מסעה הקסום והטראומטי של ציירת אנגליה צעירה לארץ־ישראל בשנת 1906. ביאטריס, נוצרייה המקורבת ל“חבורת בלוּמסבֶּרי” הבוהמיינית, מחפשת בארץ־הקודש גאולה לנפשה
ותשובתה לספקותיה, לאחר תקופה של משבר ביחסיה עם וֵאנסֶה, אחותה של וירג’יניה ווּלף. בעת מסעה זה – בימי שלטון הטורקים בארץ וראשית העלייה השנייה – שנערך כדי לצייר את “פרחי התנ”ך", היא נפגשת עם ערבים ויהודים, ביפו, בירושלים, בשכם, ויחסים הדוקים
נרקמים בינה ובין אהרן ושרה אהרנסון בזכרון־יעקב. המסע מסתיים באירועים טראגיים, המביאים את ביאטריס אל עברי מחלת־נפש.
ספרו החדש של אמן־הסיפור הוותיק, שיצירותיו מרתקות אליהן קהל־קוראים גדול זה שנים רבות.
גורדון סקוֶר 46
לונדון, 20 ביולי 1906
ד"ר פ. ד. מוריסון
מלון פַאסְט
ירושלים 🔗
ד"ר מוריסון היקר,
מכתבך גרם לי עוגמת־נפש רבה. אמנם גם בלבי קיננה דאגה כלשהי לשלומה של בּיאַטריס קֶמבֶּל־בֶּנֶט בפלשתינה, כי מאז מכתבה האחרון אלי מ־17 במאי ש.ז., שנשלח מן המושבה היהודית “זכרון יעקב”, לא שמעתי דבר ממנה, גם לא ענתה לי על מכתבי אליה מ־1 ביוני – אך הנחתי שכה שקועה היא בעבודתה האמנותית, וכה נתונה ליחסיה החמים עם משפחת האגרונום אהרנסון, שכאילו “אימצה” אותה (במכתבה הנ"ל אלי כתבה שהיא שמחה להיות “מוקפת אנשים טובים” וסיפרה על הידידות שנקשרה בינה ובין אחותו הצעירה של מר אהרנסון, שרה, שהיא מעתירה עליה שבחים רבים) – שראשה לא פנוי לכתיבת מכתבים ללונדון הרחוקה, אשר ממילא נתרחקה ממנה בלבה. עכשיו, כשאני לומדת ממכתבך שמצבה הנפשי חמור כל־כך עד שהוריה מצאו לנחוץ לשלוח אותך באופן מיוחד לפלשתינה כדי להתחקות על מעשיה, להשפיע עליה שתצא מן הכפר הערבי העלוב שבו תקעה את עצמה ושתחזור לאנגליה, ואולי יהיה אפילו הכרח לאשפז אותה – הרי זה מדהים ממש! בכל ששת המכתבים שקיבלתי ממנה מאז הגיעה אל הארץ הקדושה, ששבתי וקראתי אותם עכשיו שנית, לא מצאתי אף צל־צלו של סימן להתערערות נפשית או להתקפי דיכאון. להיפך, כולם העידו על מצב של כמעט אוּפוֹריה שבו היא שרויה בפגישתה עם האתרים הביבליים שתמיד חלמה עליהם.
אנסה להשיב על שאלותיך כמיטב יכולתי:
היכרותי עם בּיאַטריס החלה לפני כארבע שנים, כשנתקבלה לבית־הספר האמנותי “סלֵייד”, שבו למדתי גם אני. ציוריה, אם כי לא היו מקוריים במיוחד, היתה בהם מעין שקיפות אוורירית והילה של אצילות נפשית שרתה עליהם. כל התלמידים – משני המינים – חיבבו אותה, בהכירם בתכונותיה היפות, בטוב־לבה, במאור־פניה, ביושרה. האם היה בה משהו “תמהוני” או “מוזר”? – לא הייתי אומרת; אלא אם כן נכנה את התרחקותה מחברת בחורים כ“תמהונות”. אני ייחסתי את הדבר להעדר ביטחון עצמי, בשל גופה המלא יותר מן הרגיל, בניגוד למראה המלבב, הכמעט־בובתי, של פניה. ידוע לי על פרשת יחסים קצרה שהיתה לה עם פרקליט צעיר ונסתיימה באכזבה מרה.
אל פגישותינו, פגישות החבורה המכונה “חבורת בּלוּמסבֶּרי”, שהתקיימו בביתנו אחת לשבוע, היא באה בקביעות. כן, אפשר לומר שבחבורה זו היא היתה יוצאת־דופן. פרט לכך שהתבלטה בנאיוויות שלה – תכונה שאינה זוכה לכבוד רב בחבורה המתוחכמת הזאת, שכמה מחבריה הם ציניקנים מושבעים – גם דעותיה השמרניות לא היו מקובלות בדרך־כלל. כנוצרייה מאמינה בעומק נשמתה – אם כי לא מן הסוג המקיים מצוות פולחניות – הסתייגה מרבות מן הדעות שהושמעו בשיחות החבורה. זכור לי שבשיחה שהיתה לנו על סיפרו של ויליאם גֵ’יימס, “החווייה הדתית לסוגיה”, שהופיע לפני שנים אחדות, התקוממה כנגד הדעה שמצב נפשי אֶקסטָטי הוא פועל־יוצא של מצב פסיכו־פיסי. אם מניחים שההתגלות לפאולוס בדרך לדמשק היתה תוצאה של התקף אֶפּילֶפטי, טענה, הרי זה כאילו אמרנו שכל תופעה רוחנית נעלה – קדושה, השראה נבואית, התרוממות־רוח – היא בבחינת “מחלה”. האם פרַנציסקוּס מאַסיזִי (שאותו העריצה, והספר “הפרחים הקטנים של פרנציסקוס” היה יקר מאוד ללבה) היה פסיכופט? – שאלה. (ואגב, גם דעתה של אחותי וירג’יניה היא, שהקו המבדיל בין חולי לאי־חולי, בין נורמליות לא־נורמליות, הוא דק ביותר ולעתים קרובות אינו ניתן להבחנה). היא סלדה מדברי לצון שהיו בהם רמזים של זימה – שכיחים למדי בשיחות שלנו – ותיעבה סיפורי רכיל על ניאוף, שגם הם לא היו נדירים אצלנו. לעומת זאת, היה ראשה פתוח לרעיונות פילוסופיים חדשניים ולביקורת המוסכמות החברתיות. מפעם לפעם היו לה הברקות מפתיעות. אני נזכרת שבאחת משיחותינו על אתיקה, ובתגובה לשאלתו של לֵיטוֹן סְטרֵצ’י, “מהו הקוֹמוֹן־סֶנס של ‘הטוב’?” אמרה, שה’טוב' אין לו קוֹמוֹן־סֶנס. הוא חומר שאינו מצוי בטבע, אלא שיש לברוא אותו בכל פעם מחדש.
יחסה לכתבי־הקודש היה תמים, כמעט פונדמנטליסטי. פעם סיפרה לי על חלום שחלמה, ובו מוטבעת הסטיגְמָטָה בידיה וברגליה, ולמראה הדם הזב, הרגשה של אושר מציפה אותה. בחלום אחר, שסיפרה לי אותו במבוכה רבה, ינקה חלב משדיה של מרגרט הקדושה מסקוטלנד, וחשה עונג כה רב, עד שלא יכלה להתיק את שפתיה מן הפטמה, ועצב גדול ירד עליה כשהתעוררה. (אמה, שמוצאה סקוטי, נוהגת לעלות לרגל לקברה של אותה קדושה בדאנפֶּרמֶלֵיין).
כרופא משפחתה של ביאטריס זה כמה שנים, היית מודע, ללא ספק, למתח ששרר בביתם ביחסים בין האם, גב' קֶמבּל־בֶּנֶט – נוצרייה אדוקה, מרת־נפש, המכורה לטיפה המרה (ואתה, כמו שסיפרה לי ביאטריס, הצלחת לגמול אותה, במידה רבה, מהתמכרות זו) – ובין בעלה ההדוניסט, מאותם ג’נטלמנים שצדים שועלים בהיותם בכפר וצדים נקבות בהיותם בעיר. במימיו הגועשים של המיצר הזה שבין סְקִילה לכַאריבְּדיס, ניווטה ביאטריס את דרכה מתוך ייסורי נפש רבים, ואני בטוחה שהניגוד בין שני העולמות, של אמה ושל אביה, הטביע חותם עמוק על אישיותה. כשסיפרה לי, להפתעתי, על כוונתה לנסוע לפלשתינה, עברה מחשבה במוחי שהיא עושה זאת כדי למצוא שם את גיזת הזהב שתשחרר אותה מן הסבך של יחסיה עם הוריה ועם החברה. משהגיעו אלי מכתביה משם, ראיתי שאכן היא מאושרת באותה ארץ כפי שלא היתה כאן מעולם.
מדהים, אפוא, מה שאתה מספר לי במכתבך, על “סימנים מדאיגים של מופרעות נפשית פתולוגית”, על “תופעות של דֶליריוּם”, ובשום אופן לא הייתי מעלה על דעתי שהיא עלולה לגזור על עצמה התבודדות באיזה כפר עני, חשוף ללהט השמש ורוחש יתושים, מאתיים מטר מתחת לפני הים. (האם עלי להבין מרמז מסוים שלך – “משרכת דרכיה” – שהיא התפקרה שם? – דבר זה הוא למעלה מהשגתי!)
האם “קדושתה” של הארץ הזאת היא שהעביר אותה על דעתה?..
אני שולחת לך בזה (למלון פאסט בירושלים. אני מבינה שתשהה שם עוד זמן־מה לפני שתחזור לטבריה), העתקי־שמש של ששת המכתבים שלה אלי, ומקווה שיעלה בידך “לחלץ” ממנה – כמו שאתה כותב – את יומניה, שבהם תגלה אולי את החיידק שגרם לחולי שפשה בנפשה.
אהיה אסירת־תודה לך אם תיידע אותי על כל התפתחות בנוגע לגורלה.
שלך בנאמנות –
ואנֶסה סטיוֶון
נ.ב.
בראשית ספטמבר אני נוסעת, יחד עם אחותי וירג’יניה, ליוון, שם מצפים לנו אחינו, תוֹבּי ואַדריאַן. אם אתה סבור שיש טעם בכך שאפגש עם ביאטריס ואדבר איתה, אשתדל לפרוש מן החבורה לימים אחדים ולהגיע לפלשתינה באונייה היוצאת מפירֵאוס ליפו. אנא הודע לי את דעתך במכתב אל המען שבכרטיס המצורף בזה.
ו.ס.
רמלה, 16 באפריל, 1906 🔗
ואנֶסה יקרה,1
השעה עכשיו שמונה בערב, ואני יושבת בחדר הקטן של בית־הספר לאחיות שליד המנזר הפרנציסקני סֶנט ז’וֹזֶף, בעיירה רמלה, שאת שמה לא שמעת בוודאי מעולם, היא אַרימתֵיאה מן הברית החדשה (מתי, פרק 27; והמנזר הזה הוא על שם יוסף מארימתיאה, שפדה את גופתו של ישו מידי פילָטוּס, לאחר הצליבה, והביאה לקבורה), וכותבת לך את מכתבי הראשון מן הארץ הקדושה, לאור עששית נפט, העומדת על שולחן עץ עירום, רעוע, כשמפעם לפעם עלי להפסיק כדי למחוץ על זרועי או על מצחי את אחד היתושים המזמזמים סביבי ונוחתים עלי ללא רחם.
זה יומי השני בארץ הפלאות הזאת (אני כותבת “יומי השני” ואינני מאמינה שרק אתמול בבוקר ירדתי מן האונייה בחוף יפו, כל־כך ממלאים את עיני המראות הססגוניים, המפתיעים, המשתנים מרגע לרגע בכל אשר אפנה, וכל־כך גודשים את לבי הרגשות המרטיטים אותו עם כל צעד שאני עושה על האדמה העתיקה הזאת, כאילו כל יום הוא אחד מששת ימי הבריאה) – ורמלה היא תחנת המסע הראשונה שלי בדרכי לירושלים. באין בית־מלון בעיירה הקטנה הזאת – כל־כולה שבעה־שמונה רחובות של בתי אבן מעטים ובתי חומר וטיט רבים, ומספר תושביה אינו עולה על שבעת אלפים – הואילה אם המנזר להלין אותי באחד מחדרי בית־הספר, שנערות ערביות לומדות בו בשעות היום. (ותארי לך: בחדר סמוך לחדר הזה – כך מודיעה לי הנזירה – לן נפוליון בכבודו ובעצמו, בשנת 1799, כשניסה לכבוש את הארץ – ונכשל, כידוע…). מחר, עם שחר, אמשיך במסעי מזרחה, רכובה על גב סוס אציל – “שאטר” שמו, שפירושו בערבית בן־חיל – בלוויית הדרַגוֹמֶן שלי, עזיז, הרכוב על הפרד הנושא את חפצי.
אבל עלי לספר לך על הרפתקאותי מהתחלה. ובכן, אתמול (האומנם רק אתמול?!) בשמונה בבוקר עגנה אונייתנו (אוניית קיטור של חברת “לויד” האוסטרית, שיצאה מטרייסט ועשתה שתי עגינות־ביניים, בבּרינְדִיזִי ובפוֹרט סָעיד) מול חוף יפו. אני, כבר בחמש עליתי אל הסיפון, לראות את זריחת השמש מהרי יהודה, ובמחזה הנהדר הזה, כשהאור גבר והלך, קמעה־קמעה, מפזר את הערפל שמסביבו, נתערטל לעיני מרחוק, כיצור אגדי המתרומם מתוך המים הכחולים כספיר, צוק יפו, ועליו גוש הבתים, המצטופפים זה אל זה, נצמדים זה אל זה ומתנשאים יחד בכעין מגדל, כשהוא עטור בהילה של קרני זהב. כך נגלה לעיני המראה הראשון של הארץ הקדושה – כמו נהרת אור הבוקעת מתוך אופל המסתורין.
הים היה רוגש, אניצי קצף לבן היו פזורים עליו לכל מרחביו, כמו אלפי שחפים צפים, ועוד לפני שהשליכה האונייה עוגן, קרבו אליה מן החוף, במהירות עצומה, כתריסר סירות משוטים, שנראו כמתחרות זו בזו, ועוד אני פונה כה וכה להתארגן לקראת הירידה, טיפסו אל הסיפון, בזריזות של קופים, נאחזים בחבלים שגולגלו אליהם, כמה עשרות ספנים ערבים, ובקריאות רמות, בערבית, באנגלית, בגרמנית, עטו על הנוסעים – לרגע נדמה היה ששודדי־ים התנפלו עלינו – והם חוטפים את המזוודות, התיבות, הסלים, להורידם אל הסירות. עוד לא הספקתי להבין מה מתרחש סביבי, וכבר אחזו שני גברתנים בזרועותי והניפו אותי ממעקה הסיפון אל זרועותיו האמיצות של חברם העומד בסירה.
מבוהלת הייתי. חיפשתי מסביבי את שתי מזוודותי ולא ראיתין, אך האוחזים במשוטים הרגיעו אותי: אל דאגה. אמצא אותן על הרציף. יהודי וינאי בעל הדרת־פנים שבמשך חמשת ימי ההפלגה שוחחתי עמו לפרקים – עסקן ציוני שזו נסיעתו השלישית לפלשתינה – אף הוא הרגיע אותי: תייר המגיע אל חופי הארץ הזאת ואחת הקונסוליות – הבריטית, האוסטרית, הגרמנית, הרוסית – חוסה עליו, לא יאונה לו כל רע. מי שסובל, הם הפליטים היהודים המגיעים מרוסיה או מרומניה, שהשלטונות הטורקיים חושדים בהם כי באו להתיישב, והם עורמים קשיים על כניסתם. לעתים קרובות אף מחזירים אותם אל ארצותיהם.
על הרציף עמדו חיילים טורקים במדיהם המרושלים, רובים מכודנים על כתפיהם, מנצנצים באור השמש, ובפתח בית־המכס ניצבו פקידי השלטון, בפנים חמורות, מצפים לבואם של נוסעי הסירות. חיפשתי בעיני, בין העומדים על הרציף, את הקונסול שלנו, מר ג’וֹן דיקְסוֹן, שהיה אמור לקבל את פני.
נדמה לי שסיפרתי לך שאבי הכיר את ג’ון דיקסון מימי לימודיהם באִיטוֹן ובפֶמבּרוּק קולֶג' בקיימברידג'. אני עצמי ראיתיו רק פעם אחת, כשביקר באחוזתנו באֶסֶקְס לפני שלוש שנים. חודשיים לפני נסיעתי כתב לו אבי שאני עומדת לערוך מסע בארץ הקדושה – גם את מטרת מסעי ציין, בלוויית הערה אירונית, כדרכו, כי אני, אף שהנני “מתבוננת אל שושני השדה”, איני יודעת “לטוות את כסותי” כמותן (כן, הוא בקי בכתבי־הקודש גם יותר ממני) – ועל כל הוא מבקש ממנו לסייע לי ככל שיוכל2.
את מר דיקסון לא גילה מבטי, אולם רגעים אחדים לאחר עלותי אל הרציף, ואינני יודעת עדיין לאן לפנות, ניגש אלי אדם בשנות העמידה, בעל פנים כהות ושפם שחור דק, לבוש חליפה אירופית לבנה ותרבוש אדום לראשו ושאל: “העלמה קֶמבֶּל־בֶּנֶט?” הופתעתי. האיש בעל הפנים המזרחיות היה זר לי. האם שמי חרות במצחי? האם פני הבהירות, שערי הפשתני, מסגירים את מוצאי? הוא הושיט ידו והציג את עצמו: חיים אַמזָלֶג, סגן הקונסול הכללי ונציגו ביפו; ומיד לכך סיפר לי בצער שמר דיקסון נפטר לפני שלושה שבועות, ובמקומו מונה כקונסול מר אדוּאַרד צ’רלס בּלֶך. מר בלך הוא שביקש ממנו לקבל את פני. הבעתי את צערי על מותו של דיקסון, שאבי חיבבו מאוד, ושאלתי איך זיהה אותי. “בחוש,” חייך. על־פי שמו הבנתי שהוא יהודי. אדם אדיב מאוד, מדבר בשקט ובענווה ובעל נימוסים אנגליים. נטל את דרכוני וביקש שאמתין לו בצל. מיד יאתר את מזוודותי, יחסוך ממני את עינויי הקָרַנְטין וידאג לכל הסידורים הקשורים בכניסתי לארץ. עם כך פנה לעבר בית־המכס, וראיתי איך השוטרים והפקידים הטורקים, שהוא מוכר להם היטב ככל הנראה, נוהגים בו בכבוד.
לא עברה רבע שעה, והאיש חזר אלי, בידו דרכוני ורשיון הכניסה, ואחריו מדַדֶה סבל ערבי הנושא על גבו את שתי מזוודותי הכבדות. אמרתי למר אמזלג שעוד בהיותי באנגליה הזמינה סוכנות הנסיעות “קוק ובנו” חדר בשבילי ב“פארק הוטל”, ושאלתי איך אגיע לשם. מר אמזלג הצביע על שורת המרכבות החונות מעבר לשער הנמל, והציע שנעלה על אחת מהן והוא ילווה אותי אל המלון הנמצא במושבה הגרמנית.
בשבתנו במרכבה, אמר: “מר דיקסון המנוח סיפר לי על מטרת מסעך לארצנו. מטרה אצילית מאוד.” אמרתי לו שמילדותי אני קוראת עם הורי את כתבי־הקודש, הברית הישנה והחדשה, וארצם של הנביאים ושל ישו חיה בדמיוני ובחלומותי. כשלמדתי ציור בבית־הספר לאמנות “סלֵייד”, עלה בי הרעיון לצייר את כל הפרחים הנזכרים בתנ"ך, ואם אצליח בדבר, אקבץ את הציורים האלה לאלבום, שיופיע, כך אני מקווה, בדפוס, ומתחת לכל פרח הפסוק המתאים לו. סיפרתי לו שאפילו למדתי את שמותיהם של פרחים רבים בעברית, שמות שהקסימו אותי, כמו “נרד”, “לבונה”, “אוהלות”, שכאילו צפונה בהם איזו השבעה. “אתה מכיר את פרח הדודאים?” שאלתי. הוא הצטחק. לא, מעולם לא ראה את פרח האהבה הזה. ישאל את המורה לבוטניקה בבית־הספר החקלאי “מקוה ישראל”, שאינו רחוק מיפו, היכן אפשר למצוא אותו, ויגיד לי.
