות אצבע. איש מהם לא וויתר ליריבו אפילו כמלוא הנימה. כל אחד מהם נסתכל בתורו אל חמישית־הקלפים שהונחה לפניו, בלב מלא תקווה ופחד. כל עולמם שלהם היה מונח לפניהם על השולחן וילך השטפון לכל הרוחות!
וכך, בטשטוש מושגי הזמן, באה שעת הצהריים. הרעב הציק להם. מישהו ירד למטבח והציל מן השטפון כמה קופסאות שימורים. לפתן שזיפים, אפונה, דגים משומרים. אחת הנשים חילקה את המנות. הכל פזלו למנות האחרים, לבדוק אם לא נתקפח חלקם. פעוט הילדים סירב לאכול את שלו. בקשה אמו לכפותו לכך. צרח בקול. נתכעסו אחרים עליו ועל אמו, מדוע הוא מפריע את המנוחה. מישהו השיא לה עצה איך להביאו לידי אכילה. חזרה והטיחה כנגדו שיעסוק בעסקיו ולא ילמד אחרים. הגביר הפעוט את צווחותיו. שאלה האם רשות להכניסו לחדר הסמוך עד שיירגע. קפץ אלוני בבהלה – לא, בשום פנים, אשתו שם ואינה מרגישה עצמה בטוב. גבר רוגזה של האם – כאן סובלים כולם וזה דורש לאשתו דווקא חדר לחוד.
לא איכפת לו שיחשבוהו צר עין ונבזה, ובלבד שלא יתגלה סודו, חשבה שושנה. פתאום ניעור בה מחדש רגש המשטמה. נתאוותה לפגוע בו, להכאיב לו כהלכה. פתאום הרגישה ששוב אינה יכולה לעצור בעד עצמה והמלים פורצות ועולות מתוכה:
“רוצים אתם לדעת מדוע הוא מתאכזר כל־כך?” קולה נשמע לה כקול אדם זר, “מפני שאשתו איננה כאן בבית והוא אינו רוצה שנדע”.
“אל תדברי שטויות”, קרא אלוני בכעס, “את שקרנית!”
שם הגנאי הגביר את חמתה. “רוצים אתם לראות?!” קראה בהתרגשות. לא הספיק לעצור בעדה וכבר פרצה כלפי הדלת המוליכה לחדר השינה של אשתו. החדר היה ריק.
“אז מה יש?” גמגם, "מה את רוצה להראות בזה? אז היא איננה בבית. נסעה לבקר את אחותה בירושלים ולא חזרה עדיין. אז מה זה איכפת לך ומדוע זה צריך לענין אותך? “מדוע סיפרת שהיא חולה ושוכבת כאן בחדר השני? מדוע הכרחת את כולנו להצטופף כאן בחדר אחד, כאשר החדר השני עומד ריק? מדוע לא הרשית לה להיכנס לשם עם הילד שלה, כדי שתוכל להאכיל אותו בשקט? הה, מדוע?”
“לא רציתי, יפה? ובכן, מה זה ענינך? מדוע את דוחפת את האף שלך לענינים של אחרים?”
אבדה את השליטה על עצמה. “הוא שקרן!” ראה כמעט בצווחה. “הוא משקר. אבל לי לא איכפת. אגיד להם איפה אשתו עכשיו. היא אצל4 יוספו, המאהב שלה. מאין אני יודעת? יוספו עצמו סיפר לי שתדעו, לא איכפת לי שתדעו הכל. לא איכפת לי אפילו שתדעו שבעלי נמצא עכשיו אצל הג’ינג’ית שלו, כן, זו המורה שלנו. הוא בוגד בי ואני בוגדת בו”, צחקה צחוק היסטרי, “כולנו בוגדים, אבל אתם שקרנים, שקרנים וצבועים ופחדנים. ולי – לי כבר לא איכפת ואני יכולה לספר הכל. ספרו הכל, אני אומרת לכם, דברו, הגידו את האמת והפסיקו לשקר. יהיה לכם טוב יותר, אני אומרת לכם, טוב יותר. אני אומרת לכם, טוב יותר. אתם שומעים? טוב…” פרצה ביבבה מקוטעת. רוני פרץ אף הוא בבכי למראה אמו.