תוך כדי נסיעתנו לאורך הרחוב, שחנויות צבעוניות לשני צדיו ורוכבי חמורים וסוסים חוצים אותו מפעם לפעם, נידב לי מידע שימושי למסעי: מהו שער החליפין של המטבעות השונים – פּיאַסטֶר, מַג’ידה, בּישְליק (השער שונה בכל עיר. ושער החליפין של הסטֶרלינג ביפו הוא 124 פיאסטר, שהם כשישה מג’ידי. לידיעתך, אם תגיע פעם הנה…), באיזה מחמשת הבנקים שבעיר כדאי להחליף את הכסף, איך להיזהר מטרדנים ומסחטנים וכד'; המליץ על הדואר האוסטרי למשלוח מכתבים, שהוא מהימן יותר מן הדואר הצרפתי או הגרמני; וכששמע שפני מועדות קודם כול לירושלים, אמר: לירושלים ניתן להגיע בשלוש דרכים – ברכבת, הנוסעת פעמיים ביום, ב־7 בבוקר וב־2 אחר־הצהריים, ומשך הנסיעה הוא שלוש שעות וארבעים דקות; בעגלה הקרויה כאן “דיליזַ’נס”, שבה הנסיעה אורכת 12 שעות, ואין הוא ממליץ על בחירה זו, בגלל צפיפות הישיבה (שנים־עשר נוסעים בעגלה, ולעתים יותר) וטלטולי הדרך על הכביש המשובש; והדרך השלישית – ברכיבה על גבי חמור, גמל, או סוס… אמרתי מיד: אני בוחרת ברכיבה על סוס. רגע הסתכל בי כנדהם, אחר־כך העלה חיוך רחב על פניו – היה בטוח שאני מתבדחת. אמרתי לו שאני מילדותי מאומנת ברכיבה על סוס, הסוסים באחוזתנו הם חברי הטובים, ומכיוון שרצוני להכיר מקרוב את הצמחייה שבמרחב שבין יפו לירושלים, ולהתעכב על כל פרח שיצוד את עיני ואת לבי, הרי זו הדרך המתאימה לי ביותר. הבעת ההפתעה שהיתה שפוכה על פניו לא סרה מהן, אך לאחר שהשלים עם כך שזה אמנם רצוני ושלא אחזור בי, אמר: אם כן את חייבת לשכור לך דרַגוֹמֶן שילווה אותך לכל אורך הדרך. לא תוכלי לעשות אותה לבדך. כן, גם לי היה זה ברור, וגמרנו בינינו שניגש יחד למשרד הנסיעות של “קוק ובנו” ונסדיר – בחוזה כתוב וחתום, כדבריו, ובו שלושה־עשר סעיפים, כדבריו – את עניין שכירת הדרגומן.
גם בכניסתנו ל“פארק הוטל”– מלון קטן ונקי, בנוסח אכסניה משפחתית בגרמניה – פרש את חסותו עלי. דאג שיינתן לי חדר שחלונו פונה אל הפרדסים שבסביבה, ולא נחה דעתו עד שלא ראה את מזוודותי מוכנסות אליו.
ואנסה יקרה, סלחי לי שאני מַלאה אותך בפרטים כה רבים, אך הרשמים גואים בי, ובעל כורחי הם פורצים אל הנייר. אשתדל לקצר. ניגשנו ל“קוק ובנו”, חתמתי על חוזה השכירה – כן, שלושה־עשר סעיפים של התחייבויות מפורטות היטב – ונדברנו שלמחרת בשבע בבוקר ימתינו לי, מול המשרד, הדרַגוֹמֶן– צעיר ערבי יודע אנגלית ובעל ניסיון בליווי תיירים – סוס בשבילי, ופרד, שיישא על גבו את בין־הלוויה שלי ואת כבודתי. השעה היתה אחת־עשרה כשיצאנו מן המשרד. בשעה שש – אמר מר אמזלג – יבוא למלון לקחתני אל ביתו לסעודת ערב. אשתו והוא ישמחו מאוד לארחני. האם אדע להסתדר בעיר לבדי עד אז? הבטחתי לו שאין מקום לדאגה: אני רגילה במסעות לבדי. כשם שלא איבדתי את דרכי כשהתהלכתי ללא שום ליווי באתונה, בפירנצה, ברומא, באסיזי –
לא אשכח את פגישתי הנפלאה שם, באַסיזי, איתך ועם וירג’יניה ועם ויוֹלֶט דיקינסון, לפני שנתיים, ואת התפעלותך מג’וֹטוֹ, לאחר שהתבוננו בפרֶסקו שלו, “פרנציסקוס הקדוש מטיף לציפורים”, בכנסייה שם. אמרת שגדולתו של ג’וטו היא בכך, שבניגוד לכל קודמיו, הוא הראה שהאלוהי אינו בשמים, מרוחק, נעלה מהשגתו של אדם, שאינו נחלת קדושים, אלא שיכול הוא להיות ארצי ולשרות בתוכנו, כמהות מוסרית. דברייך ריגשו אותי, כי עד אז לא התייחסת אף פעם לציורי “קדושים”. חשבתי שאת מזלזלת בהם, שאינם לרוחך, והנה…
וכשחזרנו ונכנסנו לכנסייה, ואני הערתי משהו על הטיית הראש הכנועה, הענוותנית, של פרנציסקוס, בדברו אל הציפורים שלרגליו, ועל תנועות ידיו, שכאילו מסבירות להן את מה שהוא אומר בלחש, ועל האשה הכפרית העומדת לידו, ואמרתי, כמה פשטות אנושית יש בתמונה זו – הצבעת על הרקע הכחול העמוק, ואמרת: כן, אך לעומת זאת, הרקע הסַפּירי מסמל את הקדוּשה האצילית, שהיא כמעט מלכותית… וחשבתי: כמה צדקת! וכמה רגישות יש בך לנשגב, למרות הצהרותייך האַתֶאיסטיות… אחר־כך, כשישבנו בקפה הקטן שליד המנזר וצפינו מפסגת ההר הזה אל העמק המוליך אל פֶּרוג’ה, ירוק, נטוע חורשות, וערפל רך משוטט מעליו, אמרת: “הטבע הים תיכוני מדבר אל לבי יותר מן הטבע האנגלי…”
נזכרתי עכשיו בדברייך אלה.
יפו! אין שום דמיון, ואנסה, בין המראות שראו עיני בשעות הרבות ששוטטתי ברחובותיה, ובין הציורים של דייוויד רובֶּרטְס, של בּארְטְלֶט, או של צַ’רלס וילסוֹן. הציורים השלווים, הסטטיים, של רוברטס ושל בארטלט, שבהם נראית יפו כמבעד לצעיף דק, חלומי, כאין פָטָה מוֹרְגָנָה במדבר, כעין יפו שמימית, אין בהם כלום מרוחה האמיתית, חסרת המנוחה, רבת־הפנים, של העיר. קוויו של וילסון, לעומת זאת, כהים יותר, חזקים יותר, הסצינות שהוא מצייר דרמטיות יותר, אבל זוהי מציאות אֶקזוֹטית, קצת אופֶּראית, מזכירה לי את “שמשון ודלילה” של סֶן־סאַנס. יפו האמיתית, הארצית, היא עיר רוחשת תנועה ורבת־ניגודים: לפתח בתי־הקפה הקטנים יושבים ערבים חובשי תרבושים או כאפיות על גבי שרפרפים ומעשנים נרגילות בעצלתיים ותנומה על פניהם – אך הנה למולם דוהר על סוסו בסערה, לאורך הרחוב, בדואי חגור חרב ארוכה, הכאפייה שלו, והגלימה החומה שלו, הקרויה “עבאיה”, מתנופפות ברוח, נדמה כאילו מן המדבר עלה והוא אץ להסתער על אויביו; גברים בחליפות אירופיות ומגבעות – יהודים? ארמנים? יוונים? – עומדים בפתח חנויות האריגים שלהם, מצפים לקונים, ולעומתם, כמחזה מעולם אחר, עוברת כפרית ערבייה, לבושה שמלה שחורה, ענודה מחרוזות־מחרוזות של מטבעות לצווארה, נושאת על ראשה גיגית מלאה פירות קקטוס קוצניים, פצועים, למכירה –
למראה האשה הזאת נעצרתי על מקומי, מלאת פליאה: עבת־בשר, גושי מותניה וירכיה מתנועעים כגלים מצד אל צד, שדיה הכבירים מתרעדים עם כל צעד כמו מקפא של ציר דגים, זרועה העבה, הענודה אצעדות כסופות מורמת מעל לראשה, לאחוז בשפת הגיגית – ובאיזה חן, באיזו קלילות – באיזו אצילות, הייתי אומרת – היא פוסעת לאורך הרחוב!
הניגודים האלה! מכאן כוכים אפלוליים, הנראים כפעורים בתוך חורבות, ובהם יושבים שחוחים על מלאכתם צורפים, סנדלרים, חייטים, כאילו שקועים במעשי־סתרים, כמו הסופרים במנזרים; ומכאן, דוכני הפירות והירקות הגלויים לעין השמש, חשופים לאור העז – ערימות של תפוזים זהובים, עליזים, צרורות של עלי חסה דשנים, מבהיקים בירקותם, אבטיחים מפולחים, שסועים, מציגים לעין הקונים את אודם דמם ואת ברק גרעיניהם הנוצצים; ועל דוכנים אחרים מפרפרים הדגים שזה עתה ניצודו ברשתות הדייגים המקומיים, קשקשי הכסף שלהם משחקים בזהרורי קרני השמש –
כל־כך גירו אותי המראות הצבעוניים האלה – רחוקים כמזרח ממערב מן האפרוריות הקודרת והמדכאת של לונדון – לאחוז בעיפרון ובמכחול, שחזרתי לבית־המלון, הוצאתי מן המזוודה את מחברת גיליונות הרישום שלי, יצאתי שוב לרחובות העיר, מצאתי לי פינה שקטה סמוך למסגד, התיישבתי על ספסל אבן, והחילותי לרשום גמל שרבץ בכיכר, לפני חנות של כלי נחושת נוצצים, ארגזים מלאי חצץ על דבשתו, ונער ערבי אוחז באפסר שלו, כמשגיח עליו.
הגמל הזה, שגון עורו כגון החול המדברי הצהוב, כישף אותי. צווארו הארוך היה פשוט כלפי מעלה, כעורג אל האין־סוף הנעלם, כמֵה אליו, שפתו התחתונה שמוטה, כאילו מתוך השלמה עם גורלו, ומעיניו ניבט יגון קדמוני, כמו מעיניו של “השעיר לעזאזל” בציורו של הוֹלמֶן האַנְט.
רשמתי את קווי תוארו ביד רוגשת, ואז קרה לי דבר שרק בארצות ניכר אפשר שיקרה לאחת כמוני – ואולי רק בארץ הפלאות הזאת: עודי רושמת, חשתי שמישהו עומד מאחורי ומציץ ברישום שלי. בהפנותי את ראשי, ראיתי איש צעיר, בן עשרים או עשרים וחמש, לבוש חולצה לבנה מקומטת ופתוחת צווארון וכובע מצחייה לראשו. הוא חייך אלי ואמר משהו, קודם ברוסית, אחר־כך בגרמנית, וכשראה שאיני דוברת שפות אלו, שאל: “אנגלית?” וכשהנהנתי, אמר, באנגלית של בית־ספר, שהוא מבקש סליחה על שהתבונן במעשי ללא רשותי, ושהרישום יפה מאוד בעיניו. הודיתי לו, והוא אמר בחיוך של הצטנעות שגם הוא מצייר. הבחור נעים־הסבר עורר את סקרנותי ונקשרה שיחה בינינו, שבה נודע לי כי הגיע לארץ הזאת לפני חודש ימים מרוסיה, עם קבוצה של “חלוצים”, כלומר, יהודים ציונים השואפים לעסוק בעבודה חקלאית במושבות היהודיות – ועד שימצא עבודה כזאת הוא מתאכסן בביתה של משפחה שהיגרה הנה מעירו לפני שנה, בשכונה החדשה, בצפונה של יפו, הקרויה “נווה צדק”. האיאות לבוא איתו לראות את ציוריו? “ברצון!” אמרתי. הנה, לא עברו אלא שעות ספורות מרגע שדרכו רגלי על אדמת הארץ הזאת – שמחתי בלבי – וכבר מזדמן לי להכיר אחד מיושביה ולהתהלך איתו בעיר! ומצאה חן בעיני גישתו הישירה, הפשוטה, ללא גינונים, אל אחת זרה לו – דבר כה בלתי־מקובל, מנוגד, בעצם, לכל המוסכמות, בארצנו.
יצאנו מתחום מרכז העיר וחצינו את מסילת הברזל הצרה סמוך למושבה הגרמנית שבה עומד בית־המלון שלי. מרחב של חול זהוב, נקי, השתרע לעיני, משפת הים הכחול, המנצנץ בשמש, וצפונה, עד האופק. בין תלוליות החול הרך, כשקועים בהן עד קרסוליהם, נטועים היו כמה עשרות בתים צנועים, בני קומה אחת או שתיים, עם גגות רעפים אדומים ואפורים, סדורים בארבע או חמש שורות ישרות. זו שכונת מגוריו של “החלוץ” שלצדי. מישה שמו, אמר לי.
והנה עוד מראה שכמותו לא ראיתי אלא בכפרים נידחים: הלך לפנינו בחור גלוי ראש, בבגדים מרופטים, יחף, רגליו מדשדשות בחול העמוק, ושתי נעליו, קשורות זו בזו בשרוכיהן, רכובות על כתפו. כשהשגנו אותו, התברר שהוא חברו של מישה. השניים החליפו דברים ביניהם ברוסית, מישה הציגני לפניו, ונראה שהזמין אותו לבוא איתנו. נכנסנו שלושתנו לחדר קטן, מסויד לבן, ובו רק מיטת ברזל מכוסה בשמיכה שחורה, פחי נפט ששימשו ככיסאות, תיבות אחדות שהיוו מעין מזווה ומטבחון, שולחן חיגר וארון ללא דלת, שכמה מלבושים היו תלויים בו. התיישבנו על הפחים העטופים בד שק, ומישה הוציא מן הארון כמה ציורי שמן שהיו חבויים מאחורי הבגדים, הציגם לפני, וביקש לשמוע דעתי עליהם.
הציורים היו מעניינים למדי, אם כי חובבניים. פנטזיות צבעוניות של נופים אקזוטיים, קצת בסגנון אַנרי רוּסוֹ, והיה בהן הומור תמים. קלַייב בֶּל היה ודאי אומר עליהם שהם “בלתי־ממושמעים”. אמרתי מה שאמרתי, והוא היה כל־כך מרוצה, שהעמיד בקבוק וודקה וכוסות על השולחן. השניים שתו, פטפטו ברוסית, גם רבו קצת, ומישה הסביר לי על מה הוויכוח: חברוֹ, שבא לארץ כמה חודשים לפניו, רוצה לחזור לרוסיה, כי לא מצא פה עבודה, והמזרח בכלל לא מוצא חן בעיניו, ואילו הוא מנסה לשדלו שיישאר, שלא יתייאש, ומגנה אותו על שהוא נוטש את האידיאל הציוני שלו ומשלה את עצמו שימצא את אושרו בדיאַספּוֹרה.
ובכן, כפי שאת רואה, ואנסה יקירתי, בהיסח־הדעת זכיתי, כבר ביום הראשון, ללמוד משהו על בעיות “החלוצים” הציונים בפלשתינה, שלא ידעתי עליהם כלום לפני בואי הנה. מישה ליווה אותי בחזרה העירה, הלך איתי לבנק להחליף קצת מן הסטרלינגים שלי לכסף מקומי, והשעה היתה כבר שתיים כשנפרדנו, והוא מנשק את ידי בקידה, נוסח אציל רוסי, ומקווה שעוד ניפגש, בירושלים או באחת המושבות.
אפסח על תיאור סעודת הערב הנעימה והלבבית בבית אמזלג, אם כי גם בה למדתי הרבה על הוויות הארץ סבוכת הבעיות הזאת. גב' אמזלג, אשה עבת־בשר, ילידת מרוקו, אפפה אותי בחום ובחיבה מרגע כניסתי לביתם, כאילו הייתי קרובת משפחה שלא התראתה איתה זמן רב – גם זה דבר שאיני רגילה בו בארצנו; (איזה חיוך מעומעם היה שפוך על פניה הכהות – כמו שקיעה ארגמנית במדבר…) בסופה של סעודת בשר־הכבש־והקוסקוס הדשנה, כשישבנו בסלון המרופד בשטיחים פרסיים ומקושט באגני נחושת ובמנורות נחושת עתיקות, על קפה טורקי ודברי מתיקה – סיפר מר אמזלג על שבעת מסעותיו של סֶר משה מונטיפיורי לפלשתינה במאה שעברה, על פעליו הגדולים בבניית שכונות יהודיות מחוץ לחומות ירושלים, ועל המכשולים ששם השלטון הטורקי המושחת, שכל פקידיו נגועים בתאוות שוחד, על דרכם של היהודים במאמציהם לרכוש קרקעות, לבנות בתים, ועל התעללותו בפליטים היהודים מן הפוגרומים ברוסיה, שהוא מונע את כניסתם לארץ. “אילו שלטה כאן אנגליה, היה הכול שונה,” אמר, והזכיר, כמובן, את “דניאל דירוֹנְדָה” של ג’ורג' אֶליוֹט; אחר־כך הוסיף בחיוך ערמומי: “אנגליה, את יודעת, לא רחוקה מכאן. כל מה שדרוש הוא – לחצות את ים סוף, כמו אבותינו לפני כמה אלפי שנים.”
למחרת, כלומר היום, כבר ברבע לשבע, עמדתי במגרש שמול “קוק ובנו”, מוכנה ומזומנה לצאת לדרך, בחליפת הרכיבה שהבאתי איתי ובמגפיים.
ואז נגלה לעיני מחזה מדהים שלא מן העולם הזה: מצד הנמל הופיעה שיירה גדולה של כמה מאות לבושי סחבות, גברים מזוקנים במעילי פרוות כבשים מרופטים ובכובעי פרווה – כאילו חורף עכשיו – נשים בשמלות שחורות ארוכות ובמטפחות לבנות וצבעוניות – כפופות, נושאות שקים על שכמיהן, ובראש השיירה, המשתרכת לעבר מרכז העיר, צועדים כמרים בגלימות שחורות, במצנפות גבוהות, צלבים גדולים לחזיהם, משמיעים מזמורי קודש ברוסית. צליינים רוסים היו אלה, מהם יחפים, מהם בנעליים קרועות ובלויות, אביונים כפריים ואדוקים בדתם, שפניהם לעיר הקודש ירושלים. ובהגיע הראשונים שבהם אל כיכר העיר, נפלו רבים מהם על פניהם והחלו לזחול על ברכיהם בעקבות הכמרים לעבר תחנת הרכבת.
עוד אני עומדת משתאה למחזה הזה, המעורר חרדת קודש וחמלה כאחת, הגיע הדרַגוֹמֶן שלי – צעיר רזה, גבוה ויפה־תואר כבן שמונה־עשרה, מושך בידו האחת אפסרי סוס ופרד. לרגע תהה עלי, אם אמנם אני היא ששכרתי אותו – מידות גופי העלו בו ספק בוודאי אם מסוגלת אני לרכוב על סוס… – אך מיד חייך אלי והציג עצמו: “עזיז, הדרַגוֹמֶן שלך, מיליידי.” היה לו מבטא אנגלי מזרחי, אך רהוט, כאפייה לבנה, מבהיקה, לראשו, החיוך לא סר מעל פניו, ומשהו עדין היה בו שמצא חן בעיני מרגע שראיתיו. הצבעתי לו על השיירה המעלה אבק, ואמר: “כן, אנחנו רגילים לזה. בכל שבוע־שבועיים באה שיירה כזאת של עולי־רגל רוסים, אביונים, להשתטח על הקבר הקדוש בירושלים. בייחוד עכשיו, לפני חג הפסחא שלהם.” ובהצביעו על הגברים המזוקנים, הגוררים עצמם על ברכיהם, אמר: “יש כאלה שנגררים כך כל הדרך הארוכה עד ירושלים, ורבים מהם מתפגרים עוד לפני שהם מגיעים לשם”.
הסוס היה יפה. מגזע ערבי משובח. אפור ובהרת לבנה חוצה את פניו לאורכן. גם הרִתמה היתה נאה, משובצת אבני־חן כחולות. הפרד הלבן – מעין חמור גבוה, רחב־גרם וחסון ועל גבו שקים שהכילו – כפי שהסביר לי עזיז – צידה לדרך; ועוד מקום על האוכף הרחב לשתי המזוודות שלי, ולו עצמו.
לפני צאתנו את העיר – אולי נזכרתי בדבר בגלל שיירת הצליינים – ביקשתי לראות את ביתו של שמעון הבורסקי, שידעתי כי מראים עליו ביפו ואפשר לבקר בו. זה שמעון שמסופר עליו בברית החדשה כי בביתו, על שפת הים, התאכסן פֶּטרוּס ומשם יצא להחיות את טַבִּיתָא בקוראו – “טַבִּיתָא קוּמִי!” עזיז הכיר את המקום, כמובן –
ואנסה יקרה! אני יודעת שאת מלגלגת עלי בלבך, בשל הפסוקים מכתבי הקודש שאני נזכרת בהם ומזכירה אותם מפעם לפעם. גדלת בבית אַתאיסטי, אביך המנוח חינך את ילדיו לא להאמין בדברים ש“מעל לטבע”, אבל אני זוכרת שלפני שלוש או ארבע שנים, כשעוד גרתם בהַייד פארק גֵייט 22, סיפרת לי שבמשך שלוש שנים, מגיל שתים־עשרה עד חמש־עשרה, היית דתית מאוד, בהשפעת חברותייך; אחר־כך הוספת וסיפרת שיום אחד, כשעברת בקֶנסינגטוֹן גַרדֶנס ונהנית ממראה העצים הגבוהים, המדשאות הרחבות והאגם עם הברבורים השטים בו – לפתע, כבמעין “גילוי” (במובנו המהופך), אבדה אמונתך כליל, ואמרת לעצמך שלעולם לא תהיי עוד דתית. את הדבר הזה לא יכולתי להבין. אמרתי לך שדווקא במראות הטבע, בעצים, בפרחים, בעלי הכותרת הזעירים, באבקנים הדקים, הרוטטים, שדבורים מרחפות ביניהם ואוגרות צוף מגביעיהם, בניצנים העדינים, הנפתחים לאטם, מתגלה, לדעתי, אותו כוח עליון, שהוא כביכול “מעל לטבע”, אך נוכח בטבע עצמו ובכל תופעותיו המופלאות. חייכת אלי ואמרת: “אם יש אלוהים, הוא אדיש ליופי. אין זה לפי כבודו לשים לב אליו. ומלבד זה – הוא עסוק בדברים אחרים, ‘מוסריים’ מן הסתם. רק אנחנו, בני־תמותה עלובים, מתפעלים מן היופי…”
עזיז הפקיד את הבהמות בידי נער תמורת כמה פרוטות, ופנינו לסימטה שהוליכה למעין מחילה בגבו של אזור הנמל. ירדנו במדרגות מחוטטות והגענו לבית אבן קטן, צמוד למחילה, שדמה לחורבה, ולפניו באֵר מים עם אנטיליה וענפי עץ תאנה מסוככים עליה. זה היה ביתו של שמעון הבורסקי. נכנסנו בפתח הצר אל חדר שרוי באפלולית, שנצנוצה הגחוּל של מנורת־תמיד התלויה בתקרה, השליך צללים על כתליו. ערבי זקן, שומר האתר, קיבל את פנינו בשתיקה. לא היה כלום בחדר, לבד איקונין של שמעון, בסגנון ביזנטיני, על אחד הקירות, ופסוקים ביוונית חרוטים סביבו. עמדתי מול האיקונין, דממה גמורה שררה בחדר, שרק ההמיה הקצובה של הגלים הנשברים אל החוף מעבר לכותל חדרה אליו, כמין לחן עצוב, וכשעצמתי את עיני – זוהר מילא אותן, ונדמה היה לי שאני רואה את התיבה יורדת מן השמים, זו שראה פטרוס בהיותו כאן.3
(ואינני יודעת מדוע, כשיצאתי משם אל אור היום, פקדה אותי נבואת־לב מפחידה, שרעה תאונה לי בעת היותי בארץ הזאת. האם זה ממין הפחד הסתום הפוקד אדם בהימצאו בארץ נוכרייה שאנשיה ומנהגיה זרים לו, ולרגעים נדמה לו שהוא בארץ אויב וסכנה אורבת לו? או שמא זה פחד מפני עצמי? פן אביא רעה על עצמי?… הבטיחי לי, ואנסה, ששום רע לא יאונה לי… כה מקווה אני שהכול יעבור בטוב…)
רכבנו אל בית־המלון לקחת את מזוודותי, והשעה היתה תשע כשפנינו לצאת את העיר – עזיז על הפרד בראש, ואני על הסוס אחריו, מבטו מביע פליאה, גם שביעות־רצון, על הרכיבה הרהוטה שלי. משני צדי הרחוב הפסיקו אנשים מעיסוקיהם, יצאו אל פתחי החנויות להסתכל בנו, עוברים ושבים נעצרו מלכת – הכול השתוממו, מושעשעים, למראה החזיון הנדיר מאוד, כנראה, במזרח – אשה רוכבת על סוס, במכנסי רכיבה, במגפיים, ומגבעת לבנה, רחבת תיתורה, לראשה. רבים גיחכו, כמלגלגים, זאטוטים בשוק השמיעו קריאות אחרינו, ואני עצמי, צחקתי בלבי: הנה אנחנו השניים מעין דון קישוט שעל הסוס וסַנשוֹ פַּנשוֹ שעל החמור.
שמש! שמש חזקה, מושלת בגבורה, שופכת את אורה על האדמה הזאת! אין מסתור מפניה! במזרחה של יפו נטועים פרדסים של עצי תפוזים, אשכוליות, לימונים, בוסתנים ובהם עצי תאנה, רימון, תמר, אפרסק, מישמש – וכל אלה, עליהם ופירותיהם, מבהיקים ומזדהרים בשמש. ומזרחה מהם – שדות בור ושטיח ססגוני של פרחי בר פרוש עליהם, שהצהוב והאדום שולטים בו: חרציות, סביונים, ציפורן החתול, כלניות, פרגים, נוריות. עזיז, שכבר שמע ממני שעיקר ענייני בפרחים, אמר שהאיר לי מזלי: הגשמים איחרו השנה והם ירדו בשפע, לכן הוציאה האדמה פרחים יותר מבשנים קודמות, והם רחוקים עדיין מלכמוש. נעצרנו מדי פעם, ירדתי לקטוף פרחים – אף כי מצויים הם גם בארצנו, לא “פרחי תנ”ך" הם – והכנסתים למכבש הקרטון שהבאתי איתי. עזיז, בראותו אותי בכך, התפלא עלי. האם אני מורה לטבע? שאל. אמרתי שאני אוספת אותם כדי לציירם. “פרחים, פרחים,” חייך כמהרהר במשהו, ורגע לאחר זאת הפתיע אותי מאוד בצטטו את הפסוק מ“מַקבֶּת” בו מסיתה ליידי מקבת את בעלה: Look like the innocent flower /But be the serpent under it. שאלתי אותו מנין לו ידיעה כזאת בשקספיר, וסיפר שלמד בבית־הספר של המיסיון האנגלי ביפו, ושנה שלמה למדו את “מקבת”. הוא יודע פסוקים רבים ממחזה זה בעל־פה.
המשכנו לרכוב, ומימיננו נראתה שדרת עצי דקל ארוכה שנמתחה מן הדרך הראשית אל בית לבן בן שתי קומות, מראהו כבית־אחוזה, ומכל עבריו צמחייה מטופחת. משקראתי על קשת השער של שדרה זו את המלים, “בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל” באותיות לטיניות, נזכרתי בדבריו של מר אמזלג ואמרתי לעזיז שברצוני להתעכב במקום הזה.
מצדה האחד של השדרה נראה נער חשוף גו, קוצר תלתן בחרמש, ומצדה השני ראיתי ערביות נושאות פחי מים על ראשיהן וילדים ערבים כבני עשר משקים בהם את המשתלות ובהן שתילים של עצי יער, אורן ואקליפטוס. לפני הבית התרוצצו כמה נערים ששיחקו בכדור ודיברו צרפתית ביניהם. שאלתי על מנהל בית־הספר ואחד מהם הלך לקרוא לו. איש נמוך קומה, משופם, בעל עיניים צרות שנראו כזוממות הופיע לפני ושאל בצרפתית לרצוני. הצגתי עצמי: ציירת שבאה מאנגליה כדי לצייר את פרחי התנ"ך של הארץ הקדושה. האם יש כאן מורה לבוטניקה שיוכל לעזור לי באיתורם ובזיהוים של פרחים כאלה? המנהל, מר לוּפוֹ שמו, הסתכל בי כאילו אין הדבר מתקבל על דעתו. “איזה פרחים, למשל?” שאל בחשד. אולי חשב אותי למרגלת. אמרתי: “למשל, דודאים.” את השם “דודאים” אמרתי בעברית והוספתי את השם הלטיני Mandragora. מר לוּפוֹ צמצם מבטו כלפי. חשדו התגבר כפי הנראה. לא, הוא לא שמע על פרח כזה. לפתע הפסיק וצעק משהו מאיים כלפי הילדים הערבים, ואלה נבהלו מגערתו והזדרזו בעבודתם. “ואשר למורה לבוטניקה”, פנה שוב אלי, בפנים חמוצות, “הוא יצא עם תלמידיו לשדה ולא יחזור אלא בצהריים. האם רוצה מדמואזל לחכות לו?”
שדות רחבים של פרחי חרדל, צהובים ולבנים, נפרשו לעיני בהוסיפנו לרכוב מזרחה. זה החרדל ממשפחת המצליבים המוזכר בפרקים 13 ו־17 של לוקאס (כן, שוב אני מבלבלת לך את המוח עם כתבי־הקודש שלי…), בהם אומר האדון לשליחים: “אם יש בכם אמונה כגרגר החרדל…” וכו'. ירדתי מעל הסוס וקטפתי צרורות של צמחי חרדל, שברבים מהם כבר הבשילו הפירות – אלה התרמילים הדקים והארוכים, שעוקצים בקצותיהם, ותוכם גרגרים זעירים, וכשהחזקתי אותם בכף ידי, חשתי כאילו אני עומדת בשדה עם האנשים המאזינים לדברי האדון ומשתדלת להרגיש – כן, להרגיש, לא רק להבין – את פשר דבריו.
ישבנו לפוש בצל עץ תאנה, ליד אחד הקברות הקדושים שבדרך – מבנה קטן, בעל כיפה, שרהט דבוק לצלעו, ומי מעיין צוננים נובעים מתוכו, להחיות את נפשם של עוברי־אורח. עזיז הוציא מתרמיל הצֵדה שלו פיתות, זיתים, גבינת כבשים, והניחם על מטפחת גדולה שפרש על האדמה. טעמתי קצת מזה וקצת מזה, ועזיז, תוך כדי אכילה, שאל מה הם ה“דודאים” שהזכרתי. “למדת שקספיר ולא למדתם תנ”ך?" אמרתי. כן, למדו, כמובן, את הברית החדשה ופרקים מן הישנה, אבל אין הוא זוכר שקרא על “דודאים”. סיפרתי לו את הסיפור מספר בראשית על ראובן שמצא דודאים בשדה והביאם אל לאה אמו, ורחל ביקשה ממנה שתיתן לה מעט מהם, כי יש בהם סגולה לעורר את אהבת הגבר ואת תשוקתו, ולאה סירבה תחילה… וכן הלאה. “גם את אהבת הנשים הם מעוררים?” חייך עזיז בפנים סמוקות. הייתי נבוכה רגע. אמרתי לעצמי שהוא חוצה את גבול המותר ביחסים שבין אשה־תיירת ובין שכיר שלה. אבל משהו פיקחי ולא בלתי־נעים היה בפניו, ואני מיהרתי לענות: “כמובן! כשאהבה מתעוררת – הרי אין הבדל…”4 הוא שתק, אחר־כך תלה בי מבטו ושאל אם אני נשואה. אמרתי שאינני נשואה. הסתכל בי ושאל בת כמה אני. אמרתי בלבי שבמזרח אין זה בלתי נימוסי, כנראה, לשאול אשה על גילה, ועניתי: שלושים ואחת. נתן בי חיוך סמוק ואמר: “את יפה. למה לא נשואה?” צחקתי. אמרתי שכך אני מרגישה חופשייה לנהוג כרצוני. הסתכל בי כתוהה על טיבי, ואז שאלתי אני: “ואתה?” – הוא, מסתבר, כבר מאורס, אלא שארוסתו צעירה מדי, בת שתים־עשרה, והוא מחכה עד שתתבגר, אז יחגגו את חתונתם. עוד סיפר לי שהוא יליד הכפר אישדוּד – היא אשדוֹד המקראית – שמשפחתו אמידה, בבעלותם פרדס בן מאתיים דונם (כחמישים אקרים) ומטע אפרסקים ומישמש, ולא לשם הפרנסה הוא משמש דרגומן, אלא משום שהוא אוהב ללוות תיירים הבאים מכל קצות העולם, “בייחוד תיירות,” הבריק חיוך בעיניו השחורות.
האם אני נאיווית, ואנסה, כשאני מצפה שפה, בארץ הזאת, יתגלה לי, ברגע של נס, אותו אור המשחרר את הנפש מאסוריה ומעניק לה כנפיים להתעופף כציפור חופשייה, ללא שום רגשי אשמה או נוחם?
היבוא הרגע הזה?
התעכבנו עוד שלוש פעמים בדרך, והשעה היתה כבר ארבע כשהגענו לרמלה. לאחר שהתברר לי שאין בית־מלון בעיירה, מצאתי את מקלט־הלילה הזה, במנזר סנט ז’וזף. עזיז הלך לקשור את הבהמות בחאן כלשהו, ואמר שימצא מקום לינה אצל אחד ממכריו.
כפי שכתבתי בראשית דברי, העיירה עצמה עלובה למדי, בתים נמוכים ורחובות של חול (רמלה בערבית פירושו חול); אך לפני שקיעת השמש הובילה אותי אחת מאחיות המנזר – צרפתייה נעימה שהתעקשה לדבר אנגלית איתי – אל כמה אתרים עתיקים: אל מסגד מן המאה ה־13, ואל “המסגד הגדול”, שבמקורו היה קתדרלה על־שם יוחנן הקדוש מימי הצלבנים, ומתחתיו בריכה תת־קרקעית רחבה שעמודיה תומכים את תקרתה, ואל “המסגד הלבן”, שמגדל בגובה של כ־30 מטר מתנשא ממנו, ובדרך סיפרה לי האחות, שרמלה, שנבנתה בראשית המאה ה־8 בידי הכליף סוּלימַן לבית אוּמַייה, היתה בשעתה העיר הגדולה ביותר בארץ הזאת, אלא שרעידות אדמה ומלחמות הרסוה.
האתרים האלה לא עניינו אותי ביותר, אבל העיירה הזאת מוקפת חורשות זיתים נפלאות. כשראיתי את עצי הזית העתיקים האלה, שגזעיהם מסוקסים ומפותלים, מיובלים ומאונקלים, דומים לישישים מכובדים, שגופם משמר את עקבות ניסיון החיים העשיר שלהם, ובקמטי פניהם תווּיָה חוכמתם, ועטרת ראשם כסוּפה – חשבתי עלייך: אילו היית פה איתי, היינו שתינו מעמידות את כני הציור שלנו בקצה של חורשה, וכמו אז, בקוֹרנוֶול, מול גלי הים הזועף, היינו מעבירות את מכחולינו על הבד וחודרות גם כאן אל לב־לבו של נוף המזרחי הזה –
אני נזכרת שתוך כדי ציור, בעומדנו מול הים – אמרת שלא המרחב מעניין אותך, אלא כרבולות הגלים הקוצפות, שהם “צועקים” אלייך. וכך גם ציירת את הגלים, כמעט “מטורפים”. וכדי להעמיק את כחול הים, השתמשת בבסיס של אדום, בסגנון ויסלֶר. פתאום התחוללה סערה, שני הכנים שלנו נעקרו ממקומם, הבדים התעופפו ברוח, רדפנו אחריהם, ורק על סף הבית השגנו אותם. וירג’יניה היתה ספונה בחדרה, סגורה בשתיקותיה, ואלי כמעט לא פנתה. חשבתי שלמורת רוחה היתה הצטרפותי אליכן –
אני מרבה לחשוב עלייך, ואנסה, ונזכרת מפעם לפעם ב“מועדון יום חמישי” שלך בביתכם בבלוּמסבֶּרי; בשיחות המעמיקות על אמנות הציור, ובדברים המעניינים שקלַייב בֶּל וחברינו מן ה“רויאל אקדמי” היו משמיעים בהן. כל־כך רחוקה אני עכשיו מכל זה… נדמה לי שלא רק הים מפריד ביני ובין החבורה, אלא גם תקופות חיים… השיחות הללו, הקולחות או המגומגמות, על הפורטרטים של סרג’נט… על שערוריית אוֹסקר וַיילד… על האֶטִיקֶט הוויקטוריאַני האוסר על אשה להתייחד עם גבר צעיר בבית־קפה… האם קיים בטבע שחור אבסוֹלוּטי… לבן אבסוֹלוּטי… האם יכול אדם להסתדר בחיים ללא אלוהים…
וגם את שתיקותיה רבות־המשמעות של אחותך וירג’יניה אני זוכרת. מסרי לה את דרישת שלומי, וכן לקַתרין קוּקְס, לביאַטריס מאיוֹר ולמַרג’וֹרי סְטרֵיצִ’י. ואנא, כתבי בהקדם. אני מצפה. המען שלי עד למכתבי הבא, לפחות: פּוֹסט רֶסְטַנְט, משרד הדואר האוסטרי, ירושלים.
שלך, באהבה
ביאטריס
נ.ב.
רעיון ציורי מצחיק שעלה בדעתי תוך כדי דשדוש בחולות של סימטאות רמלה: באחת הסימטאות, ליד דלת עץ פשוטה, צבועה כחול, של בית קטן, עשוי לבני־טיט, ובחלונותיו תלויות מחרוזות של שומים ושל פלפלים אדומים, עמד חמור אפור, נמוך קומה, ראשו שח ועיניו טרוטות, כאילו דומעות. הוא נראה כה שחוח, כה כנוע, כה נושא בשתיקה, ללא תלונה, משא של סבל כבד – שלמראהו עלה בזיכרוני הפסוק מישעיהו המובא במתיא (פרק 8) ומוסב על ישוע: “אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סְבָלָם”. ובאותו רגע חשבתי: אני אצייר את החמור הזה, מול הדלת הכחולה – והילה של קדוש מעל ראשו…
ירושלים, פנסיון אוֹליבֶט 🔗
19 באפריל, 1906
השחר לא עלה עדיין. האם היה זה קולו הרועם, חדור הנהי, של המואזין, הקורא את המאמינים לתפילה, או המבשר את יום הדין, שהעיר אותי משנתי? או צלצולי הפעמונים של הכנסיות הרבות שבעיר העתיקה, המהדהדים אלה לאלה וצליליהם נוחתים כאבנים אל מעבר לחומה? קפצתי מן המיטה אל החלון, ולמולי החומה כבדה, הקודרת, עדיין אפופה באפרוריות הדמדומים של טרם זריחה, מטילה יראת־הוד ואימה על סביבתה. “ארבעים מאות שנים צופות עלינו מגבוה,” אמר נפוליאון לחייליו בעומדם מול הפירמידות במצרים, ואני, מול החומות האלה, יכולה לומר: “שלושת אלפי שנים של נבואות זעם, ונבואות נחמה, ודם, וחורבן, וחזיונות אפוקליפטיים, ובשורות חסד וישועה, צופות עלי מראשי החומות האלה.”
לפני שער יפו, לרגלי המצודה שהיהודים קוראים לה “מגדל דוד”, כבר רובצים על העפר קבצנים לבושי סחבות, נשים כפריות וגיגיות עם מרכולת כלשהי בין רגליהן, גמלים אחדים; ומן הדרך המובילה לבית לחם ולחברון, מגיעים חמורים, מעלים אבק בטלפיהם, נכנסים ברגל קלה אל לפנים מן החומה, על גבם שקים וארגזים, ורוכלים עטופי כאפיות מחמרים אחריהם.
החלום. עכשיו אני נזכרת: אני הולכת לבדי בסימטה צרה בעיר העתיקה, רחוב הרצענים הוא, או רחוב הצורפים, כוכים משני הצדדים ונדמה לי שהסימטה תסגור עלי ולא אוכל לצאת ממנה. אשה ערבייה נטפלת אלי, חצי פניה מכוסה ברעלה שחורה, המחצית הגלויה יפה מאוד, חיוורון נסוך עליה, גון הפנים זיתי, מזכיר ציורים של אֶל־גרֶקוֹ, ובעינים השחורות מבע תוקפני – ומושכת בשרוולי, מבקשת נדבה. לא מבקשת, תובעת במפגיע. אני מנסה להשתמט ממנה והיא לא מרפה ממני. אני משוועת לעזרה, אך אין למי לפנות. ופתאום אני רואה שהיא מושכת בכוח את האצעדה שעל פרק ידי. אני צועקת בתוכי: את האצעדה הזאת קיבלתי במתנה מוואנסה! היא יקרה לי מכול! אך שפתי משותקות. היא תולשת אותה מזרועי וצוחקת לי בפני. אני פוערת את פי לקרוא לשוטר – ואז אני מתעוררת.
ואנסה. אני מנסה לגרש אותה מתוכי, והיא חוזרת ומופיעה, בהקיץ ובחלום.
“אבל למה לפלשתינה?” תמהה עלי כשעמדנו לפני פתח ביתה בגורדון סקוֶר ובישרתי לה על החלטתי לנסוע.
“|כדי להיטהר,” אמרתי.
“להיטהר?!” נפלטה צווחה מפיה, מלווה בצחוק קטוע. “ממה עלייך להיטהר?!”
“מעצמי,” לחשתי, מרגישה דמעות עולות לגרוני.
רגע הסתכלה בי, כאילו גילתה בי מוזרות לא כל־כך שפויה, שלא ידעה עליה, ובחצי חיוך, שהיה בו מן הדאגה והחמלה כאחת, אמרה:
“את רוצה להיטבל בירדן?”
יחסה האירוני לכל מה שניחוח של פולחן דתי נודף ממנו. את התינוק שלה, אם ייוולד לה, לא תטביל – הצהירה פעם.
“לא במים,” אמרתי.
“אלא?”
“באור,” אמרתי. יש שם אור מטהר," אמרתי.5
עוד רגע הסתכלה בי, חלקה לי נשיקה חטופה על הלחי, ונכנסה הביתה.
החרדה שפקדה אותי מרגע שהחילונו לעלות בהר, וגברה ככל שהתקרבנו אל העיר הקדושה הזאת.
השפלה האירה פנים אלי. מרמלה ועד רגלי ההרים השתרעו שדות של צמחי בר, מנומרים בפרחים צהובים ואדומים, שדות שעורה ושיבולת־שועל וחמניות ותירס זוהרים בשמש; כפרים קטנים, עניים, עשן עולה מתנורי הלחם שלהם, כלבים מדובללי שיער פורצים מבין בתי החומר הקטנים לרדוף אחרינו בנביחות זועמות; והמראות התנ"כיים כל־כך של גרנות הדיש עם החמור או הגמל הסובבים במעגל וגוררים את המורג על גבי השיבולים, והנשים המנענעות את הנפות הגדולות והמוץ והתבן המתעופפים ברוח החמה –
בצהריים הגענו אל החאן של באב אל־ואד, בפתחו של הגיא הצר העולה בהרי יהודה, כדי לסעוד את לבנו ולהשקות את הבהמות. החאן וסביבותיו היו מלאים אדם ובהמה. ערבים בני הארץ, עולי־רגל מיוון, מסרביה, מאיטליה, מספרד, שחורי פנים מארץ כלשהי באפריקה, יהודים בבגדי עבודה, ויהודים בבגדים שחורים כמנהג האדוקים בדתם; ומסביב, רתוקים לגזעי העצים או לטבעות שבכותל החאן, סוסים, חמורים, פה ושם רבץ גמל, בצד הדרך חנו שלוש עגלות.