איש לא העז לפצות פה. איש לא העז להיכנס אל החדר הסמוך. הכל הרגישו שכל מילה לא תהיה במקומה, תצרום את האוזן. מראהו של רוני הבוכה החזיר לה את חושיה. נטלה את ראשו ואמצה אותו אל חזה, בנסיון־שוא להרגיעו, כשהיא ממלמלת: זה לא כלום, רוני שלי, זה לא כלום, אמא רק סתם־ככה, זה לא כלום.
הגשם נתחדש. ברקים ורעמים. באלהים, אמר מישהו פתאום, הקיר עוד יפול היום כולו וכולנו כאן נלך לעזאזאל. איש לא ענה, איש לא היה מוכן לחדש את הויכוח. אלוני ישב ונעץ מבטו במים הדלוחים. מוטב לא לחשוב על שום דבר. פתאום ניגש ואמר: “בואי אתי לרגע לחדר השני”.
פחד תקפה. מה הוא רוצה לעשות? רצתה לסרב, אולם משום־מה נתרוממה בכל־זאת ממקומה והלכה אחריו לחדר אשתו. סגר אחריו את הדלת ונתקרב אליה. עכשיו מה יעשה? שמא הוא רוצה להרגה? הדם פרץ לראשה – לצעוק, לקרוא לעזרה? אולם גרונה נאלם.
“מדוע עשית את זה?” שאל.
שאלתו הלמה על ראשה כפטיש. היתה מוכנה לה ואף על פי כן הפתיעתה.
“לא יכולתי לסבול יותר”, השיבה.
“מה לא יכולת לסבול, הסבירי לי?”
“את השקרים שלך לא יכולתי לסבול”.
“איזה שקרים, למה את מתכוונת?”
לרגע חלף בה הרהור: אל־אלהים, מה אעשה אם אני טועה?
הרי זו איום! ותוך כדי כך: לכל הרוחות, מי זה שלח אותי להתערב בענינים שלו, האם אין לי די צרות משלי? ומשאלה: אמא, שיניח לי, שיניח לי ולא יוסיף לחקור, לקדוח בשאלותיו.
“איזה שקרים, אני שואל”, חזר על שאלתו.
“אתה יודע היטב למה אני מתכוונת”, השתדלה להעלות נימה של איום בדיבורה, אולי ירפה ממנה.
“אני רוצה לדעת בדיוק למה את מתכוונת”.
“אמרתי לך כבר, שלא יכולתי לסבול את השקרים שלך” – הנה יקבל הכל ישר בפרצוף, אם דווקא לזה הוא משתוקק – “אתה אידיוט! מדוע אתה שותק לה? מדוע אתה סובל מצב כזה? מדעו אינך עושה משהו? כל מה שאיכפת לך, שאחרים לא ידעו. זה שאשתך בוגדת בך עם יוספו, זה לא איכפת לך – העיקר שלא ידעו בקהל!”
“את שקרנית!” התפרץ, " זוהי סתם עלילה! שקר גמור ומוחלט! אינני יודע מי הכניס בך רעיון משונה כזה".
“זהו בדיוק, זה מה שנמאס לי – השקרים האלה!” הרעיון שהיא מדברת בשם איזו תכונה כללית, בלתי־אישית, אל הימנעות מדבר־שקר, של אמירת־אמת־בכל־מחיר, ולו גם מתוך התגברות על רגש הבושה ואי הנוחות, ולו גם מתוך סיכון עצמי – רעיון זה נסך בה הרגשה של צדקות, ששום דבר אינו אסור עליה. “מה שנמאס עלי היא הנכונות הזו שלך לספוג בזיונות ולא להגיב. איך הלכת אליו, אל יוספו, תולעת שכמוך, כשידעת שאשתך נמצאת שם?! אתה מחפה עליה, נדמה לך, מדוע? מתוך אהבה אליה? –שקר! אתה מחפה עליה מתוך פחד מפני הרכילות. אתה מפחד שיראו עליך באצבע ויאמרו – זהו אלוני שאשתו בוגדת בו עם יוספו. אתה מרחם על עצמך, חבל לך על עצמך. חבל לך גם על הקריירה המפוארת שלך, ראש הועד של שכונת סלומון! אולי תגיע פעם עד העיריה. לא נעים יהיה אם יעשו אותך לצחוק. אולי תגיד שאינני צודקת?! לאולי לא זוהי הסיבה? לא איכפת לך כמה רקוב התפוח בפנים, העיקר שיהיה מכוסה בקליפה מבריקה”.
תוך כדי דיבורה תמהה מניין לה כל זאת, מהיכן באה לה הידיעה. מימיה לא הקדישה לאלוני זה תשומת־לב כלשהי, מעולם לא נתנה עליו את הדעת, אלא באקראי, בשיחה חולפת. ופתאום הריהו לפניה כספר הפתוח. ולא עוד, אלא שהיא רצה בו בקריאתה. הרי אין כל ספק שדברים אלה שהטיחה בפניו זה עכשיו, הינם אמת לאמיתה, בכל מאת אחוזיהם! ואולי בעצם אין זו אלא קנאה, שהיא מקנאת בגלל יוספו באשתו של אלוני ונמצאה לה דרך להתנקם דווקא בו? הרעיון חלף בה כמדקרת־חרב. מיהרה לנפנף אותו מעליה. שטויות, לא ייתכן! יוספו זה חשוב עכשיו בעיניה כקליפת־השום. אף על פי כן סירב רעיון זה להניח לה, עד שנתביישה בפני עצמה.
“אלה הם דברים איומים, שאת אומרת. דברים איומים. אינני מבין איך את יכולה להגיד דברים כאלה”.
היתה לו אסירת תודה, על ששוב נתן לה הזדמנות להתקיף אותו בהכללות: “שוב אותו הדבר! אומרת דברים איומים! אינני מבין איך את יכולה להגיד! לך חשוב מה שאומרים ולא מה שקורה באמת. ואלה לא דברים איומים כשעושים אותם? כשעושים דברים איומים, אין ברירה – אומרים דברים איומים”.
“את חושבת שעל כל דבר צריך לדבר?”
“כן”, התריסה כנגדו, “אין שום תועלת אם מסתירים”.
“ומה התועלת כשמדברים?”
צורת פולמוס זו נראתה לה בלתי־הוגנת. לשאלה זו אין, בעצם, שום תשובה מסתברת. “אין שום תועלת אם מסתירים”, חזרה על דבריה, “וחוץ מזה זהו סתם שקר. אתה חי על שקרים! אינני מבינה איך אתה יכול לחיות חיים שכולם שקר?!”
“נכון, אני משקר”, הודה פתאום, “משקר. אבל לא כמו שאת חושבת. ולא מפני הסיבות שאמרת. אני משקר, מפני שאני רוצה לשמור עליה. אני משקר מפני שאני מפחד לאבד אותה”. קולו רעד במאמץ להסתיר את התרגשותו.
“אתה טפש” – אל אלהים, מדוע אינה יכולה לדבר בלי איבה – “כך לא תשמור עליה. אם תיתן לה לעשות מה שהיא רוצה לא תוכל לשמור עליה”.
“אז מה אני יכול לעשות?”
“אתה צריך להפסיק לה את כל זה” – האם גם עכשיו אין זו הקנאה?!
“יותר קל להגיד מאשר לעשות”.
“אתה צריך להפסיק את זה בכוח, להכריח אותה! אפילו במכות, כמו שפעם היו עושים את זה, כשעוד היו גברים בעולם. אני אשה ואני יודעת איך צריך לנהוג באשה. בכוח! רק בכוח, אני אומרת לך. אשה שנותנים לה חופש – מנצלת אותו לרעה”.
“לא, לא, בכוח זה לא ילך”, נשמע כמתגונן מפניה.
“תנסה ותראה”.
“את לא מכירה את הלה, אם את חושבת כך”.