שילמנו את מס הדרך, המכונה “דַרבִּיָה”, לחוכר החאן היהודי, בעבורנו ובעבור הסוס והפרד, קנינו בכמה פרוטות תה חם, ממותק, ולא עברו רגעים מרובים מרגע שהתיישבנו לשולחן לאכול, ואל בית האבן ההומה מבאים ויוצאים, נכנסו ארבעה או חמישה שוטרים טורקים, חמושים ברובים מכודנים, פשטו בין היושבים והעומדים ודרשו תעודות. אף־על־פי שהשתררה איזו דממת פחד באולם האפלולי הזה, מאימת השלטון – נדמה היה שהכול עובר ללא תקלה.
אך לפתע אחזו שני שוטרים בבחור יהודי, שכנראה לא היו בידו תעודות, החלו גוררים אותו החוצה, וכשהתנגד להם, ולעזרתו בא בחור אחר, חברו מן הסתם, הצליפו בשניהם במגלבים שבידיהם, בעטו בהם, חבטו בגבם בקתות הרובים, ובצעקות אימים הוציאו אותם זבי דם החוצה והעלום על אחת העגלות שפנו מערבה, לעבר יפו.
רעדה אחזה בי. עזיז, שהשגיח בכך, הסביר לי שבזמן האחרון באים יהודים רבים מרוסיה – “מוסקובּים” הוא מכנה אותם – פליטי פרעות שאירעו שם לאחרונה, והם מתכוונים להישאר פה, לעבוד, או להתיישב, אף־על־פי שאין בידם “הפתק האדום” המקנה להם רשות לשהות בארץ שלושה חודשים. את אלה אין ברירה, לדבריו, אלא לגרש בכוח. “חוק הוא חוק, ליידי,” אמר (הוא מתעקש לקרוא לי “ליידי”), אם כי גם הוא לא סובל את הטורקים, אמר.
אבל החרדה לא הרפתה ממני כל הדרך, בעלותנו בהר, ואני על סוסי רוכבת בראש ועזיז על הפרד מדדה אחרי, “נושף בעורפי”. מעין החרדה המוכרת לי היטב, שפקדה אותי כמה פעמים בעבר. פעם באחוזתנו בתורינגטון, ביום חורף קר, כשהשלג כיסה את הגן ואת כל השדות מסביב, והורי נסעו לקוֹלצֶ’סטֶר לסוף השבוע, ונשארתי רק עם המשרתים ועם בת־דודתי לוּאיז־אַן בבית הגדול, בת שש־עשרה הייתי אז, והיא לא הרבה מבוגרת ממני, בת עשרים ושתיים, ובלילה ישַנּו יחד, במיטת ההורים הרחבה, המוקפת אפיריון שזור חוטי כסף ורקום דמויות של איילות, ולאחר שכיבינו את האור ונשתררה דממה, הקשבתי לנשימותיה ולא יכולתי להירדם, עד אור הבוקר לא נרדמתי. ידי נמשכה לדעת בזרועה, ללטף את כתפה החשופה, העגלגלת, החמימה. הבל נשימתה משַכֵּר את חושי, מגע כותנתה המשיית מרטיט את ירֵכַי. קרוב הפרי הבשל אל פי, והוא אסור מגעת! – ייסורי טַנטָלוּס! ועם זאת, החרדה שתקפה אותי פן יקרה דבר נורא, שיטמא אותי לכל חיי. ופעם אחרת, לפני שנתיים, כשבאתי לנחם את ואנסה על מות אביה, כשהמשפחה גרה עדיין בהַייד פארק גֵייט 22, ונשארתי בחדר עם אחיה החורג, ג’ורג', והוא אחז בידי כשישבתי לצדו, וליטפה, כמו לנחם אותי, כאילו אני הייתי מי שזקוקה לנחמה… גם אז… החרדה הזאת… אך אחרת… כי זכרתי מה שסיפרה לי ואנסה איך היה מחבק ומלטף אותה, ונכנס למיטתה וממשש אותה במקומות הצנועים, ולעתים עשה כך גם לאחותה וירג’יניה…6
הרים שוממים התנשאו בשני צדי הדרך. עשב נמוך, קמל בחום היום, קוצים בפריחתם הצהובה והסגולה, שיחי אלה, פה ושם עצי חרוב ואלון – וסלעי גיר מבהיקים בשמש.
ואני עם החרדה שלי, שלא עזבה אותי גם בהגיענו לכפר הגדול אבו־גוש, ובהדרכתו של עזיז שוטטתי באולמות המנזר הבנדיקטיני, הנראה כמבצר, הבנוי על יסודות מנזר צלבני, ולפי המסורת שבפי הנזירים התפלל בו ריצ’רד לב־הארי בעלותו לירושלים. ירדתי איתו אל מערת הסתר שבמרתף המנזר, ובה באר מים שופעים, וחזרתי ועליתי, וניצבתי מול הפרסקות והפסיפסים הביזנטיים המתארים את מפעלות השליחים, ועזיז מצביע על הציורים ומסביר, מצביע ומסביר, ואני אינני שומעת כלום מדבריו, חשה לחץ בחזי, כובד מעיק, מבקשת לצאת, לצאת, ואינני יודעת לאן.
רק לאחר שעברנו את הכפר הערבי קולוניה ואת הכפר היהודי מוצא, ובמזרח הופיעה ירושלים כמראה הוד שלא מן העולם הזה, כשקרני השמש המשתפלת אל המערב מתנפצות אל אבני חומותיה ומזדרחות ברבבות רסיסים מן הכיפות והצריחים, כל־כך מפועמת הייתי מן החיזיון הזה, שנגלה לעיני כמו ממרחקי העבר וממעמקי הזיכרון ומדפי הספרים הקדושים, שבאחת נגולה האבן מעל לבי והוא נמלא אור. הסוס החל לשעוט כאילו הריח את מחוז חפצו הקרב ושש להגיע אליו, עזיז נשאר הרחק מאחור, ורק כשהגעתי אל הבתים הראשונים של השכונה היהודית, נעצרתי להמתין לו.
ואתמול, במשך כל היום, כשהשתרכתי לצדו של עזיז בסימטאות העיר העתיקה, ונכנסתי איתו אל כנסיית הקבר הקדוש, והתערבתי שם בהמון המתפללים, עולי־הרגל מכל קצות תבל, הוא מפלס לו את הדרך אל הקפלות הרבות שבמבוך הזה, עם בליל הסגנונות שבו, אל זו של היוונים ואל זו של הקופטים ואל זו של האבִּיסינים, ואל זו של הארמנים, ואל הקפלות על שם מרים המגדלית, ועל שם מרים המצרית, ועל־שם הקדושה הלנה, ועל־שם ארבעים המרטירים, וחזור אל “טבור העולם” ואל מערת הקבר עצמה – שוב פקדה אותי “הרוח הרעה” ודיכאון ירד עלי; וכשנגררתי אחריו לאורך הווִיָה דוֹלוֹרוֹזָה, דרך ארבע־עשרה ה“תחנות” שדרכן עבר ישו בנושאו את הצלב על גבו, למן המוֹריסְטָן ועד Hic Flagellabit ומשם אל הקשת שלEcce Homo ומשם אל ההוספיס היווני ואל שער דמשק ואל בית לָזָרוס, ועד קפלת גולגלתא והקבר הקדוש, אותה דרך ייסורים שבה מעד המושיע שלוש פעמים מכובד הצלב בלכתו אל מותו, אמרתי לעצמי: יאה לך לחוש, ולו רק את אפס קצהו, של הסבל שעבר על בן־האלוהים, שבמותו על הצלב כיפר על חטאייך.
והליווי הצמוד של הדרַגומן שלי, המסביר, פסוע והסבר, את כל מה שרואות עינינו, ומקשר אותם אל הכתוב בברית החדשה – כן, הוא בקי בדברים, ומנוסה היטב בהדרכת תיירים – היה כל־כך לטורח עלי, שבקושי התאפקתי מלבקשו שיניח אותי לנפשי.
להיות לבדי השתוקקתי. לבדי עם תמהון לבי ועם סערת־הנפש שבתוכי.
כי לאורך כל הדרך, במבוכי כנסיית הקבר הקדוש ובסימטאות העיר העתיקה, חלחל בי הבכי, טיפה־טיפה, כמו ממעיין שמימיו חרבו, וכל טיפה צוללת לתוכי במעין נהי תמרורים: אולי טעית… אולי טעית… מן הבדידות לא תימלטי. ברחת מן הבדידות שבחבורה, מן הבדידות שלך עם ואנסה – ונפלת אל הבדידות עם עצמך.
כי אין בדידות קשה מבדידותו של אדם שאינו שלם עם עצמו.
ואיך תיטהרי?– – –
וכשנפרדתי מעזיז לפנות ערב, לאחר שליווה אותי אל הפנסיון הזה, בעיר החדשה, מהלך כעשרים דקה משער יפו, ושבעליו, מר האנַזמֶן, הוא אנגלי מליוורפּוּל, אמרתי לו שבשלושה הימים הבאים לא אזדקק לשירותו, והוא חופשי לעשות בהם כרצונו, בין כך ובין כך אשלם לו את שכרו. הבעה של אכזבה, של עלבון, אולי גם של מרירות, עלתה על פניו, כשהודה לי בנעימה של נימוס מודגש יתר על המידה, מן הסתם אירוני: “יס, מִיליידי, תֶ’נק יוּ, מִיליידי.”
והיום, בעזרת מפה מפורטת שנתן לי אמש מר האנזמן, אעבור לבדי אותה דרך שהלכתי בה אתמול, אכנס שוב לכנסיית הקבר, ואם אספיק, אצא מן החומות מזרחה ואעלה אל הר הזיתים. בארבע אחר־הצהריים אני מוזמנת אל משרדו של הקונסול בּלֶך.
אני חושבת על הציור שלי. עלי, קודם כול, להרגיל את עיני לאור החזק של הארץ הזאת, לפני שאטיל על הבד צבעי שמן או מים. האור הזה, יש לו איכות שונה משל כל אור אחר שאני מכירה, לא רק מזו של האור הצפוני, אלא גם מזו של האור באיטליה או ביוון, שיש בהם מיסוד התכול של הים ומיסוד הירוק של הצמחייה העשירה. פה האור הגלוי, נעדר לוויית צל, עוטה את הגופים במעין זוהר מוחלט, שדומה כי הוא נובע ממקור קדום, בראשיתי. בציור האירופי, בייחוד בזה המתאר סצינות של קדושה, אפקט המסתורין נוצר על־ידי שימוש בצבעים כהים – שחור, חום, ירוק כהה. משום כך, כשציירו ציירי הרנסנס מחזות מחיי ישו והשליחים, תיארו את ירושלים כאילו היא עיר ימי־ביניימית, ובה מקדשים הדומים לכנסיות רומנסקיות או גותיות, שאופל וצללים רוחשים בהן, ובאגפים, או ברקע האחורי, באופק – יערות, או חורשות צפופות, שהנסתר שבהם משרה אווירת מסתורין על התמונה כולה. אני נזכרת בציור הצליבה של פּיֶרוֹ דֶלָה פְרַנְצֶ’סְקָה, שבו ירושלים היא עיר־חומה קטנה בראש גבעה, ובה בתים צרים וגבוהים, בני שתים ושלוש קומות, מטפסים בצפיפות זה על זה, כמו מסביב למצודת הדוכס, ולהם גגות רעפים אדומים וחלונות מלבניים, ומתוכם מזדקרים מגדלים חרוטיים וגמלוניים. הצבעים השולטים בציור ההוא הם החום, הצהוב והאוכרה, האופייניים לעיר האיטלקית; או הפרֶסקות של ג’וֹטוֹ, המתארות מעשי חסד של השליחים, ובהן סלעים אדירים שאילנות רמים ועבותים – כאלה הגדלים רק בארצות הצפון – צומחים עליהם.
מהציורים האלה, שבהם רב הצל על האור והם כה עשירים בשפע של צמחייה דשנה – כרי דשא וכבשים בריאות־בשר רועות בהם בשלווה, יערות צפופים שחיות רעות מציצות מתוכם – אין לי מה ללמוד בבואי לצייר את פרחי הארץ הקדושה. אני את הפרחים האלה אצייר כפרחים קדושים, כפרחי נשמה, שאור נובע מתוכם ואור נוגה עליהם, כנאמר בספר ישעיהו, “יושבי ארץ צלמוות אור נגה עליהם”: שושן קדוש, חבצלת קדושה, שמיר ושית קדושים, דודאים קדושים…
אני חייבת להתרגל אל עצמי.
להשלים עם עצמי.
שמונה בערב
שעתיים תמימות ביליתי במשרדו של הקונסול בלֶך, בבית אבן מרשים לא הרחק מן הכנסייה האביסינית – והן היו מעניינות למדי. איש צעיר הוא, כבן ארבעים, בעל בלורית ושפם דק בצבע הקש ועיניים תכולות, מבריקות כגוּלות כספית, ורוחו היתה טובה עליו. כשאמרתי לו מה מטרת בואי לפלשתינה, הצטחק: “פרחים? קוצים את צריכה לצייר! הארץ הזאת כולה קוצים דוקרניים! את שיחי הקקטוס, אלה הנקראים פה צבר, את מכירה? נסי פעם לאכול את פריים – פרי מתוק וטעים, יש להודות – ותראי איך יימלאו ידייך קוצים!” אחר־כך הפליג – תחילה לא הבנתי מדוע, ומדוע באוזני, שרחוקה אני מפוליטיקה – בשבחי ראש הממשלה החדש שלנו, סר הנרי קֶמבֶּל־בֶּנֶרְמֶן, על שהנהיג בתבונה את המפלגה הליברלית לשלטון לאחר התפטרותו של לורד בלפור, ועל שעשה הנחות לבורים בדרום־אפריקה ועל־ידי כך מנע את החרפת הסכסוך איתם, וכו' וכו'… אך משהבחין שאני תמהה עליו, אמר: “אם אינני טועה יש קרבת משפחה בינך ובינו…” – “קרבת משפחה? ביני ובין ראש הממשלה?” צחקתי. ופתאום הבנתי: אוזניו, או עיניו, הטעו אותו! במקום “קמבל־בֶּנֶט”, שמע, או קרא, “קמבל־בֶּנֶרְמֶן”… בכל זאת לא אמר נואש, וכשנזכר שסר הנרי הוא סקוטי, יליד גלזגו, אמר: “אבל מוצאכם מסקוטלנד, לא כן?” – “אחד מאבות־אבותי, נדמה לי,” אמרתי, “היה יליד אינוֶרנֶס, אבל אנחנו שתולים כבר שלושה דורות באֶסֶקס, באחוזת תוֹרינְגטֹון.” – “תורינגטון… כן, אני מכיר את האזור…” נדלקו געגועים בעיניו, “ארץ מרעה יפה, יערות תאשור, ציד שועלים…” אחר־כך אמר: “בחרת שעה לא כל־כך יפה לציור פרחים בארץ הקדושה.” חשבתי שהוא מתכוון לכך שאין זו העונה המתאימה ביותר, כיוון שהקיץ, שהוא שחון כאן, קרב, ואמרתי שלמזלי הגשמים איחרו השנה, והארץ משופעת בפרחים. אבל הוא לא לכך התכוון. בדאגה אמר שהוא חושש פן תפרוץ בקרוב מלחמה בין בריטניה לטורקיה, כאן, על האדמה הזאת, כי שתי הממשלות מצויות, בימים אלה ממש, בעיצומו של סכסוך הרה־סכנות, המכונה “פרשת טַאבָּה”.
מאחורי המכתבה שלו תלויה מפה גדולה של המזרח התיכון, וכמו מורה בחדר הכיתה של בית־ספר, קם, נטל קנה דק וארוך מפינת החדר, ובהעבירו אותו על פני המפה, מסמן גבולות ונקודות יישוב, הסביר לי את מהות הסכסוך:
מצרים היא חלק מהאימפריה העות’מאנית, אבל זה יותר משבעים שנה, מאז ימי מוחמד עלי, העניקו לה הטורקים ממשל אוטונומי, שבראשו עומד ח’דיב, הכפוף לסולטן הקונסטנטינופול. למעשה, אנו, כלומר האנגלים – פנה מר בלך מן המפה אלי – שולטים במצרים, וניהולה של המדינה (מאז 1883, אם אינני טועה בתאריך) הוא בידי לורד קרוֹמֶר, שמעמדו הרשמי – חייך אלי במעין רמז ערמומי – הוא “קונסול כללי של בריטניה”. מוסכם היה על הטורקים שכל חצי האי סיני, בין תעלת סואץ ובין הקו העובר מאל־עריש בצפון אל עקבה בדרום – משך את הקנה שבידו על גבי המפה מלמעלה למטה – הוא בתחום שלטונה של מצרים. –
שמעתי ולא שמעתי מה אמר. ריח הטבק של אבי, זה המצהיב את שפמו, עלה בנחירי. פעם, לפני כשנה, לקח אותי למועדון “אַתֵניאוּם” בו היה חבר, כדי שאחזה במו עיני ברוממות מעמדו. הכניסה לנשים אסורה שם, אבל לבתו של חבר – מה גם בשעות לפני הצהריים – היא מותרת. ואכן, האולם הרחב הזה, שעמודים יווניים ניצבים לפתחו ותקרתו הגבוהה מגולפת ציצים ופרחים, אמר הוד והדר. אבי הציג אותי לפני שומר־הסף הקשיש של המועדון, הלבוש פראק שחור וענוב עניבת פרפר לבנה, שהחווה לו קידה וחנן אותי במבט אדיב אך ספקני כלשהו, אחר־כך ניגש אל הדוכן הגבוה, רשם את שמותינו על דף היומן המרשים בגודלו, ואנחנו חצינו את האולם הדומם אל קצהו המרוחק והתיישבנו בכורסות העור העמוקות. רק מעטים ישבו בכורסות האחרות, ליד הכתלים, שקועים בקריאת עיתונים, איש־איש לעצמו. על הקירות סביב, ציורי שמן של דיוקנאות האישים הדגולים, חברי המועדון מאז ייסודו, וביניהם, כמעט בגודל טבעי, דיוקן מלכנו אדוארד, מעין אד של חביבות ונטיית־חסד אופף את פניו, זקנו גזוז נאה, צילינדר לראשו ומגפיים לרגליו. אבי הזמין ויסקי עם קרח לשנינו, ולא עברו רגעים מעטים, ואיש בעל הדרת־פנים, שראשו הכסוף שחוח מעט, כאילו תחת כובד גופו, הכפוף מעט, ניגש אלינו, ואבי היה גאה להציגו לפני – הדוכס מדֶבוֹנשַיר בכבודו ובעצמו. הוא התיישב לידנו, הזמין גם הוא משקה, והשניים המתיקו שיח זה עם זה. ואל אוזני גונב: הנישואין הצפויים, המדאיגים, של בת־אחיו של מלכנו לאלפונסו השמיני מלך ספרד… ההכרח להגביל את מספר הרשיונות למכירת משקאות חריפים, כי מסבאות רבות מדי זכו בהם… התמרדויות הבורים בדרום־אפריקה… האימפריה, האימפריה… כחובת הנימוס, פנה הדוכס גם אלי, וכששמע מפי שלמדתי אמנות ב“סלייד”, פנה שוב אל אבי וסיפר שדחו את בקשתו של רוֹגֶ’ר פְרַיי להתקבל כפרופסור לאמנות בקמברידג', כי המלך הביע משאלה שימונה מר ואלדשטיין למשרה זו… האמנם? השתומם אבא, כמה חבל… מבקר מוכשר כל־כך…
ואני אמרתי לעצמי: עלי לברוח מכל זה. הרחק־הרחק7.
לפני חמישה חודשים, המשיך מר בלך בהרצאתו המשמימה – והוא נעזר בקנה הארוך, מקיש בו מדי פעם על מפת הקיר – שלח הח’דיב עבאס חילמי השני גדוד של פרשי גמלים לסיני, בפיקודו של גנרל בּרוֹמְלִי, נגד מפירי חוק מבין שבטי הבדואים, ואז התברר שהטורקים שלחו חיל־מצב לטאבָּה, הנמצאת ממערב לעקבה, כלומר בתחום שלטונה של מצרים… שר החוץ אדוארד גרֵיי הזהיר את הסולטן עבדול חמיד השני שעליו להוציא את צבאו מטאבה. הסולטן סירב… לורד קרוֹמֶר שלח את הספינה “דיאנה” (“דיאנה”? התפלאתי. היאה לקרוא לספינת מלחמה על־שם אלת־היער, הציד, חיי הפרא?) אל טאבה, ועל סיפונה כוח מצרי־אנגלי, כדי להנחיתו על חופה, אך חיל־המצב הטורקי מנע זאת… לכן הוחלט בלונדון לשלוח את ספינות הצי הבריטי שבים התיכון אל מול חופי קונסטנטינופול ולאיים, שהן תפגזנה את העיר… בימים אלה ממש – נצצו למולי גולות הכספית של בלך – שטות ספינות אלה לעבר יעדן במיצר בוספורוס…
כשראה את הדאגה בפני, עודד אותי: “למרות כל זאת, אני מאמין שהטורקים יירתעו בסופו של דבר. עבדול חמיד, שהוא חולה־רדיפה ופחדן גם יחד, לא יעז להסתבך במלחמה עם בריטניה הגדולה.”
אחר־כך עטו פניו הבעה של זעם ותיעוב כשדיבר בגנות הטורקים: הם חשדנים חולניים, חושדים בכל נתיני המדינות הזרות כאילו באו הנה כדי לחתור תחת שלטונם; הם שותלים מרגלים ובלשים בכל רחבי ממלכתם, בטורקיה עצמה יש אמרה מהלכת, שמחצית מתושבי איסטנבול בולשת אחר המחצית השנייה; את החשודים בעיניהם הם אוסרים ללא משפט, מגלים לארץ גזירה או מוציאים להורג בתלייה; פה, בארץ הזאת, הם מתעללים בילידים ובמהגרים, נוגשים בהם, הפקידים סוחטים מהם מסים ושלמונים, והשוטרים מלקים אותם באכזריות על כל עבירה פעוטה…
סיפרתי לו על המחזה שהייתי עדה לו בחאן של באב־אל־ואד, כשהשוטרים הצליפו בשני צעירים יהודים עד זוב דם.
חיוך עלה על פניו. “כן… הציונים… הטורקים חוששים מפניהם יותר מאשר מן האחרים… בטוחים שהם באים הנה כדי להקים כאן מדינה יהודית. מנהיג הציונים, דוקטור הרצל, שנפטר לפני שנתיים – איש תמים מאוד, כפי הנראה – חשב שיוכל לקנות בכסף מן הסולטן עבדול חמיד מדינה יהודית בפלשתינה. פעמיים הלך להיפגש איתו ב’שער העליון', והסולטן, שהיה שקוע בחובות, אך פיקח מהרצל, הוליך אותו שולל… אבל בעצם…” השתתק רגע, והחיוך שעל פניו צופן איזה הרהור משעשע, “בעצם, מדינה יהודית בפלשתינה עשויה להביא לנו רק טובה. היא תהיה כמו קוץ בבשרם של הטורקים, טריז בין סוריה למצרים, ומכיוון שכבר עכשיו הם פונים אלינו לעזור להם בהגשמת המטרה הציונית שלהם, לאחר שנואשו מהקיסר וילהלם השני ומן האוסטרו־הונגרים, ולורד רוטשילד מתדפק מדי פעם על דלתם של שרים אלה ואלה, הרי להגשים את מטרתם יוכלו רק תחת חסות שלנו, ופירושו של דבר הוא…”
(ופתאום, באמצע דבריו, התכווצות בלב: ואנסה. לא, היא לא אוהבת אותי.)
אחר־כך סיפר שבשנים האחרונות גדל מאוד מספר היהודים בפלשתינה. בירושלים עצמה מגיע מספרם עתה לכחמישים אלף, והם מהווים רוב באוכלוסייה, ומרבית השכונות החדשות מחוץ לחומה נבנו בידיהם. וסיפר על המושבות החקלאיות היהודיות, בשפלה ובגליל, שהוקמו בעזרתו ובתמיכתו של הברון רוטשילד, והמתיישבים בהן נטעו כרמים ופרדסים ומטעי שקדים ותפוחים, ויש להם יקבי יין ובתי־חרושת…
(וזיכרון ילדוּת: ליזה ואני, שתינו בנות שש או שבע, רצות בשדה הקמה שמעבר לנחל, קיץ, פרגים אדומים מנמרים את השדה, אנו נופלות זו על זו בתוך העשב הרך, צוחקות, מחובקות, מרחוק נשמע קול אמי הקוראת לי, אך אנו לא יוצאות ממחבואנו, טוב לנו כך, מתוק, ליז אומרת, אל תקומי, נישאר פה עד הערב, ואני נושקת לה נשיקה חמה, ממושכת…)
“הטורקים אוסרים על היהודים לקנות קרקעות ולבנות בתים” – אני שומעת את מר בלך אומר – “אבל היהודים הם ערמומיים ויש להם כשרון בלתי־רגיל לעקוף את החוקים,” הוא מגחך, “הקימו אילו חברות בריטיות־יהודיות במצרים, בעלות נתינות עות’מאנית, ומהן לא היה אפשר למנוע קניית אדמות.”
אחר־כך אמר שאנחנו, האנגלים, מסייעים להם בדרכים שונות, באמצעות האגודות המיסיונריות, הפועלות פה כבר קרוב למאה שנה. הקונסול ג’יימס פין המנוח ואשתו, אליזבת – סיפר – עשו הרבה למען יהודי ירושלים בארבעים השנים האחרונות. את מספר היהודים שהעבירו על דתם אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים, אבל הכשירו רבים מהם למקצועות שונים ועזרו להם לבנות את אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומה.
“ליידי אליזבת, שהיא כבת שמונים היום, עדיין משמשת כמזכירת ‘החברה לעזרת היהודים הנרדפים בפלשתינה’, המסייעת לפליטי הרדיפות ברוסיה וברומניה. בימים אלה ממש ביקשה מן השגריר שלנו בקונסטנטינופול, סר ניקוֹלָס אוֹ’קוֹנוֹר, להשתדל אצל הסולטן שיפטור ממכס את משלוחי הבגדים והמזון המיועדים לפליטים אלה, ויאשר את מינויו של לורד אַמהֶרסְט אוֹף הַאקְנִי לנשיא החברה…”
“את לורד אמהרסט אני מכירה,” אמרתי.
“האומנם?” פקח עלי עיניים גדולות, ספק בתימהון ספק בהתפעלות.
אמרתי שלורד אמהרסט היה מבאי ביתנו, ועם בתו למדתי בבית־הספר לאמנויות.
מר בלך היה מוכה השתוממות משום־מה. ראיתי שכבודי האמיר בעיניו לאחר האכזבה שנחל כשגילה שאינני קרובת משפחה של ראש הממשלה.
“אני עצמי אינני מכיר אותו,” אמר בשפל קול; ולאחר שתיקה קלה: “אני מניח שאם ליידי אליזבת פין ממליצה עליו, היא יודעת מה יחסו ליהודים.”
אחר־כך אמר: "מן הראוי שנזכור שאנחנו, האנגלים, היינו הציונים הראשונים. הטפנו לשיבת היהודים לארצם הקדומה הרבה לפני שהם עצמם חשבו על כך. הרבה לפני דוקטור הרצל שלהם. זיכרי את ‘דניאל דירונדה’ של ג’ורג' אליוט, את ‘ארי יהודה’ של שַרלוֹט אֶליזָבֶּת, את יוזמתו של פַּלמֶרסטוֹן, בהיות שר חוץ, לפני כשישים שנה, לפעול למען החזרת היהודים לארצם. הוא היה זה שהורה לקונסול הראשון שלנו בירושלים, מר יאַנג, לתת את חסותו ליהודי העיר. “כן,” חזר בהדגשה על דבריו הראשונים, “אנחנו הננו הציונים שלפני הציונים!”
כששאל, לבסוף, על תוכניותי בימים הקרובים, אמרתי שאעבור בארץ ואלקט בה פרחים. ושאלתי אם הוא מכיר מישהו שיוכל לעזור לי בזיהוים של פרחים הגדלים בארץ הזאת ואינם גדלים באנגליה. הוא אימץ את מוחו כמה רגעים, אחר־כך קרא, כמוצא שלל רב: “כן! מר שמעוני! מורה לטבע בבית־הספר היהודי לבנות ‘לֶמֶל’, עשר דקות מכאן! הכרתי אותו כשערכתי ביקור בבית־הספר הזה! אין לי ספק שיוכל לעזור לך! בקי מאין כמוהו בצמחיית הארץ!”
ורשם לי על דף נייר של הקונסוליה את שמו, את שם בית־הספר, ושרטט עליו את מפת הרחובות של הסביבה הקרובה, כדי שיקל עלי להגיע לשם.
עם חשיכה הגעתי לפנסיון.
שמי הלילה הגבוהים של ירושלים! צבא הכוכבים הנוצצים! רק כאן אפשר להבין את הנאמר בתהילים – “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע”. על פני האדמה, מקרוב ובאופק הרחוק, מהבהבים אורות קטנים, זעיר פה זעיר שם, כמציצים מבין סלעים ושדות בור, מצטנעים מול הוד נוגהם של כוכבי מרום. את נושאת עינייך אל השמים האלה, שרבבות סודות מנצנצים בהם, ונדמה לך – עוד מעט־קט ייפתחו, כמו בחזון יוחנן, ומלאכים יפרחו מהם, יתעופפו מטה ויפרשו כנפיהם על חומת ירושלים ועל קברות הקדושים.
ירושלים, בית אוליבט, 23 באפריל 1906 🔗
ואנסה יקרה,
שלושת הימים המסעירים ביותר בחיי!
איך אתאר לך את מה שעבר עלי בימים אלה?
הלכתי, זו הפעם השנייה – לבדי הפעם, ללא ליווי הדרגומן שלי – אל כנסיית הקבר הקדוש שבעיר העתיקה.
בפעם הקודמת היה זה סיוט. שוטרים טורקים מכודנים ניצבו לפני השער, בולשים בעיניהם את הנכנסים, כמוכנים לתפוס בכל רגע את החשודים שבהם ולהשליכם לבור כלא; המונים נדחקו פנימה, רובם עולי־רגל רוסים, לבושי סחבות; המולה רחשה בחלל האולם הגדול, ערבוביה של זמירות תפילה ולחישות וגערות, באחת הפינות פרצה איזו מריבה, אולי ניסו שומרי הסדר להוציא מישהו החוצה; נגררתי אחר הדרגומן שלי מאולם לאולם, מקפלה לקפלה, משתוממת למראה עיני, למשמע אוזני, בחילה קלה במעי, לא יודעת לאן נקלעתי, והרגשתי כאילו לא במקום קדוש עומדות רגלי אלא במקום שדבקה בו טומאה.
הפעם הזאת, יצאתי מן הבית – הפנסיון שבו אני מתאכסנת – בשעה מוקדמת של בוקר, לפני הזריחה, נכנסתי לעיר העתיקה בשער יפו, הרחובות הצרים של הרובע הנוצרי היו דוממים עדיין, פסיעותי על מרצפות האבן הלחות מטל, החלקלקות, הדהדו בהם, פה ושם העלה חנווני את תריס הברזל של חנותו, מדי פעם עצרתי מישהו מן העוברים ושבים המעטים לשאול על הדרך בסבך הסימטאות המתפתלות, ילדות בשמלות שחורות עם צווארונים לבנים, תלמידות של בית־מנזר, כנראה, מיהרו, שתיים־שתיים, אל יעדן.
ניחוח של קטורת ריחף בחלל האולם הגדול של הכנסייה, ובאחת מפינותיו ישבו כחמישים או שישים איש על כיסאות, לפני המזבח, והאזינו לפסוקי התפילה של מיסת השחרית, שניהל כומר יווני. פסעתי בזהירות, שלא להפריע את הדממה האופפת את המתפללים; סובבת סביב העמודים העבים, התומכים את התקרה, שמנורות כסף וזהב תלויות בה, וכעין גחלים אדומות בוערות בהן; מהלכת לאורך הקירות, שאבניהם העתיקות הן כאבני מבצר לא מלוטשות, לא מסותתות, והן מכתפות יציעים מקושטים בציורי קדושים ובשטיחים ובפרוכות, המקיפים את האולם סביב.
עברתי מאולם לאולם, מקפלה לקפלה, ירדתי במדרגות אל מסדרון ארוך שקבצנים ישבו ושכבו על רצפתו, שהוביל אל אולם התפילה של הלנה הקדושה – זו המלכה הביזנטית מן המאה הרביעית, שגילתה את הקבר והקימה את הכנסיה מעליו – שהוא כעין מערה גדולה, שרויה באפלולית, ואלומת אור פולשת אליה מלמעלה, כמו קרן האור האלכסונית המגיהה את המסתורין בציוריו של רמברנט.
את זוכרת את שיחתנו, בביתכם, על האור, ואנסה? וירג’יניה אמרה שבספרות, כמו בציור, האור הפנימי של היוצר הוא הפולש אל יצירתו, גם אם אינו מודע לכך, ופולש גם אל גיבורי יצירתו ומשתקף בהם, כמו, למשל, בקמטי האשה הזקנה בציורו של ג’וֹרג’וֹנֶה, בגלי הים המנצנצים בציוריו של טֶרְנֶר, באגם המזדהר של קלוֹד מוֹנֶה, עם ה“נימפֵיאות” הצפות עליו; כך גם בפניה של ביאטריס ב“קומדיה האלוהית” של דנטֶה, זו שבאורה הנחתה אותו מן התופת אל העדן. כשהאור הזה נעדר מנפשו של יוצר – אמרה – כל מה שיצייר או יכתוב, יהיה עמום, כמו מראה שציפויה האחורי דהה או התקלף.
את שאלת היכן האור בספריה של שַרלוֹט ברוֹנטֶה, ווירג’יניה אמרה: “הוא מסתתר ברווחים שבין המלים.” אחר־כך אמרה שהאופל של המסתורין נוצר מכוח אלומות האור המתגנבות אליו בצנעה. כמו בציוריו של אֶל־גרֶקוֹ.
לאחר השיחה הזאת, שכה הרשימה אותי, חזרתי וקראתי את קאנטוֹ 31 ב“פּאַראַדיזוֹ”, ומצאתי את דברי השיר של דנטה על הפרח “הטהור כלובן השלג”, על המלאכים המתעופפים כדבורים בין עלי כותרתו וכנפיהם לוהטות באש האהבה, ועל ביאטריס עצמה, שבשאתו עיניו למרום, הוא רואה אותה מעוטרת בהודה – “מקרינה מתוכה את קרני האור הנצחיות”.
כשחזרתי ועליתי אל האולם המרכזי של הכנסייה, הנקרא “קתוליקון”, נגלה לעיני מחזה מזעזע: לפני סלע הגולגלתא, שעליו, לפי המסורת, היה תקוע צלבו של ישו, כרעו והשתחוו חמש נשים, רוסיות לפי מראיהן ולבושן – שמלות אפורות, כפריות, לגופן, מטפחות לבנות לראשיהן – נשקו את הסלע בדבֵקות, דמעות זולגות מעיניהן, ועודן כורעות על ברכיהן, השמיעו מין קינה בלשון הרוסית ובמנגינה מונוטונית, כשהן טופחות באגרופיהן על חזן. שיר הקינה חזר וחזר, בלחן של נהי צלול ומתמשך, מלווה בכי תמרורים, וכה קורע־לב היה המראה, שצמרמורת אחזה בגופי ללא הרפות ובקושי כבשתי את בכיי.
ואנסה יקירתי. את הסיפור הצליבה קראתי אין־ספור פעמים, ופעמים רבות האזנתי מתוך התרוממות־רוח למוסיקה השמימית של הפאסיונים של באך, אבל רק כאן, לרגלי סלע הגולגלתא, למראה פניהן המקומטות כדבלים של הכפריות האלה, שמעין נהרה היתה שפוכה עליהן כשנשאו עיניהן למעלה – כביכול אל הצלוב – ולחן תאנייה על שפתיהן, עברה בי התרגשות של רחמים גדולים על זה ש“את חוליינו הוא נשא”, כאילו שמעתי אותו לוחש בשארית הנשמה שבאפו, “אלי אלי למה שבקתני”, כאילו ראיתי את פרוכת ההיכל נקרעת וצורים נבקעים; ורחמים מילאו את לבי גם עלינו עצמנו, שהבל חיינו, ואל העפר נשוב.
רגעים ארוכים לא יכולתי למוש ממקומי, וכשיצאתי מן הכנסייה, כאילו יד אחזה בי ומשכה לעבר הווייה דולורוזה. החלטתי לעשות את “דרך הייסורים” הזאת כולה, מתחילתה לרגלי הפּרֶטוֹריוּם, שבין כתליו נשפט ישו למוות, ועד הגולגלתא, שעל־ידה עמדתי זה עתה.
ורק בירושלים אפשר שיתרחש מחזה שלא מן העולם הזה, כמו שהופיע לעיני בווייה דולורוזה: הרחוב הוא צר, מתעקל, קירות אבן גבוהים משני צדיו, סוככים בעד אור השמש, רק פס תכלת בוהק מעל –
כשפסעתי מכנסיית הפלַגְלַסיוֹן – זה המקום שעליו נאמר ביוחנן “ויכוהו על הלחי” – לעבר מנזר אחיות־ציון, שמעליו קשת האבן הרומית המחברת כגשר את שתי גדות הרחוב, והיא תחנת Ecce Homo – שמעתי מאחורי כעין קריאות אזהרה בערבית. כשהפניתי את ראשי, נעמדתי משותקת במקומי מגודל התדהמה: מקצה הרחוב התקרב לקראתי אדם גבוה וכחוש, לבוש שמלה ארוכה, דהויה ובלויה, זקן שחור ושיער ארוך עוטרים את פניו – והוא נושא צלב עץ כבד על גבו! פסע, הלוך ופסוע בכבדות, צעד צעד, משמיע אילו משפטים שלא היו מובנים לי, וההולכים ברחוב, נדהמים כמוני, נדחקים אל הקירות לפנות לו דרך. כשעבר על ידי, התחלחלתי: האיש היה חרומף! במקום האף, בלט באמצע הפנים מעין כפתור מעוך ובו שני נקבים; ועיניו היו קטנות וחדות כעיני עכבר. מאחורי המקום שעמדתי בו היתה חנות פתוחה של תשמישי קדושה – מחרוזות תפילה, איקונות, צלמים – שאלתי את בעליה, שעמד לפני הפתח וצפה במחזה כמו כולנו, מיהו נושא הצלב הזה, והלה אמר שהוא מצורע שדעתו נטרפה וברח מבית־המצורעים שמחוץ לחומה. אחת לשבוע, בכל יום ו', הוא עושה את הדרך הזאת לאורך הווייה דולורזה עד כנסיית הקבר. תחילת התקלסו בו, גם ניסו לגרשו מן הרחוב, אך כשהיה חוזר ובא בהתמדה, מתעלם מקריאות הלעג של הנערים, שלעתים היו גם משליכים אבנים עליו, ומן הגערות והחרפות של המבוגרים – הניחו לו.
“ירושלים, ירושלים, הסוקלת את השלוחים אליה…”
היתה כבר שעת צהריים כשיצאתי את החומה דרך שער האריות וירדתי אל נחל קדרון ואל עמק יהושפט. זה הנחל שבו – ככתוב בספר מלכים – שרף המלך אסא את המפלצת האלילית שעשתה אמו; וזה העמק שבו, ביום הדין, ייקבצו כל הגויים למשפט – כנאמר בספר יואל – ובו תתרחש תחיית המתים, כפי שמאמינים הנוצרים והיהודים כאחד.
מנגד התנשא לעיני הר הזיתים, אור הצהריים העז שפוך על שממתו הסלעית, רק עצי זית וחרוב פזורים ללא סדר בין קוציו היבשים, וקרני השמש מתנפצות אל מאות המצבות של בית־הקברות היהודי שעל צלעו –
ופתאום, ואנסה, אפפה אותי הרגשת חנק, מול המרחב המקיף אותי. אני כלואה, כלואה… – את מתארת לך זאת? שדווקא במרחב משתלטת עלייך הרגשה שאת כלואה במלכודת? – ומורא נכנס ללבי, כאילו כל משא ההיסטוריה של אלפי השנים מונח על כתפי, וכל עוצמת הקדושה של האתרים שמסביב מעיקים עלי, לוחצים, עד אין יכולת לנשום.
מוכרחה הייתי לברוח משם.
ירדתי אל גת שמנים, המקום שעומדת בו עכשיו כנסיית סנטה אנה, המקום שאבניו ספוגות דמע, אנחה, יגון כה עמוק, כי בו עשה ישו, עם תלמידיו, את הלילה האחרון, לפני שהסגירו יהודה איש־קריות לידי החיילים הרומאים; המקום שבו ביקש מפטרוס שיתפלל פן יובא לידי מסה, כי “הרוח חפצה והבשר רפה”, וקרובה השעה…
שוב אני מעתירה עלייך פסוקים מכתבי־הקודש, ואנסה, ואני יודעת שהם עלולים להמאיס עליך את מכתבי – אבל אוכל להימנע מזה, כאשר בכל צעד שאני עושה, נדמה לי כאילו אני דורכת בעקבות הקדמונים, שהתהלכו פה לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה, ורוחם חיה איתנו, וכאשר כל אבן שאני נוגעת בה, אוצרת זיכרונות מרגשים כל־כך?
נכנסתי אל הכנסייה הפרנציסקנית הצלבנית על־שם אנה, אמה של מרים, ודרכה עברתי אל הקריפטה, זו “מערת היגון”, שבה ישנו תלמידיו של ישו כשיצא להתבודד בגן, יודע את הצפוי לו. לבדי עמדתי בגרוטו האפל הזה, שהוא כמו כוך בסלע, וכמו כמה מזבחות קטנים, צנועים, וצלמים מעליהם, מוארים עמומות באור מנורות נחושת – וחשבתי על אותם שנים־עשר התלמידים, שכאן, על רצפת המערה הזאת, שקעו בשנת־ישרים תמימה, כי לבם לא ניבא להם את הרעה שתתחולל בעוד שעות מעטות, כשם שאנו, היום, ומאז ומתמיד, מרדימים את חושינו כדי שלא לעמוד פנים אל פנים אל מול הרוע, ומשלים את עצמנו שכך נמנע את בואו.8
והגן של גת שמנים, גם הוא קיים – צעדים ספורים מן הכנסייה. גן קטן, מוקף חומת גדר לבנה, ש“דרך הצלב” מצויירת עליה, ובן שמונה עצי זית, שמראם עתיק מאוד, אולי שרדו מאז הימים ההם, כאשר ביניהם, בלילה, התהלך ישו והרהר במותו ובתחייתו; ולצדם – ערוגות פרחים קטנות, ובהן כלניות והדסים.