“לא, היא שונה מהאחרות”.
“כך חושב כל אחד על עצמו”.
“אבל הלה באמת שונה מן האחרות. פגשתי אותה מאוחר מאד. מקודם לא היה לי זמן בשביל נשים. את יודעת איך זה – אשה פה, אשה שם, אבל יותר מדי עסוקים בשביל לחשוב ממש על אשה אחת. עד שיום אחד קמים ורואים שכבר כמעט מאוחר מדי ואין בית ואין משפחה. ואת יודעת מה קורה אז, לוקחים את האשה הראשונה שמזדמנת. והכל נגמר כל־כך בחפזון, בלי הרבה מחשבה. ופתאום רואים שגם היא – צעירה כמו שהיא – כבר עברה הרבה והתגוללה מן הילדות בכל מיני מקומות, אצל קרובים, במחנות, בלי הורים, בלי שום דבר משלה וכל מה שהיא רוצה עכשיו זה בית משלה ובעל משלה וקצת בטחון ושום דבר אחר איננו מענין אותה. ואז חושבים שאם נותנים לה כל זה ובונים לה בית כזה ומלבישים אותה בגדים יפים ודואגים שלא יחסר לה כלום, יהיה הכל בסדר והיא תהיה מאושרת. ונדמה שזה בית וזוהי משפחה ואלה הם חיים של אושר. וחושבים גם שזוהי אהבה. ופתאום מתברר שכל מה שלא היה לה כל השנים – חסר לה גם עכשיו. והיא רוצה למלא את החסר”.
“מדוע אין לכם ילדים?”, שאלה. חשה צורך לעזור לו במשהו. “ילדים קושרים לבית ומשכיחים את השטויות”.
“היא לא רצתה. עדיין איננה מרגישה את עצמה מוכנה להתקשר למקום אחד בקביעות כזו. ולא איכפת לה שאני כבר מזדקן. בעל דרוש לה רק בשביל הבטחון. בטחון? יפה מאד. אבל היא רוצה בטחון עם הרפתקאות. היא אוהבת לטעום מעט מכל דבר. וכל דבר מגיע לה, בגלל השנים הקשות ההן שעברו עליה ובגלל הסבל שסבלה בעבר. אז מה יכולתי לעשות?”
“בכוח, כבר אמרתי לך, רק בכוח!”
“לא, בכוח זה לא ילך. את לא מכירה אותה. בשום פנים לא תיתן שישלטו בה. זה אצלה מין רעיון, שהוא חשוב לה יותר מכל דבר אחר בחיים – הרעיון שאיש לא ישלוט בה, שתמיד־תמיד תעשה רק מה שהיא רוצה ולא יכריחו אותה לעשות מה שאינה רוצה”.
“ואתה, כמו… כמו סמרטוט, תעשה תמיד מה שהיא רוצה?!”
“אינני רוצה לאבד אותה. אני מפחד!”
“זהו בדיוק מה שאינך מבין. אם תהיה חזק לא תאבד אותה. אם תהיה חלש – אתה מאבד אותה יום־יום מעט־מעט”.
“אני מפחד לאבד אותה. בלעדיה לא יישאר לי כלום. אני כבר זקן מדי לחפש לי אשה אחרת. כבר לא אוכל להתחיל עוד פעם מהתחלה, ולא אוכל להסתגל מחדש לאשה אחרת. וגם, תביני, אינני רוצה להזדקן בודד, אני מפחד להיות בודד”.