פעמים אחדות, ואנסה, ביקרת באחוזתנו בתורינגטון, והיית מלאת התפעלות מן הפרחים הגדלים בגן המשתרע בחזית הבית. “פריחה תפלצתית!” קראת כשבאת בחודש יוני וראית את שפע התפרחות הצפופות של הוורדים, האדומים והצהובים והתרוגים והלבנים, שעלי הכותרת הקטיפתיים שלהם כאילו פורצים מגדרם מרוב חדוות חיים; ואת הגביעים הנהדרים של מאות הצבעונים, המותחים צוואריהם אל השמים ושותים את האור; ואת ערוגות הנרקיסים, והאירוסים, הוורודים והסגולים, ופרחי אמנון ותמר הצנועים, והכוכבנים המציצים מתוך ירק הדשא… הכול כה שופע בריאות, כה דשן ורווה עונג, שטיח ססגוני נהדר פרוש לפני בית־האחוזה שלנו, משתרע עד לשפת היער.
פה, על האדמה הקדושה הזאת, השפע הזה לא קיים. אדמה ענייה היא זאת, מעונה, מיוסרת. בצמצום גדלים עליה עצים ופרחים. נאבקים ביובש, בחום, בעקשות הקרקע. בין קוצים וחרולים צומחים עצי האלון, הזית, החרוב, או הברושים המעטים, המכודנים, המזדקרים על קו האופק של הר הזיתים, והכלניות והסביונים, והחרציות – נדמה עוד מעט יכמשו, כה קשה להם המלחמה על חייהם.
וכך אני רוצה לצייר את הפרחים האלה: מיוסרים, נאבקים על חייהם, בפניהם חתום הסבל של הנרדפים – הנביאים המחורפים, המשיחים הצלובים, השליחים המושלכים אל בורות הכלא.
ואני מקווה למצוא פה לא רק את הדודאים, פרחי האהבה, אלא גם את השושן הצחור – פרח התום והטוהר.9
(וברגע זה אני נזכרת בסיפור שקראה לנו אחותך וירג’יניה מתוך מחברתה, “גַנֵי קיוּ”. באיזו דקות של התבוננות – כמעט מיקרוסקופית, הייתי אומרת – תיארה את הפרחים בערוגות הגנים האלה! את עלי הכותרת האדומים, הכחולים, הצהובים, בראשי הגבעולים, מעל לעלעלים דמויי לב, או דמויי לשון; ואת האור המהבהב עליהם כשהרוח הקלה מנענעת אותם, כשהאדום, הכחול והצהוב מטילים כתמים על האדמה החומה, ומתנצנצים לעיני המטיילים בגן בחודש יולי; ואת טבעות האור הנופלות על חלוק נחל, על חילזון, על טיפת מים… כן, כמו בציור אימפרסיוניסטי של נוף קיצי זוהר, שולטים גם בציור שלה האדום, הכחול, הצהוב, וגוני־גווניהם.)
היום השני היה יום השבת, והחלטתי לעשות אותו בסיורים באתרים יהודיים.
ספורים הם היהודים שפגשתי, באסקס או בלונדון. ב“ערבי יום ה'” בביתכם בבלומסברי, השתתף גם אחד מחבורת קמברידג', לֶנארְד ווּלף שמו, שאמרו עליו שהוא יהודי (היה מאוהב באחותך וירג’יניה, אם אינני טועה, לפני שיצא באיזו שליחות ממלכתית לציילון), אבל לא הבחנתי בו שום קו “יהודי” מיוחד, לא בקלסתרו – הוא היה כהה במקצת, אך דבר זה שכיח גם אצל בני גזענו – ולא בהתנהגותו. את ציינת פעם לפני, לאחר שיחה בחוג שלנו על “מהות היופי”, שהוא ניחן ב“חריפות שכלית” – תכונה שיהודים רבים ניחנו בה, אמרת. אמי, שהיא נוצרייה אדוקה, הושפעה מאוד מספרה של שרלוט אליזבת, “ארי יהודה”, שיצא לאור לפני יותר מחמישים שנה. גם אני קראתי את הספר. מסופר בו על יהודי־אנגלי מתבולל, אליק כהן שמו, הנוסע, לרגל עסקיו, למזרח ומגיע לפלשתינה. ויכוחים תיאולוגיים ממושכים, על נצרות ויהדות, מתנהלים על האונייה בינו ובין הקפיטן האירי צ’רלס ריאן, המנסה להוכיח לו עד כמה צדקה הנצרות מן היהדות. בסופו של המסע משתכנע כהן שעליו לקבל את הדת הנוצרית, אך בה־בשעה הוא יישאר יהודי, אין סתירה בדבר, כי מקורה של הנצרות בתורת ישראל (“האם בהיותי לנוצרי אני חדל להיות יהודי?” הוא שואל בנאומו הנרגש). הוא מוצא קשר דתי והיסטורי בין העם האנגלי לעם הישראלי – סמל הארי החקוק על הדגל המלכותי הבריטי הוא “ארי יהודה” – וקורא לנוצרים־האנגלים ליזום את השבת היהודים לארץ אבותיהם מכל קצות תבל – כדי שיקימו בה את מלכות יהודה ויבנו מחדש את בית־מקדשם. גם אמי מאמינה שיעודה של אנגליה הוא להשיב את היהודים לארצם, ובה־בשעה להחזירם לחיק “האמונה הנכונה”.
ובכן, ראשית דרכי היתה אל השכונה היהודית־האורתודוקסית “מאה שערים”.
ירושלים “החדשה”, זו שממערב לחומות, הנבנית והולכת זה כשישים־שבעים שנה, עשויה שכונות־שכונות, המכונות כאן “מושבות”. אחדות מהן, כל־כולן רק שניים שלושה רחובות, אחרות, אינן אלא קבוצות של בתים אחדים, וביניהן משטחי סלעים, אדמות בור שקוצים ופרחי־בר גדלים בהם, בורות מים, מחצבות קטנות, ערימות אבנים ואשפה. חמורים, פרדים וגמלים נושאים אבנים, חול וחומרי בניין, מהלכים כל שעות היום בין השכונות, בין הבונים והסתתים. תמצאי כאן מושבה גרמנית יפה ונקייה, שהוקמה בידי הטֶמפלֶרים, ובה כמה רחובות ישרים וסדורים, ולבתי האבן שבהם עליות־גג גבוהות, גמלוניות, כמו בכפרים בגרמניה, ובמשקופיהם חקוקים פסוקים מכתבי־הקודש, ועצים נטועים סביבם; ומושבה יוונית הקרויה “קטמון”, שבתיה בנויים אבן ירושלמית ורודה, או כתומה, ופתחיהם קמרוניים, נתמכים בעמודים עם כותרות יוֹניות או דוֹריות; ומושבה אמריקאית זעירה של שלושה־ארבעה בתים, קרוב לשער דמשק; אך רוב השכונות הן יהודיות והן פזורות על פני שטחים גדולים. אלה מתרחבות והולכות, והן שונות זו מזו ארבעה בתים, קרוב לשער דמשק; אך רוב השכונות הן יהודיות והן פזורות על פני שטחים גדולים. אלה מתרחבות והולכות, והן שונות זו מזו, אופיין כאופי המתיישבים בהן, הבאים מכל קצות תבל, ממזרח וממערב.
ובין אלה לאלה – מתנשאות, אחת פה אחת שם, בין הסלעים, טירות מפוארות; אלה הכנסיות והמנזרים, ובתי־החולים, ובתי־היתומים, והמיסיונים והקונסוליות, ובתי־ההארחה לעולי־רגל. כשיצאתי אתמול משער יפו ללכת אל הפנסיון שלי ועברתי על פני הבניינים החסונים האלה, שכולם עשויים אבנים מסותתות אומרות כבוד ומראיהם כמצודות עתיקות – נדמה היה לי כאילו אני מתהלכת בין ערי אירופה ההיסטוריות: הנה רומא, הנה אביניון, הנה קונסטנטינופול, הנה מוסקווה, בקפיצת־דרך אני עוברת מעיר לעיר… והנה כנסיית סנט פול האנגליקנית, הצנועה, הרומנסקית, המזכירה לי את ארצנו, את הכנסייה הכפרית הקטנה שהתפללתי בה בילדותי…
בעל הפנסיון שלי, מר האנזמן, הזהיר אותי לבל אלך אל שכונת “מאה שערים” בלבוש “לא צנוע”, פן ירגמו אותי שם באבנים. לבשתי, אפוא, את השמלה המנומרת, “הפנינית” שלי, ארוכת השרוולים, ועטפתי את שערי במטפחת המשי הכחולה עם ציורי החבצלות שנתת לי פעם במתנה.
שכונה זו בנויה בתים דו־קומתיים, העומדים צפופים זה אל זה וגזוזטראות מקיפות אותם למעלה; ביניהם חצרות מרוצפות שבורות למי גשמים באמצען, וכותליהם החיצוניים מחוברים אלה לאלה ויוצרים חומת גדר ולה שערים בארבעת צדדיה, הננעלים עם חשיכה – כנגד שודדים ופורעים ערבים.
בוקר יום השבת היה זה, כאמור, ומיד בכניסתי לרחוב השכונה, פרצו אלי, מן הפתחים והחלונות של בתי־הכנסת שלשני צדיו, קולות התפילה הרמים – מין ערבוביה של קריאות יחיד וקריאות רבים, מתבוללות אלה באלה, קולות עולים ויורדים, לרגעים זועקים, לרגעים לוחשים, לרגעים בחיפזון דוהר, לרגעים ברינה, ומשמיעים פסוקים בלשון שאיני מבינה, בעברית.
רוב התושבים כבר היו מכונסים, ככל הנראה, בבתי־התפילה (מוזר שבשכונה כה קטנה מספרם כה רב, נדמה שכל בית שלישי או רביעי הוא בית־תפילה), אבל לאורך הרחוב מיהרו בכל זאת רבים, שהתאחרו מן הסתם, להצטרף אל אחיהם – גברים עטופי “טליתות”, במגבעות שחורות רחבות תיתורה, או במגבעות גליליות עטורות פרווה חומה, שעירה, מהם שאוחזים בידי ילדיהם הקטנים, החשים להדביק את צעדיהם הרחבים של אבותיהם – ילדים שעיניהם עגומות ו“פיאות” ארוכות, מתולתלות, משתלשלות להם לצדי פניהם החיוורות; נשים עבות גוף, מסורבלות, בנעליים גדולות, ומטפחות שחורות עוטפות את שערן; ילדות בשמלות צבעוניות ארוכות ובגרביים לבנים ארוכים, ממהרות, בצעדים קטנים וזריזים מאוד, להגיע לבית־כנסת זה או זה –
כמה שונים הם היהודים אלה מאותם מעטים שניקרו לנו בדרכנו בלונדון! או מאלה שאת שמותיהם אנו ידועים כי עשו להם שם באנגליה כבעלי ממון או כמדינאים, ובדמיוננו נצטיירה דמותם המכובדת – משפחות רוטשילד, מונטגיו, אייזקס, מונטיפיורי, או הפסל ג’יקוב אפשטיין – והלא גם דיזראלי יהודי היה!
דומה כאילו יהודי השכונה הזאת בני עם אחר הם, כמין שבט מוזר שנתגלגל הנה מאיזו ארץ נידחת, או מעבי ימי־הביניים! האם אלה צאצאיהם של בני־ישראל מכתבי־הקודש? האם כך נראו אבות־אבותיהם – עובדי־האדמה והרועים, הלוויים והכוהנים, הנביאים וחכמי התלמוד? ואולי כן, חשבתי, אולי דווקא כך נראו הפרושים בימיו של ישו, בשבתם כאן, על האדמה הזאת…
אף כי לבושה הייתי לבוש “צנוע”, לטשו אלי עיניים מכל צד, אלה שעברו על פני ואלה שעמדו בפתחי בתי־הכנסת, ונשים מן החלונות וילדים קטנים המשחקים ברחוב. ניכר היה בי, אפוא, שאני זרה, ולא ידעתי אם המבטים הנשלחים אלי הם מבטי סקרנות או עוינות.
כשהפניתי מבטי ימינה, נגלה לעיני מראה מדהים, שלא מן העולם הזה, לא מן הזמן הזה: באחת החצרות הפנימיות שמעבר לפלוש, עמדו במקובץ כמאה או מאתיים גברים צפופים־צפופים, ללא רווח ביניהם – האם לתפילה נאספו יחד? לאזכרה? להאזין לדרשה? – והם היו גוש אחר שחור משחור, מתנועע מוכנית מצד אל צד, כאילו יד נעלמה שולטת בתנועותיו, והם נדמו לי כלהקת עורבים שנחתה על גווייה… וכה מפחיד ושֵׁדִי היה המראה באותו רגע, שכל האגדות המרושעות על היהודים בני־השטן עלו בזיכרוני ממעמקים.
לפני פסעו לאִטם שני גברים צעירים בחליפות בהירות ובמגבעות קש, ובהשיגי אותם שמעתים מדברים אנגלית. שמחתי שיש עוד זרים בשכונה. ביקשתי את סליחתם ושאלתי מאין הם. הם שמחו לדבר איתי, אמרו שהם ממדינת וירג’יניה שבארצות־הברית וסיפרו שבאו לירושלים עם קבוצה של בפטיסטים לבקר במקומות הקדושים ולהשתתף בכנס המתקיים במלון פאסט. שאלתי אם לדעתם יוּתָר לנו להיכנס לאחד מבתי־הכנסת, לצפות בתפילה. “ננסה,” צחקו.
עמדנו שלושתנו בפתחו של אחד מבתי־התפילה האלה, שלא היה אלא חדר גדול, מסויד לבן, ובירכתיו ארון מכוסה פרוכת קטיפה כחולה ועליה רקומה בחוטי זהב צורת שני לוחות־הברית שרכובים עליהם, צבי מצד אחד ואריה מצד שני. החדר היה מלא מתפללים, יושבים ועומדים בצפיפות, קוראים בקול גדול ומזמרים מתוך ספרי התפילה שבידיהם, כשהם מנענעים את גופם בהתלהבות. אחד מהם ניגש אלינו ושאל לרצוננו בלשון שהאמריקאים אמרו שהיא יידיש. שאלנו אם רשאים אנו להקשיב לתפילה. ניגש עוד אדם עטוף בטלית, שהבין אנגלית, ואמר שלנשים אסור להימצא כאן בחברת גברים, שיש בשבילן מדור מיוחד בבית־הכנסת, הצביע לי על חדר צדדי, שווילון שקוף מפריד בינו ובין האולם, והורה לי לעבור אליו. עמדנו נבוכים רגע־שניים וחזרנו לרחוב.
ועכשיו, כשאני כותבת לך את הדברים האלה, אני שואלת את עצמי מדוע המראה הזה של המתפללים הצפופים, ובליל הקולות העולה מתוכם, שכאילו היו מתחרים זה בזה, מי יגבר על מי, והריח המוזר – ריח הבגדים? הזיעה? חֵלֶב הנרות? עובש של דפים בלים? – מדוע עוררו בי כל אלה סלידה עד כדי רצון לברוח משם? האם בגלל חוסר האסתטיות? האם בגלל ההמולה הממלאה את חדר התפילה הזה, שלא חן ולא הדר לו? האם משום שאני רגילה לכנסיות האנגליות, שדממת קודש שוררת בהן, וכותליהן מספרים כבוד שליחים ומרטירים, ומראה הצלוב שמעל למזבח מעורר ייראה והרהורים על אפסות האדם ותקוותו לגאולה?
אבל כשאני מוסיפה לחשוב על כך, אני אומרת בלבי: לא המראות והקולות האלה הם שהרתיעו אותך, אלא ההרגשה של העדר החסד, הרוך, העדינות, בקהילה הגברית הזאת.
ואין פלא שישו היה זר לה, כה מנוכר!
שני האמריקאים שאלו לאן מועדות פני, וכשאמרתי להם שברצוני לראות את “כותל הדמעות”, אמרו שילוו אותי לשם. הם מכירים את הדרך, ואם אלך לבדי, אתעה בסימטאות. חברתם היתה משעשעת למדי. אחים תאומים היו, זהים לא רק בלבושם אלא גם במראיהם, אלא שהאחד, אַנַגוּס, היה שתקן, והשני, הֶנרי, היה פטפטן וצחקן. הוא שאל למוצאי, למעשי, וכד', ומשפתחתי להשיב לו, אמר: “לא, אל תעני. תני לי לנחש.” “ניחש”, אפוא, שאני אנגלייה, שנולדתי ב…אחד מאיי התעלה (“מדוע דווקא באיי התעלה?” צחקתי. – “כי יש בך משהו אינסוּלרי…”), שאני נשואה לאדם אמיד – בנקאי או עורך־דין – ואם לילד אחד, וחובבת ספרים ובעלי־חיים. כשסיפרתי להם שבאתי לארץ הזאת כדי לצייר את פרחי התנ“ך, נעצרו על מקומם מתוך השתאות ורחשי כבוד. “שרדו עוד פרחים מימי התנ”ך?” תמה השתקן. “פרחי התנ”ך," אמרתי, “הם פרחי אלמוות.” השניים פערו עלי עיניים, כאילו גילו לפתע שאישיות חשובה ניצבת מולם.
עברנו דרך סימטאות הרובע היהודי של העיר העתיקה, שאשפה התגוללה בהן – שיירי ירקות, פסולת של סדנאות, ניירות, נוצות – וצחנה עמדה בחללן. בגלל השבת היו החנויות ובתי־המלאכה סגורים, ופתחי מעונות המגורים השפופים, דמו לפתחי כוכים. לאחר צעידה ממושכת בסימטאות העקלקלות הגענו אל פתח הרחבה הצרה, הדומה לסימטה, שלפני כותל הדמעות.
הכותל הרם, שאגודות עשבים משתלשלים מבין סדקי אבניו העצומות – שריד יחיד מבית־המקדש שנחרב בידי הרומאים – מעורר יראה וחרדת־קודש. מאה או יותר מתפללים עמדו לפניו, חבושי מגבעות ממינים שונים, כובעי פרווה, תרבושים, לבושים קפטני משי מבריקים, גלימות שחורות, לבנות, מפוספסות, מגוונות, חגורות באבנטים צבעוניים ואמרות פרווה להן – פני כולם אל הכותל והם מתנועעים ומשתחווים לפניו. שלא כמו בבית־הכנסת, התפללו כאן היהודים בשקט, רק מפעם לפעם בקעה מתוך קהלם קריאה בקול גדול, כעין זעקת תחנונים, או שוועה על עוול, או בקשת רחמים.
התאומים לחשו לי שהם חייבים ללכת, כי עליהם להשתתף בישיבת הכנס שלהם, ושאלו אם אמצא את הדרך בחזרה בעצמי. הבטחתי להם שלא אלך לאיבוד ונפרדתי מעליהם.
שעה ארוכה עמדתי מרותקת למראה המתפללים עטופי הטליתות לפני הכותל, שאחדים מהם נצמדו בפניהם אל אבניו, ואחרים חבטו מצחיהם בהן, ואחרים קדו לפניו קידות עמוקות ונמרצות, וספרי התפילה בידיהם. לפני ארון־הקודש שלהם עמד הרב, או החזן, מעין מצנפת כהונה לראשו, אפוד רקום לגופו, זקן לבן, ארוך, יורד לו על חזו, ומחמת חולשת זקנה, כנראה, כמעט לא נשמע קולו. בדבקות המיוסרת הזאת, שבה פונים מתפללים אלה לאלוהיהם – חשבתי – צפונים הן סבלותיו של העם הנרדף הזה, שגלה מארצו לאחר שחרב בית־מקדשו, והן תקוותו לגאולה ולחידוש ימיו כקדם. נשאתי עיני אל מרומי הכותל ושאלתי את עצמי אם הוא נקרא “כותל הדמעות” על שום הדמעות ששפכו לפניו בני העם הזה מאות בשנים, או משום שהוא עצמו בוכה, והעשבים הצומחים עליו ונשרכים מטה, הם הם דמעותיו הזולגות.
אנחה עמוקה, שוברת־לב, בקעה פתאום מפי אחד המתפללים – לא ראית ממי – ונשימתי נעצרה בתימהון. וכעבור רגע פרץ ילד בבכי מר, ולא חדל עד שאביו והעומדים לידו השתיקוהו.
משהו מצמרר, מזעזע את כל יישותי, אירע לי כשעמדתי על הרחבה של מקום המקדש, זו המכונה בערבית “חרם א־שריף”.
דרך “שער השלשלת” עליתי אל המקום המקודש הזה, המפורסם כל־כך בזכות הציורים והתצלומים הרבים של ירושלים, שבמרכזם הכיפה המוזהבת של מסגד עומר.
ברגע שהצגתי את כף רגלי על אבני הרחבה הזאת, בעומדי תחת הקשת הגבוהה הנטויה על עמודי שייש, היכה אור גדול את עיני, וסחרר את ראשי כל־כך, שלא ראיתי דבר מסביבי – לא את המסגד המפואר, האוקטגוני, של כיפת הסלע, ולא את המסגד המלבני העצום שבקצה הדרומי של הרחבה, המכונה “אל־אקצה”, ולא את כיפות המסגדים הקטנים, השתולים פה ושם כדקלים בצייה –
הככר הגדולה, הפרושה לפני, לבנה, מתנוצצת בקרני השמש, כמדבר של אור שמלאך – האם היה זה גבריאל? – נשאה הנה בכנפיו מירכתי חצי האי ערב והניחה על הר המוריה הזה, שבימי קדם עמד עליו בית־המקדש, הכיכר הזאת היכתה אותי בסנוורים.
וחשתי קרינה עזה בפני, ולא ידעתי אם היא קרינה שמוות בחיציה, או שהיא הזדרחות על עולם שכולו טוב.
זה היה ביום השבת. למחרת, ביום א', הלכתי לתפילת הבוקר בכנסיית סנט פול – רק כשלושים איש היו שם, רובם, נדמה לי, ערבים – ומיד לאחר התפילה פניתי לעלות להר ציון, לבקר בקבר דוד.