“וכך אינך בודד?” הכתה בו בלא רחמים, “כך אתה יותר בודד. לבדך, עם השקרים שלך, חי תמיד בפחד שמא יתגלו. ומדוע אתה מפחד? אל תספר לי שאתה מפחד שמא תעזוב אותך. אתה עצמך יודע שזהו שקר. היא לא תעזוב אותך, עד שלא תמצא משהו טוב ממך. ואיפה, תגיד לי, איפה תמצא מישהו טוב ממך? איפה יהיה לה בית כמו שלך, בן שתי קומות? איפה תמצא ראש ועד שני? סמוך עליה, גם היא יודעת חשבון. אתה בשבילה מציאה שלא היתה כמוה. וחוץ מזה – בעל אידיאלי כמוך! מבין הכל וסולח הכל. איך אמרת – גם בטחון וגם הרפתקאות? מי עוד ירשה לה דבר כזה? אתה יודע יפה שעד שלא תגרש אתה אותה – לא תעזוב אותך. אבל אתה מפחד. מדוע אתה מפחד? טוב, אם אתה רוצה – אגיד לך. אתה מפחד, שאם ייודע הכל תצטרך אתה עצמך לגרש אותה. לגרש אותה, או שכולם ידעו שאין לך דם ואתה לא גבר. מזה אתה מפחד – שכולם ידעו שאתה לא גבר. ולא איכפת לך שכל החיים שלך מבוססים על שקר אחד גדול. וזה עדיין לא הדבר הגרוע ביותר. רע מזה, שבכל יום אתה צריך לשקר עשרות שקרים קטנים. בכל מקום, לכל אדם. זהו האיום ביותר. אני לא הייתי יכולה לחיות כך”.
“ומה היית עושה?”
“בעצמך ראית. קרעתי את המסכה. לא היה איכפת לי לזרוק להם הכל ישר בפנים”.
“ועכשיו”, אחרי שקרעת את המסכה, “מה יקרה?”
“אינני יודעת, אבל לפחות נפטרתי מהשקרים”.
ואחר־כך?"
הרגל מגונה, לשאול שאלות שאין ולא תהיה להן תשובה. “לפחות אחיה חיים של אמת. כל דבר טוב מחיים של שקר”. הרגישה שאין זו תשובה לשאלתו, אך יחד עם כך היה ברור לה בכל רמ"ח איבריה, בכל נשמתה, שהצדק עמה, בהחלט עמה, אף כי ניסוח־מילים של תשובה ברורה לשאלה מדוע עדיפה האמת על השקר הוא מן הנמנע. “לך לא היה אומץ לקרוע את מסכת השקר. עשיתי זאת במקומך, בזמן שקרעתי את המסכה של עצמי. יבוא יום ועוד תודה לי על כך”.
“ואת, את מאושרת עכשיו יותר מקודם?”
פתאום הרגישה שיהיה עליה לשקר לו, או להודות בכך שאינה מאושרת יותר. “אין זו שאלה של אושר. נהגתי כך פשוט מפני שלא יכולתי לנהוג אחרת. אינך יכול להבין שלפעמים אתה מרגיש שיש דבר שאתה מוכרח לעשות ואין לך שום ברירה אחרת?”
“אהה, את פשוט הרגשת בהכרח להגיד את האמת, לא כך? האמת־בכל־מחיר, גם במחיר חיי אדם. תהרסי את החיים שלך ושל אחרים – העיקר שתאמרי את האמת? ומה תיתן לך אמירת האמת?”
“אמרתי לך כבר. אינני מתענינת במה שתיתן לי אמירת האמת. אבל אינני יכול להמשיך בשקרים”.
“יפה, אם כך אגיד לך אני מה תיתן לך אמירת האמת – חיים הרוסים תיתן לך, עכשיו, אחרי הדיבורים שלך, האם תוכלי לחזור אל בעלך? תוכלי לחיות יחד אתו תחת קורת־גג אחת5? ומה יהיה על הילד? מה יחשוב הוא עליך, כשיגדל ויבין את הדיבורים ששמע ממך הבוקר? ואיך תסתכלי ישר בעיניים שלי ושל אשתי? ושל השכנים האחרים? ושל כל אלה שישמעו מפיהם מה שקרה אצלנו? הגידי לי את מה את חושבת לעשות עכשיו? הנה זוהי התוצאה של אמירת האמת שלך!”
“הנח לי”, התפרצה כלפיו, “למה אתה מענה אותי? מה אתה רוצה ממני?” נוכחה פתאום עד כמה קטנה היא וחלשה ונבוכה עד כדי אבדן־עצות. בגרונה עמדו דמעות.
“אגיד לך מה אני רוצה ממך”, חזר אלוני ונטל את היוזמה לידו, “את תצאי עכשיו לחדר השני ותכחישי כל מה שאמרת קודם. תגידי להם… תגידי להם שהשטפון הזה וכל הערבוביה גרמו לך לאיבוד חושים, עד שלא ידעת מה שאת מדברת. תגידי להם משהו כזה, העיקר שתאמרי להם שכל זה היה שקר ללא כל יסוד. פשוט שקר גמור. אולי יאמינו לך. אולי. אבל זכרי, לא בשבילי את עושה את זה. רק אם יאמינו לך יש לך סיכוי להתחיל מחדש את החיים שלך כאן, במקום הזה, עם המשפחה שלך. אחרת את אבודה, אבודה!”
“אתה משוגע!” נתרתחה, “מי יאמין להכחשות שלי?!” השגיחה ששוב אינה מתווכחת עמו בשאלה אם היא צריכה, מלכתחילה, להכחיש, אלא בשאלת כדאיות ההכחשה, כלומר לא מן הבחינה המהותית, המוסרית, אלא מן הבחינה התכליתית־מעשית. ולא זו היתה כוונתה, אלא שמשום־מה כך יצאו הדברים מפיה.
“צאי אליהם”, שידל אותה בקול מפוייס, “הם יאמינו לך. באמת, אחרי6 לילה כזה יכולים לקרות לבני אדם כל מיני דברים. ובייחוד כששמעון לא הצליח לחזור הביתה בגלל השטפון… צאי אליהם, הם יאמינו לך”.
יצאה לחדר הסמוך. יובש עמד בפיה. צמרמורת בברכיה. פתחה פיה וניסתה לגמגם משהו. פתאום השגיחה שהכל עומדים מצופפים ליד החלון ונועצים מבטיהם במשטח המים העכורים המכסה את השכונה. חרדה סתומה אחזה בה. האם בא השטפון הגדול להשמיד את כולם? הלוואי שיבוא, פרכס בתוכה משהו, יהיה זה הסוף לכל.
“הנה רואים אותו שם”, קרא מישהו.
“את מי?” שאלה, כמעט ללא סקרנות.
אלוני פילס לעצמו דרך עד החלון.
“הנה, הנה הוא שם”, קרא שוב מישהו בהתרגשות, “הוא עולה שוב על פני המים”.
“כבר לא רואים את האופניים”, אמר מישהו אחר.
“גם אותו לא רואים”.
“לא נכון, הנה הוא שם, על יד הגשר”.
“זה לא הוא, זה גזע עץ”.
“זה כן הוא! הנה הוא מתנועע”.
כעת יכלה להבחין על פני קשת הברזל של הגשר ההרוס, שעוד נותרה על פני המים, בדמות אדם.
“האופניים הלכו כבר לאיבוד”.
"אופניים?! פתאום הלמה בה הוודאות. שמעון! זהו שמעון, המנסה לחזור הביתה. רגע אחד נתמלאה רגשות נוחם ורוך. אולם מיד באה עליה ידיעת־ברק, חדה, מתכתית, בהירה, אכזרית – זהו! הפתרון! במים הסוחפים האלה שיכסו עוד מעט עליו ויגרפוהו אל מערבלות הנהר. נתמלאה שנאה עזה לעצמה שהרהור זה עולה בה שעה שהוא נלחם בשארית כוחו במים האיתנים, נאחז באצבעות לחות במטילי הברזל הקר, המבדילים בינו ובין החדלון. אך שוב לא היתה בת־חורין להיפטר מן הידיעה שבמחי־גל אחד יינתק חבל עניבת החנק המתהדקת על צווארה ומאיימת להביא עליה כלייה. הנה־הנה ההתחלה החדשה, כאן, לנגד עיניה, כמעט בכדי הישג־יד ואין טעם לעצום את העיניים ולא להסתכל בה. ובייחוד כשאין בידה לעשות מאומה. והוא לא אפילו מה שהתרחש כאן בלילה שעבר! ושוב נשטפה רגשות חמים – הריהו כאן, הגבר בחייה, וסכנת־חיים על ראשו, רק על שום שניסה לחזור בלב השטפון הביתה, כלומר, לחזור אליה ואל ילדם־שלהם, שמא הם צריכים לו, שמא חייהם בסכנה. את חייו סיכן כדי להצילם וכלום אין הדבר שקול כנגד כל מה שהתרחש? דמעות עלו בגרונה, דמעות רחמים וכאב ופחד ובוז לעצמה וכעס ותפילה לאלהים, שיציל אותו, את שמעון ויחזירו אליה.