אבל הדברים התארכו, על כן אסיים בזה. ועל הקורות אותי ביום א' – במכתבי הבא, שייכתב, אני מקווה, לאחר שיגיע אלי מכתבך המיוחל.
ומחר, אם לא תארע שום תקלה, אצא, בלוויית הדרגומן שלי, וברכיבה, לבית לחם ולחברון. אבל גם על כך במכתבי הבא.
שלך, באהבה –
ביאטריס
נ. ב.
אספר עוד על פגישה עצובה שהיתה לי באותו יום שבת. בלכתי בחזרה מ“כותל הדמעות” אל הפנסיון שלי – תעיתי, בכל זאת, בדרך, ובמקום להגיע לשער יפו, הגעתי לשער דמשק. המולה רבה היתה לפני השער – חמורים וגמלים העלו אבק בפרסותיהם, קבצנים היו שרועים על האדמה לרגלי החומה, רוכלים הכריזו על מרכולתם, גברים שחורי־עור, ערומי חזה, נשאו נאדות עור על גבם והציעו מים למכירה מן הספלים בידיהם, או משקה שצבע חומר לו, הקרוי “תמר־הינדי”, הנמזג לספלים מקנקני נחושת בעלי זרבוביות מגולפות; ובתוך המון־העם הזה התהלכו בדואים חגורי פגיונות, כמרים רוסים, נזירות, ערביות רעולות פנים. לא מצאתי את דרכי אל העיר החדשה והתבלבלו לי רוחות השמים. כשנחלצתי מן האבק וההמולה, עצרתי אשה אחת שנראתה לי אירופית – לבושה היתה שמלת בד ארוכה, בצבע האפר, כשמלות שלובשות הכפריות בגרמניה או באוסטריה, ושערה היה אסוף בפקעת על עורפה (דמותה הזכירה לי מאוד חיתוך־עץ שלך ל“אנקת גבהים” של אֶמילי ברוֹנטֶה) – ושאלתי אותה אם תוכל להראות לי את הדרך אל רחוב הקונסולים או אל רחוב יפו. האשה, שפניה היו כחושות, כאילו מזת־רעב היתה, ושפתיה חיוורות, דיברה אנגלית רהוטה. שאלתי אותה מאין היא, ואז סיפרה לי, כשופכת לפני את מר־לבה, את הסיפור הבא:
היא חיה, זה כחמש־עשרה שנה, במקום הקרוי “המושבה האמריקאית” – לא הרחק מן המקום שבו עמדנו, סמוך לגבעת הגולגלתא. לאמיתו של דבר, אמרה, זו “מושבה שוודית”, כי הקימו אותה כחמישים איכרים שוודים מארצות־הברית, שביוזמתה של נוצרייה אדוקה, גב' גורדון משיקגו, החליטו לעלות לארץ הקודש ולעבוד פה את אלוהים במעשי חסד וצדקה. אליהם הצטרפו עוד כמה איכרים שעקרו משוודיה עצמה, הם ונשיהם וטפם וזקניהם – כפר שלם – ובראשם כומר הכפר. כולם פרוטסטנטים אדוקים. כל השנים חיו בצמצום, כמשפחה אחת, בשתפנות, כדרך שחיו הנוצרים הקדומים. מגדלים ירקות ופירות סביב ביתם, עוסקים לפרנסתם במלאכות־יד שונות – בגילוף כלי עץ, בקליעת סלים, ברקימה ובסריגה – ועושים בעצמם את כל עבודות הבית. אך את רוב זמנם וחילם היו מקדישים לטיפול בחולים, בבעלי־מומים, במצורעים, ובסעד לעניים, בני כל הדתות.
“וראי מה קרה לנו בעיר הקודש הזאת,” קוננה מר האיכרה השוודית הצנועה, שפניה מכורכמות מסבל, “נוצרים קתולים, המאמינים כמונו באב, בבן, וברוח הקודש, שהתקנאו בנו על החיבה הרבה שאנו זוכים לה מצד העניים והאומללים, ועל הכבוד שרוחשים לנו כל הנעזרים בנו – הפיצו עלינו דיבה מחרידה, שאנו חיים בחטא, שקועים בזימה, בניאוף, בגילוי־עריות, בהוללות… וגרמו לכך שנהיה מנודים ומוחרמים בעיר, אסורים במגע, כל הרואה אותנו ירחק מעלינו. טמאים אנו…”
וסיפרה שהשמועה פשטה בעיר כאש בשדה קוצים, וגם כל יתר הכיתות הנוצריות מחרימות אותם. מבתי־החולים שבהם שירתו בהתנדבות, גירשו אותם, מטה־לחמם נשבר. כמה מהם מתו ברעב ובמחלות. רבים עזבו וחזרו למולדתם.
שאלתי אם רק כלפיהם נוהגים כך, והאשה קפצה את שפתיה, מבט מר בעיניה, ואחר־כך אמרה: בעיר הזאת כולם שונאים את כולם, הקתולים את הפרוטסטנטים, המתודיסטים את הלותרנים, היוונים־האורתודוקסים את הקתולים, הפרווסלבים את הקופטים, וכו' וכו', וכך בין היהודים למוסלמים, כמובן, ובין הכיתות שלהם לבין עצמן… כולם מקנאים בכולם וכולם מתחרים בכולם, מפיצים כזבים אלה על אלה, צדים נפשות אלה מאלה, רודפים ונרדפים בלי הרף, “והכול לכבודו של אלוהים,” אמרה, “עיר אוכלת יושביה.”
תארי לך איך הרגשתי בשומעי את הדברים האלה, לאחר התרוממות־הרוח שחוויתי בביקורי במקומות הקדושים. האם עלי לחזור לחזונו של ויליאם בּלֵייק, שראה בדמיונו את שדות איזלינגטוֹן ומאַריבּוֹן ופְּרימְרוֹז הִיל וסנט ג’וֹנְס ווּד – נתמכים על עמודי הזהב של ירושלים? או לנדור נדר כמוהו, ש“חרבי לא תשקוט בידי, עד אשר אבנה את ירושלים על אדמת אנגליה הירוקה והנעימה”?
ב.
ירושלים, 27 באפריל 1906 🔗
האומנם היתה זו מכת־שמש?
כשהתעוררתי, בבית הערבי הזה ביריחו, שמבעד לחלונותיו המקומרים ניבטה אלי שפעה של פרחי בוגונוויליה אדומים, אמר לי אותו בחור סימפטי עם המשקפיים העגולים במסגרות המתכת – קובי? רובי? שמו פרח מזיכרוני משום־מה – שהיתה זו מכת־שמש. השמש היכתה על ראשי, ולכן התעלפתי, איבדתי את הכרתי. ובאלונקה מאולתרת מענפים, נשאו אותי, כבדת הגוף, שלושה או ארבעה קילומטרים בדרך העפר הלוהטת, הלבנה – עד יריחו.
הבושה הזאת! ואחר־כך לשכב שעות בחדר זר, על מיטה זרה, כשילדים ערבים מציצים בך בסקרנות בעד החלון, ואשה ערבייה שמנה, בשמלת סטין כחולה, עם רקמה מסולסלת של חוטי זהב – אשה טובת־לב, מאוד טובת־לב, אמהית, שדיה הגדולים עשויים להיניק את גַרגַנטוּאָה ־ מלפפת את פנייך במטפחת רטובה, ומרגיעה אותך במלים ערביות, שמשמען, כנראה, “זה יעבור… עוד מעט יוטב לך…” משהו כזה, לפי הטון.
אבל האומנם היתה זו מכת־שמש? והלא אני, במשך כל הטיול המעייף ועתיר ההפתעות הזה – בין סלעי ההר, ובוואדי, ובקניון העמוק, שמי נחל צוננים וצל עצים השיבו שם את רוחנו, ושוב בהר הצחיח – הרגשתי טוב כל־כך, והמגבעת הלבנה, רחבת השוליים סוככה עלי מפני השמש –
ורק כשהתיישבנו לנוח, בצל השיטה רחבת הצמרת, בחצי עיגול ישבנו, ומולי, ברגליים משוכלות – בישיבה שהם קוראים לה “ישיבה מזרחית” – הצעירה היפה הזאת, אֶווה, נשענת אל גזע העץ, ראשה נטוי למעלה, עיניה עצומות, כשותות בכמיהה את אור השמש, טבעות הזוהר הנופלות בעד רשת ענפי הצמרת משחקות על לחייה העדינות, על חוטמה הדק, על שפתיה החשוקות, שאיזה עצב סתום מקנן בזוויותיהן, ושמלתה הלבנה, המופשלת, חושפת את שוקיה הסמוקים מלהט השמש, עד ללובן הירכיים, עד סתר סוד המפשעה –
ואז, ההתערפלות הזאת, השקיעה לעילפון –
וצנחתי לאחורי, נטולת הכרה.
והלא הכול התחיל יפה כל־כך. מבטיח שיהיה זה אחד הימים המאושרים בחיי.10
יומיים לפני כן הלכתי לביתו של המורה לטבע שמעוני, בשכונה יהודית חדשה במערבה של העיר. איש כבן שלושים וחמש, בעל שיער אדמוני קצוץ ועינים ערניות, צחקניות, פתח לי את הדלת, והכניסני אל חדר שספרים כיסו את כותלו האחד והיו מגובבים ללא סדר על שולחנו, וביניהם גלובוס ומאובנים ומחברות ומיני קוצים בצנצנות. סיפרתי לו על מטרת בואי לפלשתינה ואמרתי שהקונסול שלנו מר בלך הציע לי לגשת אליו שמא יוכל לעזור לי. “פרחי התנ”ך…" צחקו אלי עיניו בחיבה, “רעיון מצוין. קראת את ספריהם של ג', ה. בלפור ופ. קוֹאטְס על צמחי התנ”ך?" – “כמובן!” אמרתי, “הכנתי יפה את שיעורי לפני בואי הנה!” הוא הסתכל בי, עיניו המחייכות בוחנות אותי, אחר־כך אמר: “את מוכנה להרפתקה קטנה?” אמרתי שאני שוחרת הרפתקות מילדותי. ואז אמר לי שביום ה' יוצאת קבוצה קטנה, חמישה בחורים – הוא אחד מהם – ושלוש בחורות, כולם, חוץ ממנו, “ירוקים” בארץ, רק לפני חודשים אחדים הגיעו מרוסיה – לטיול ברגל ליריחו וים המלח, דרך ארוכה וקשה, שתארך כשתים־עשרה שעות, ויהיה עליהם ללון ביריחו. “לא יהיה לך קשה?…” מדד במבטו את גופי גדל המידות, כמפקפק בכושרי; וכשהבטחתיו שאני הרבה יותר זריזה משמשערים המודדים אותי במבטיהם, התחייך ואמר, “באזור ההוא, בערבת הירדן וחופי ים המלח, תמצאי רבים מצמחי התנ”ך הנדירים. נרד וכרכום, מור ואוהלות, ועוד רבים…" עצרתי ברוחי שלא לגלות את השמחה שגאתה בי: הזדמנות כזאת נקרית לי בהיסח־הדעת! טיול ברגל מירושלים אל הירדן וים המלח! האם יכולתי לצפות למשהו מלהיב מזה? “ודודאים?” אמרתי, “גם דודאים אמצא שם?” מר שמעוני פרץ בצחוק: “אם יאיר לנו המזל בזכותך, גם דודאים נמצא!” שאלתי מה עלי לקחת איתי לטיול, ואמר: נעליים חזקות, לבוש קל, כיסוי לראש מפני השמש, ורצון טוב. את הצידה – האוכל והמים – יביאו הם, אל לי לדאוג לכך. “ואם יתנפלו עלינו שודדים בדרך,” אמר בבדיחות־דעת, “אני לוקח איתי אקדח. נתגבר עליהם!”
כשחזרתי לפנסיון, מצאתי בטרקלין את שתי הגברות האנגליות כסופות השיער, שתיהן מן “האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים”, שבאו לביקור בירושלים שבועיים לפני כן. הן הציעו לי לשבת איתן לספל תה ולביסקוויטים, ולאחר שדיבנו על דא ועל הא, שאלו אותי אם נזדמן לי להיפגש עם יהודים מאז בואי לארץ הזאת. סיפרתי על פגישותי המעטות איתם ואמרתי שאלה שנפגשתי עמם, עשו עלי רושם נעים. אינטליגנטים וחביבים, אמרתי. “ושחצנים,” גיחכה ליידי אֶשׁלִי בשפתיים קפוצות. ולאחר שתיקה קצרה, אמרה גב' הוֹלַנדֶר: “עם קשה־עורף, כך נאמר עליהם בתנ”ך וזו ההגדרה המתאימה להם ביותר. עם קשה־עורף". וסיפרה מעשה שהיה: יהודייה אחת בעיר העתיקה, שהיתה חולה אנושה, התמוטטה שם, באחת הסימטאות. אחיות רחמניות אספו אותה אל בית־החולים של המיסיון, והן והרופאים עשו כמיטב יכולתם כדי לרפאה. אך מצבה היה נואש, ולאחר כמה ימים נפטרה. הנהלת בית־החולים פנתה אל חברת הקבורה היהודית שתיקח את גופתה ותביאה אל בית־הקברות היהודי. אך אלה סירבו לגעת בה. מכיוון שהיתה מאושפזת בבית־חולים נוצרי, הריהי טמאה בעיניהם ומנודה מקהלם. לא היתה בריה אלא לקברה בשטח הפקר ממזרח לחומה. “העם הנבחר…” נדה גב' הולנדר בראשה, וידיה הקמוטות, כחולות הוורידים, שלובות לה על ברכיה. וליידי אשלי – שער ראשה ספק־שיבה ספק־כחול – אמרה שלעומת זאת, יותר ויותר מן הערבים מקבלים את דתנו, מספרם מגיע למאות, ורבות מהנערות הערביות – שהן צנועות וצייתניות – כבר משמשות כאחיות בבתי־החולים הנוצריים, ורבות אחרות לומדות בשקידה מלאכות שונות. כשאמרתי שאני עומדת לצאת לטיול ברגל ליריחו בחברת כמה יהודים, השתוממו מאוד. גב' הולנדר הזהירה אותי: השלטון הטורקי עוקב עכשיו אחר צעדיהם של כל הנתינים הבריטים בארץ, בעיקר בגלל סכסוך טאבה וסכנת המלחמה, העלולה לפרוץ בכל יום, ואם יגלו שאני מתחברת עם יהודים, שכולם חשודים בעיניהם כתומכים בסתר במדינות האויבות להם, יחשדו בי שאני מרגלת, ואת החשודים בריגול הם מוציאים להורג ללא משפט… ליידי אשלי, סודר תכול, מנומר בצלבים זעירים, עוטף את כתפיה, אמרה שהן מקדימות בשבוע את חזרתן לאנגליה בגלל סכנת המלחמה. לורד קרומר שלח התראה לווזיר הגדול, פאריד פאשה, שעליו להוציא את חייליו מטאבה, אבל הטורקים לא יוותרו, כי מבחינתם טאבה ועקבה נועדו להיות מצודות שתגנה על מסילת הברזל החיג’אזית הנסללת והולכת… “ולנו אין שום רצון להכניס את צווארינו בין הזרועות הקטלניות של המלקחיים האלה…”
אני, אולי מתוך קלות־ראש, לא התרשמתי כלל מאזהרות אלה. כל עניין המלחמה, הצפויה כביכול, נראה לי דמיוני לחלוטין.
כשעה לאחר מכן בא עזיז לשאול על תוכנית סיורנו ביום המחרת. כשאמרתי לו שיהיה חופשי ממני בשלושת הימים הבאים, כי אני יוצאת לטיול ליריחו עם חבורה של צעירים ירושלמים, עטו פניו ארשת זועפת כל־כך – עיניו אדמו כאילו כל לובנן הוצף דם – שבהלה תקפה אותי. הערבי הזה עלול לפגוע בי, עלה חשש בלבי. רגע ממושך הביט בי בשתיקה, ואחר־כך סינן מבין שפתיו: “איזו חבורה?” אמרתי שזו חבורה של צעירים יהודים, חדשים בארץ, בהדרכתו של מורה לטבע. לאחר שתיקה נוספת, אמר, ואיבה בקולו: “את לא פוחדת?” – “ממה עלי לפחוד?” אמרתי. הסתכל בי כבמופקרת, אחר־כך פנה לאחוריו ויצא בלי לומר שלום.
יחסו של עזיז אלי מטריד את מנוחתי.
פעמים אחדות, במהלך סיורנו בבית לחם ובחברון, אמרתי בלבי: הוא נוטל לעצמו חירות מוגזמת! הוא עובר את הגבול! מדי עלותי על הסוס, היה תומך באחורי, כאילו להאיץ את תנופת גופי, גם לאחר שאמרתי לו שהדבר מיותר, שאני מסתדרת בעצמי, מאומנת היטב בנתירה לרכיבה. כשירדנו במדרגות אל “קפלת האבוס” בכנסיית המולד בבית לחם, תמך בזרועי, צעד צעד, ולא הרפה ממנה גם בעומדנו מול “האבוס” עצמו, שבו, לפי המסורת, נולד ישו; וכל־כך הייתי מוטרדת ממגעו, עד שנטשה אותי כל הרגשה של קדושה במקום הקדוש הזה שכה ייחלתי לראותו. לשיא חוצפתו הגיע כשעמדנו ליד “מזבח קידוש המאגים”. כשהשפלתי מבטי אל הבאר הצרה והעמוקה שלרגליו, שעל־פי האגדה נפל לתוכה הכוכב שהנחה את המאגים בדרכם לבית לחם, התבדח עזיז: “את חושבת שתוכלי לראות את הכוכב?… האגדה אומרת שרק לבתולות הוא מתגלה…” ברוגז שהציף את ראשי כמעט פלטתי: “לך ממני מיד! אינני רוצה לראות אותך עוד!” אבל זיק התבונה שניצת בי עצר בעדי: איך אמשיך את דרכי בלעדיו, ללא ידיעת שפת התושבים וללא הכרת המקום? ומה אעשה בסוס ששכרתי!..
אחר־כך, בדרך לחברון, כשישבנו לפוש ולסעוד את לבנו ליד בריכות שלמה, נטפל, תוך כדי נגיסת תפוח, לעניין רווקותי. מדוע איני מתחתנת. הוא ידאג לי לחתן. יארגן פגישה ביני ובין השיח' של שבט עָזַזְמֶה הבדואי, שבנו בן־החיל, גיבור קשת וחץ, אביר האוחזים בסיף, הדוהר על סוס כעל כנפי נשר, עדיין אינו מאורס, ויהיה מאושר כאשר ישמע שעלמה אנגלייה יפה־פייה… “ואנחנו, הערבים, אוהבים נשים עם גוף מלא… כמו כד חרס רחב־ירכיים…” נתן בי מבט של תשוקה מגונה. כל זה בדרך של לצון, כמובן, אבל אני לא אהבתי את ההתלוצצות הזאת, ולא נעניתי לה אפילו בחיוך. בשתיקה נגררתי אחריו בסימטאות השוק של חברון, בין דוכני התכשיטים, כלי הזכוכית והנחושת, השמלות הרקומות והרדידים והשטיחים, ומאוד לא לרוחי היה הדבר כשקנה, באחד הדוכנים, ענק של חרוזים צבעוניים, עשויים “זכוכית חברון”, וענד אותו לצווארי, כמתנה. היה זה כאילו כך רצועת רִתמה לצווארי, כדי שיוכל למשוך אותי אחריו בלי שיהיה לאל ידי להימלט… וכשעמדנו לרגלי המבצר ההרודיאני הגדול, ה“חראם”, ובו מערת המכפלה, זו אברהם קנה מעפרון החיתי, ככתוב בספר בראשית, ושלפי המסורת קבורים בה אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה ולאה – אמר, שלמרות איסור הכניסה למקום הקדוש הזה – המשמש מסגד – ללא־מוסלמים, הוא יסדר לי היתר. צחקתי. היתר כזה, אמרתי, ניתן לפני יותר מעשרים שנה רק לאדוארד מלך אנגליה, כשעדיין היה “הנסיך מוולס”, כך קראתי, וגם אז רק לאחר השתדלויות רבות… “בבקשיש,” קרץ לי בעינו, “אפשר לקנות גם את הסולטן…” חשבתי שהוא משטה בי. במדריך שברשותי מסופר על האיסורים החמורים שמטילים שומרי המסגד ונאמניו על הכניסה אליו, בפרט לאשה, ולא כל שכן לאשה נוצרייה. אבל הוא התפאר לפני פעמים אחדות במהלך סיורינו בקשריו עם פקידי השלטון הטורקי, בזכות עצמו ובזכות השלמונים שמעניק להם אביו, בעל הנכסים; ועכשיו ביקש ממני להמתין לו, ולאחר רגע ראיתיו מתרוצץ, בעסק גדול, בין שומרי המסגד, ערבים וטורקים מזוינים, ואחר־כך נעלם מעיני. עמדתי והמתנתי לו בצלו של קיוסק.
רוח מזרחית חמה גוללה ענני אבק אפרפר, ולמראה בתי החומר והאבן הלבנים, המטפסים זה על גבי זה על הגבעות מסביב, אפופים אובך ואוויר לוהט – נדמה היה לי כאילו אני עומדת באיזה יישוב סְפר נידח על גבול המדבר. אורחת גמלים עברה על פני, מתנודדת צעד־צעד, על דבשת אחד מהם היתה רכובה אשה לבושת שחורים, רק עיניה נגלות מבעד לרעלה השחורה המכסה את פניה, ראשה, צווארה וחזה עטורים מחרוזות של מטבעות ושהרונים, נטיפות וקמיעות – כמו רבקה הרכובה על הגמל, בדרכה מחרן לכנען, כך נראתה בעיני. חשתי מועקה כבדה בלבי, מין בדידות שאין לה מוצא; עזובה וגלמודה אני עומדת בארץ קדם צחיחה, בלי דעת איך נקלעתי לכאן, מה הזמן הזה בלוח הימים והשנים, חום שאיני מכירה כמוהו מלהב את פני, וכשזכרתי את ואנסה – כמה רחוקה היא עכשיו, כמה רחוקה ממני! – ציעפו דמעות את עיני, עד שהכול נתערפל מסביבי. ואנסה, ואנסה, בכיתי בתוכי, לו אך יכולתי ברגע זה להניח את ראשי בשקע שבין צווארך לכתפך ולחוש את נשימתך החמה והבשומה, ריח דודאים לה, על פני.