“צריך לגשת לשם ולעזור לו”, אמרה מישהי.
“איך?”
“אולי להעביר אליו חבל?”
“ואיך יגיע החבל אליו?”
“אולי ישחה מישהו לשם?”
“בזרם כזה אי־אפשר לשחות. זהו מוות וודאי”.
“אבל אי אפשר להשאיר אותו שם על הגשר”.
“אם אפשר היה להביא הליקופטר…”
עמדו והשיאו עצות, סברו סברות. שתקה ולא סיפרה להם מיהו. ממילא לא היו המילים נשמעות לה. והרי לא הכחישה עדיין את דבריה מקודם. אלוני רמז לה רמיזות בידיו. בידיים רועדות הצמידה אליה את ראשו של רוני. ואולי, אולי תפרוץ בצווחה אחת גדולה, משחררת, פרועה? אולי תיקח בזרועותיה את רוני ותרוץ אליו אל הגשר השקוע, לטבוע יחד במים האדירים?
עד שעמדו והתווכחו ביניהם, אם יש טעם לנסיון הגשת עזרה, נראתה פתאום דמות אדם במים, לאורך הגדר של בתי הבורסקי. ליבה ניתר בה בצביטת־פתע, מיד הכירה את יוספו, הצועד במים בצעידה שרירית־כפופה.
מרחוק יכלו לראות כיצד הוא מתקרב אל שפת הואדי, קושר חבל אל אחד העצים ופונה אל המים העמוקים, עם קצהו האחר של החבל, מסתבר. גופו־כולו שקע מתחת למים, רק ראשו נראה מעליהם ככתם שחור. מחמת המרחק לא יכלו להבחין אם עודנו מהלך על גבי הקרקע, או שהוא שוחה במים. עתה התקרב קרבה ניכרת אל האיש התלוי על גבי הגשר. נראה שמחמת זרם המים הואט קצב התקדמותו. זמן רב נראה כעומד במקום אחד. פתאום מעד ונעלם מתחת למים. קריאת־בהלה פרצה מפי כולם. אולם מיד נראה ראשו שוב מעל למים, הפעם בסמוך מאד לקשת הבולטת של מסעד הגשר. מאמץ נוסף אחד והריהו ליד הגשר ממש. בזהירות ובאיטיות התקדם ממטיל ברזל למטיל ברזל עד שהגיע אל שמעון.
אלוני ניגש אליה ולחש באזנה:
“את יכולה עוד להספיק, עדיין לא מאוחר…”
במקום תשובה החזירה לו לחישה: “שם… שמעון…”
“אני יודע”, אמר, “וגם הוא…”
פתאום נראתה לה בעיית יחסי שמעון והמורה שלו – שעוד אמש שלטה בכל מחשבותיה ומעייניה – פעוטה כל־כך ונטולת חשיבות מול המאבק המתנהל שם על גבי הברזל והמים. אלהים, מה היתה נותנת כעת לוּ יכלה כעת לקבל אל חיקה את הגבר־הילד ההוא שלה, לאמץ את ראשו אל חזה ולסלוח לו, לסלוח לו, לסלוח לו! קשריהם נראו לה עכשיו ממשיים, נוקבים ויורדים עד לשרשי ההווייה האישית האמיתית, מאחדים אותם לממשות גופנית אחת וחשובים לאין ערוך יותר מכל יחסי אהבה או קנאה או קנתור או איבה חולפים. רגשות נוחם חמים שטפו אותה. נתמלאה חרטה על מעשי הלילה והבוקר. ואלוני, השוטה הזה, מדוע הוא מניח לה? מדוע הוא שותק? מדוע אינו כופה עליה בכוח לשבור את עקשנותה האוילית, למצוא איזו דרך לחזור בה ממה שאמרה, למחוק ולטשטש ולהשכיח את המילים הנואלות? מדוע הוא שותק? כלום אינו רואה שאינה יכולה לחזור בה מעצמה, ללא כפייה מן החוץ? צמרמורת עברה בה למחשבה שכל הדברים שהפליטה הבוקר עתידים להגיע לאזניו של שמעון.
זמן רב לא זזו שמעון ויוספו ממקומם על הגשר. דומה שנלכדו ואינם יכולים לחזור. לבסוף הבחינו בהם שמתקדמים לאיטם לכיוון השכונה. לרגעים נתעלמה דמותם מאחורי איזו קורה עבה, או שנתמזגו לכתם אחד עם הקשת הגבוהה של הגשר. אולם ניכר שבמאבק עם זרם המים הם זוכים בסנטימטרים יקרים. הנה נראו כבר בסמוך למקום שבו נגמרת קשת הברזל וממנו ואילך מתחיל מעקה הלבנים, שלארכו תקשה ההליכה יותר.
אולם פתאום אירע דבר איום. שניהם יחד אבדו כנראה את אחיזתם. בבת אחת נתרחקו מן הגשר, נסחפים בזרם במורד הואדי בכיוון לנהר. ניהם נצמדו, כנראה זה לזה, מאחר שמרחוק אפשר היה לראות נקודה אחת בלבד צפה על פני המים. ואז נתרחש הנס. תנועתה של הנקודה השחורה נפסקה. אל נכון מצאו דבר מה להיאחז בו. אולי דקה או שתיים נשארה הנקודה באותו מקום. פתאום ראו שאין שם אלא אדם אחד, קם ויוצא מן המים. השני נעלם.
לבה עמד מדפוק. לא יכלה להבחין מיהו היוצא מן המים, שמעון או יוספו. לשניהם היא קשורה עכשיו בעבותות, שלעולם לא יעלה בידה לנתקם. אין מקום להתחמקות, שוב לא יכלה בידה למחות מעברה, מעברה שהוא חלק מאישיותה הקיימת, את הלילה הזה, שוב לא תוכל. יוספו ושמעון. אחד מהם יוצא עכשיו מתוך המים. אחד מהם נגזר עליו להיות מונח מתחתם, להיגרף בהם עם עפרה של שכונת סלומון, עם ענפי העצים הכרותים, עם קרשי הבנין הרקובים7, להימחות ולהיעלם מעל פני האדמה.
כמה איומה המחשבה שבחירה זו בין שניהם היתה מוטלת עליה עצמה, עד שנמסרה באיזה כוח על־טבעי לידי מי השטפון הזועמים. הרי זה כאילו היא עצמה הטילה עליהם בחירה זו, שיבחרו במקומה! הרי זה כאילו היא עצמה, במו ידיה הביאה את המות על האחד!
מחשבותיה קהו. חושי הזמן והמקום והמתרחש אבדו לה. לא הבחינה בשמעון המיטלטל בצעדים כושלים לאורך גדר הבטון של בתי הבורסקי, עד שהחזירה קולו של אלוני להכרתה: “זהו שמעון, שושנה, לכי אליו, זהו שמעון”.
כלום היה ניגון של שמחה בקולו?
בבת אחת זינקה ממקומה, ירדה בריצה מן המדרגות, לקומה הראשונה ומשם החוצה, אל תוך המים, מבלי להשגיח בהם, אל הרחוב המוצף:
“שמעון! שמעון!”
ואולי גם האמינה, בליבה פנימה, שהכל ישוב כעת לקדמותו. והרי גם מי השטפון ייקלו פעם, ישובו למקומם ולא יותירו אלא סימני עפר חומים, דהויים, פסים קלים, כמעט בלתי־נראים לעין, במקומות שאליהם הגיעו. ואף אלה יטשטשו במרוצת הימים והחיים ישובו לקדמותם.
הלוואי!