כל כמה שלא הפצרתי בה לחבור אלי למסע הזה אל הארץ הקדושה, לא נענתה. אמרה שהמזרח הערבי לא מעניין אותה, ומלבד זאת, עליה להיות עם אחותה, שמאז מות אביהן פוקדים אותה התקפים של “רוח רעה” ודיכאון קשה.
אני רואה את עיניה הגדולות, פקוחות אלי בדברה איתי, ביושר גמור, אך גם בנחישות.
מהו שמושך אותי אליה כל־כך, עד אי־יכולת לקרוע את החוט הנאחז בה, גם בהיותי בקצווי ארץ? לא, לא האור הקורן ממנה. החידה האפלה. זו החבויה בקמטוטים הזעירים הנקווים בזוויות שפתיה כשהיא מחייכת את חיוכה הדק; זו הצפונה בניצוץ הנדלק באישוניה, כמו כוכב רחוק, שעה שהיא מספרת על אהבתה הראשונה, בהיותה בת ארבע־עשרה, לנער הֶנרי אֶמוֹרי בעל תלתלי הפז; החידה שבצחוק המתפרץ לעתים מפיה, כה מצטלצל, כה פעמוני, ונקטע פתאום, אין לדעת מדוע; החידה המסתתרת מפני, בסבך השיער של בית־שחיה, בסתר היער של ערוותה
* * *
פעם, לפני כשנתיים, הצלחתי לפתותה לבוא לאחוזתנו בתורינגטון ליום ולילה. כל אחר־הצהריים טיילנו בשבילי השדות והחורשות שמצפון לאחוזה, ליקטנו פטל מן השיחים, נתנו את הגרגרים בפינו וצבענו בהם את שפתינו; הגענו עד לכפר ונכנסנו לכנסייה הקטנה. עמדנו מול ציור הבתולה הקדושה שמעל למזבח, האוחזת בתינוק על ברכיה ועיניה מושפלות אליו. אמרתי לואנסה שהאם מביטה בו בתמיהה, כמתפלאת שיצור זה, שעתיד לגאול את העולם, יצא מרחמה. ואנסה התבוננה בציור ושתקה. וגם כשיצאנו משם לא אמרה דבר.
בהגיענו הביתה, נכנסתי איתה לחדר הרחצה, מילאתי את האמבטיה במים, הוצאתי לה מגבת וסבון, וציפיתי שתתפשט ותיכנס לטבול. הבל המים החמים ובושם הסבון סחררו את ראשי. אבל היא המתינה עד שאצא, ואחר־כך נעלה את הדלת אחריה.
ובלילה, כששכבה לישון בחדר המיועד לאורחים, הסמוך לחדרי, לא יכולתי לעצום עין. התהפכתי מצד אל צד עד אור הבוקר.
אני חייבת להיטהר.11
ערבים לבושי עבאיות חומות כבדות, עטופי כאפיות, יהודים חבושי מגבעות, או כיפות שחורות, עברו על פני, רבים מהם משלחים בי מבטים זועמים, במכנסי הרכיבה שלי ובמגפי – חוצפה כלפי מנהגי דתם מן הסתם – ואני תולה מבטי בחומת המבצר ההרודיאני הנאדר, עצום הממדים, שאבניו גדולות מאבני חומת ירושלים וכולו אומר עתיקות ואמנות בנייה מופלאה. פניתי לאחורי וביקשתי משקה קר מבעלת הקיוסק – אשה יהודייה לפי מראיה, שביס שחור מכסה את שערה – ולאחר שמזגה לי כוס של “גזוז”, כך הוא קרוי כאן, אדום ומבעבע, שאלה ביידיש – שידיעת הגרמנית שלי עוזרת לי בהבנתה – מאין אני. אמרתי, מאנגליה. תיירת? שאלה. כן, תיירת. הצביעה לפני על שלט בפתח בניין שברחוב שלמולי, שכתוב היה עליו באנגלית “אנגלו־פלשתיין בנק”, ושורה באותיות עבריות מתחת לזו, ועוד שורה באותיות ערביות. האשה אמרה – כך הבנתי מדבריה, שאני יכולה להחליף כסף בבנק הזה, אם יש לי צורך בכך. שאלתי למי שייך הבנק, ואמרה – ליהודים. והוסיפה מגחכת: “לציוניסטים”. שאלתי אם הרבה יהודים בעיר חברון, ואמרה: “או, הרבה! יותר מאלפיים!” וסיפרה לי ששלושה בתי־כנסת להם, וסמינר דתי הקרוי “ישיבה”, ובו כמאתיים תלמידים. ולשאלתי ממה מתפרנסים יהודי העיר, הרימה ידה כלפי שמים, כאומרת, אלוהים דואג לנו. אחר־כך אמרה שהבדואים והכפריים מכל הסביבה, ואפילו מן הנגב, באים לקנות את מצרכיהם בעיר. רבות מן החנויות הן בידי יהודים, ו“אפשר לחיות איכשהו, בעזרת האל.” והוסיפה ואמרה שיש גם כרמים ליהודים בעיבורי העיר. שאלתי איך היחסים ביניהם ובין הערבים, אבל לפני שהספיקה להשיב, הופיע עזיז וזירזני לבוא עמו.
בדרך אל ה“חראם”, אמר שאמנם לא הותר לי להיכנס למסגד ולמערה שבה קבורים האבות והאמהות, אבל בזכות השתדלויותיו הרבות, אני רשאית לעלות איתו את שבע המדרגות הראשונות המובילות אל שער המקום הקדוש, ומשם אוכל להשקיף, דרך אשנב שבחומה, אל המערה.
עברנו על פני השומרים, שעל־פי רמז של עזיז נמנעו מלעצרנו, ועליתי איתו במדרגות האבן הגבוהות והרחבות, כעולת־רגל אל בית המקדש.
בעד האשנב לא היה אפשר לראות הרבה, פרט לאולם קטן, שרוי באפלה, ובו גושי אבן מלבניים הדומים למצבות. אך מה שהחסירו עיני, מילא עזיז בהסבריו, בתארו לי את חדרי המערה, שבהם קבורים הקדמונים כל זוג בחדרו – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, ויש אומרים שגם אדם וחוה קבורים שם.
כדי לפצות אותי על אכזבתי, על שלא ניתן לי לראות את פנים המסגד בהדרו, החליט להוליכני אל העץ שהיהודים קוראים לו “אשל אברהם”, “סינדיאן אל־חליל” בערבית, ולפי המסורת הוא אחד מ“אלוני ממרא” שמתחתיו עמד אוהלו של אברהם, כאשר הופיעו לפניו שלושת המלאכים, שבישרו לו כי שרה תהרה ותלד לו בן. עשינו את דרכנו בשבילים צרים בין הכרמים, המוקפים גדרות אבן, ובכל אחד מהם, בתווך, בנויה שומרה, כעין אוהל עשוי מן האבנים שסוקלו מאדמת הכרם. בעוברנו שם, ואני מכתתת את רגלי באבנים הקטנות שעל השביל, וירק הגפנים זוהר לעיני מכל צד, נזכרתי בפרק היפה בישעיהו, “כרם היה לידידי… ויעזקהו ויסקלהו… ויבן מגדל בתוכו…” כמה הזכיר מראה הכרמים האלה את התיאור ההוא!
“אשל אברהם”, גזעו מוקף גדל אבנים הקימו הנזירים הרוסים, בעלי השדה שבו הוא נטוע, הוא אלון כביר בממדיו: היקף גזעו עשרים ושלושה רגל, כך כתוב במדריך שלי, ופרישת ענפיו מגיעה עד כתשעים רגל! ישבנו לנוח לרגליו, ועזיז סיפר שהעץ הוא שריד יחיד של יער־בראשית שנשמד. לפני כחמישים שנה, סיפר, נשבר אחד מענפיו הגדולים תחת כובד השלג שירד באותו חורף. חטבו את הענף לגזרים להובילם לירושלים, לצורכי הסקה, וכה רחבים וכבדים היו, שהטעינום על שבעה גמלים. ואחר־כך הוסיף וסיפר שאחד מבולי הענף הזה הוסע לאנגליה.
“אל מולדתך,” הניח ידו על ברכי.
קמתי ואמרתי שעלינו לחזור לירושלים.
כל הדרך רכבנו בשתיקה.
ובערב, בפנסיון, חששתי שהוא שונא אותי, עזיז.
האומנם מכת־שמש היתה זו שהלמה בי עד איבוד ההכרה?
והלא היום כולו כה יפה היה, כה עתיר רשמים, ולכל אורך הדרך, בין סלעי ההר ובוואדיות, ועל שפת הנחל הזורם בנקיק העמוק, ליקטתי עשרות פרחים שהמורה שמעוני קרא בשמותיהם, וציטט פסוקי תנ"ך, בעברית ובאנגלית, שבהם נזכרים רבים מהם – הערער והרותם והשיטה והנרד, ועוד ועוד – וחבורת האנשים הנפלאים האלה, שהקיפו אותי בחיבה –
והצעירה המקסימה הזאת, אווה, שלא יכולתי לגרוע עין ממנה –
ודווקא היא כאילו התעלמה ממני. רק חיוך דק, עגום כלשהו, הפנתה אלי מפעם לפעם.
וכשצעדתי מאחוריה בשביל, נמשכו כפות ידי לחפון את צמתה השחורה והארוכה ולכרוך אותה סביב צווארה, או צווארי…
הפנים המושלמות האלה, שבקושי התאפקתי מלרשום אותן על גבי אחד הגליונות שלקחתי איתי: העור העדין, המתוח על עצמות הלחיים השעועות ועל המצח הגבוה, הגאה, שחיוורון נסוך עליו, כעין עננת שחר; הקשתות הדקות של הגבות, שכאילו מלאך ציירן בחרט; הסגלגלות השקדית של העיניים, שאישוניהן השחורים גדולים וארשת של עצבות עמוקה ניבטת מהן; הקו הענוג והישר של החוטם; והאצבעות… האצבעות הארוכות, החושניות, כשל פורטת על נבל…
אבל לאחר כמה משפטים מנומסים של התוודעות, בתחילת פגישתי עם בני החבורה, לא פנתה אלי עוד. פעמים אחדות שמעתי את צחוקה, מקצה זה או מקצה זה, למשמע איזה דבר מבדח, כנראה. צחוק צלול ומעייני כזה, של מים טהורים נובעים…
ובמשך כל הדרך –
הגעגועים הכוססים בי תמיד, האוכלים את לבי…
ירושלים, 1 במאי 1906 🔗
ואנסה יקירתי,
אחד במאי היום, חג האביב באַלבּיוֹן, ולעיני המראה המרנין, המשובב את הנפש, של שפעת הפרחים הססגוניים, הנוהרים בשמש, בערוגות הזוהרות שבריגֶ’נְט פארק, שביניהן, ולאורך המדשאות הרחבות שזה עתה הקיצו, בחדווה של ירקות עזה, משנת החורף הארוכה, היינו מתהלכות, משיחות את לבנו, על מה לא? – אני מדברת הרבה, את שותקת הרבה – על הפְּרֵה־רָפָאֵלִיטים ועל רוֹסֶטִי, על נופי הנהר של ויסְלֶר ועל “הציירים המודרניים” של רסְקין, ועל הסיכויים להתקבל לבית־הספר של האקדמיה, ועל חברינו ה“אַפּוֹסטוֹלים” מקמברידג', ועל אחותך, ועלי, ועל יחסינו…
וכאן, משעות הבוקר, רוח מזרחית לוהטת, המכונה “חמסין”, מעלפת בחום של תנור את האדמה, את הצמחים הנכמשים, השומטים את ראשיהם בכניעה, את הבתים, שאובך חונק אותם, את האנשים, המתהלכים נבולים, מיוזעים ויגעים – והחום הזה לא שוכך גם עכשיו, בערב. בחדרי הקטן בפנסיון, כמעט אין אוויר לנשימה. עם פתיחת החלון פולשת פנימה הרוח החמה, במזימות החנק שלה.
ואף־על־פי שהבטחתי לעצמי לא לכתוב לך עד שלא אקבל מכתב ממך, הנה שוב אינני יכולה להבליג מלספר לך על החוויה העזה שחוויתי לפני כמה ימים בטיול הארוך ברגל אל עבר יריחו וים המלח, עם חבורה של צעירים יהודים.
בעיקר על החבורה המופלאה הזאת רצוני לספר לך.
נדמה לי שכתבתי לך על פנייתי, בהמלצתו של הקונסול שלנו, מר בּלֶך, למורה ירושלמי לבוטניקה ששמו שמעוני,כדי שיעזור לי בזיהוי פרחים תנכ“יים. ובכן, בפגישתי איתו, בביתו, נפלה לי מציאה מן השמים כשהזמינני לצאת איתו ועם עוד ארבעה בחורים ושלוש בחורות לטיול של יום שלם, שבמהלכו, אמר, ודאי ייקָרו לפני גם “פרחים תנ”כיים”.
בבוקר השכם, לפני עלות השחר, יצאתי מכאן למקום הפגישה, ב“גבעת הגולגלתא”, מצפון לשער דמשק. ראשונה הגעתי לשם, ומעט־מעט נאספו ובאו כל השמונה. כולם – פרט למורה שמעוני – חדשים בארץ, זה מקרוב באו, לפני שישה או שמונה חודשים, והם דוברים ביניהם רוסית ועברית. במאור־פנים קיבלו אותי, מביעים שמחה על הצטרפותי לטיול, כאילו לכבוד להם שאשה אנלגיה באה בחברתם; וכששמעו מפי שמטרת בואי לארץ ליקוט וציור פרחי תנ"ך, גברה חיבתם אלי שבעתיים. רק שניים מהם, המורה שמעוני ואיש מבוגר יותר, כבן ארבעים, במשקפיים, בעל מצח המתרומם אל מפרץ של קרחת, שניאורסון שמו, ידעו אנגלית על בוריה, אך גם כל היתר ניסו את כוחם בדיבור אנגלי בפנותם אלי, כדי לקרבני, שלא ארגיש עצמי זרה בתוכם. תוך כדי צעידה של שעות רבות, בשבילים משובשים, בין שדות בור, בהרים, בוואדיות, תוך כדי ישיבת־יחד בצל עץ או שיח, למנוחה קצרה, או לשתייה ואכילה, למדתי להכירם, והרבה יותר למדתי על דעותיהם ושאיפותיהם והלוך־רוחם.
כה מעניין וחדש ומלהיב הדבר הזה, ואנסה, עד שלא יכולתי לדחות את רצוני לשתף אותך בהתפעלותי.
פנינו היו מועדות צפונה ומזרחה, ולאחר הליכה של כשעה באזור הררי שומם למדי, הגענו לכפר הערבי עַנְתה, היא ענָתוֹת הקדומה, מקום הולדתו של הנביא ירמיהו. הכפר עצמו עלוב מאוד, כעשרים בתי חומר קטנים הנראים כחורבות, אין כל ירק סביבם, רק סלעים וטרשים מסביב, כלבים מצורעים נובחים, ילדים חשופי שת, מזוהמים, מתרוצצים בין הבתים, עשן עולה מאחד מתנורי הבית, מעלה צחנה, ובפאת הכפר שרידים של מבצר עתיק ועמודי שיש גדומים מונחים, שכוחים, בין הקוצים. אבל את המורה שמעוני הנוף הזה מלהיב. הוא מנביע ממנו מעיין שופע של זיכרונות היסטוריים.
הנה שווי לעינייך את התמונה: האיש הרזה והזריז הזה, כומתת בד, כעין כומתת רועים, לראשו, נעמד לו על סלע גבוה, שממנו הוא יכול להשקיף על פני מרחב גדול, ספר תנ“ך בידו האחת וידו השנייה שלוחה לפניו, להראות לחבורה הניצבת סביבו על מקבצי בתים זעירים מרחוק, באופק – בקושי אפשר להבחין בהם מחמת אור השמש החזק, המסנוור – נחלת שבט בנימין, והוא מצביע ומבאר: הנה הכפר הערבי ג’יב, הוא גבעון התנ”כית, והנה הכפר הערבי מַכמש, הוא מיכמש המקראית והנה מַקרון, היא מיגרון, והנה רַמון, היא רימון, וכו' וכו', ורחוק יותר, באובך, שגלי אוויר לוהט מרטטים בו, כמה בקתות מטושטשות, דבוקות לצלע גבעה זו ולצלע גבעה אחרת, אלה בית אל ועופרה הקדומות, וזו כבר נחלת אפרים; ובהזכירו שם מקום, הוא פותח את ספר התנ“ך וקורא את הנאמר עליו, בספר יהושע, או שופטים, או ישעיהו, או ירמיהו, וחוזר ומספר לשומעיו את פרשת פילגש בגבעה, ואת פרשת המצור של סחנחריב על ירושלים, שצבאו עבר במקומות האלה, ואת המריבה בין ירמיהו ובין בני כפרו, שהזהירוהו לבל יינבא וביקשו את נפשו והוא קיללם שיבוא יום וכולם ימותו בחרב וברעב ושארית לא תהיה להם… והנה הכפר שלפנינו – הוא פושט ידו אל הכפר ענתא השומם, מוכה השמש, שבשוליו אנו עומדים – נדמה שגם היום קללה רובצת עליו… ועם זאת הוא מביע התפעלותו מכך שהערבים שִמרו, במשך דורות כה רבים, את השמות התנ”כיים של הכפרים והערים, ובגיחוך ספקני מעלה את ההשערה שאולי הם “אחינו, עצמנו ובשרנו”, צאצאי העברים הקדומים… ואת כל ההרצאה הזאת, לרבות הפסוקים המאיירים אותה, הוא מתרגם לי לאנגלית לאחר שהוא יורד מבימת הסלע, בלכתנו הלאה לדרכנו.
המשכנו משם צפונה־מזרחה – צועדים בשבילים צרים על פני שטח טרשי, בין סלעי גיר לבנים, מבהיקים בשמש, רק פה ושם מזדקרים בשממה הקוצית הזאת עץ תאנה או זית, ומרחקו נראה עדר עזים דליל מלחך עשב נבול על צלע הר ורועה נוהג בו – לעבר ואדי פארה, הוא נחל פרת, שבו הסתיר הנביא ירמיהו את אזור הפשתים שלו בנקיק סלע, כמו שציווהו אלוהים. בהגיענו אל הרכס הגבוה שמעל לגיא, נגלתה לנו, לפתע, הרחק בדרום־מזרח – כמו פָטָה־מוֹרגָנָה במדבר – חלקת המים הזוהרת של ים המלח, אספקלריה תכולה מנצנצת באלפי זהרורים, לפניה תלי־תלים לבנים כמו ערימות מלח, ומאחוריה מכחילים הרי מואב.
ירדנו במורד תלול – זהיר־זהיר בשביל נחשי – אל עומק הוואדי, שהוא כקניון צר בין הרים גבוהים, הסוגרים עליו, וכשהגענו לתחתיתו – שוב הפתעה, הפתעה משובבת־נפש, מראה שהוא ניגודו הגמור של כל מה שראינו בדרכנו עד כה: ירק עצים ושיחים צפופים, על גדות אמת מים זורמים, המקפצים בעליזות על סלעים, מחליקים עליהם, מתנפצים במפלים קטנים המשמיעים המיית מים רבים, מקֵרים ממעיין שופע, ודוהרים במרץ לאורך הגיא מזרחה. כל־כך מרנין ומפתיע היה המחזה, שצעירים אלה שאיתי, הריעו מרוב שמחה, כנערים, בקריאות היי והו והיידילולו, שהדהדו וחזרו והדהדו להנאתם מהר להר בקניון העמוק.
ובמרום ההר הזקוף, כחצוב בסלע, מנזר, שחלונותיו כפתחי המערות שמסביבו, כקני נשרים, והשוכנים בו – כך הסביר לנו שמעוני – נזירים יוונים־אותודוקסים, שהם – התבדח – “כנראה צאצאי האיסיים, או הנוצרים הקדומים, שאף הם הסתתרו במערות האלה.”
התנפלנו על המים הצוננים לרוות את צמאוננו וגמענו מהם מלוא בטננו, ואחר־כך ישבנו לפוש ולסעוד את לבנו על שפת המעיין, לקול פכפוכו העליז. כמה מאיתנו חלצו את נעליהם והטבילו רגליהם במים הרעננים, משכשכים בהם וצוחקים כילדים –
התיאור הזה אולי תמוה בעינייך, ואנסה, גם מגוחך: ממה אני מתרשמת כל־כך? מה כה ראוי לתת עליו את הדעת והלב – ולכתוב עליו – בדברים אלה שהם כה שכיחים אצלנו בכל טיול של בית־ספר?
אבל עלייך לזכור כמה שונה היא הארץ הזאת מארצנו. בהיותה שוממה ברובה, הרי כל מעיין, כל נחל, כל חורש, הם מאורעות בחייה! תמונות הנחרטות במראה פניה לזיכרון! ארץ צמאה היא, למים ולצל, לכן כל המהלך בה ופוגש בהם בדרכו – חגיגה הם לו! כמה יקר ערכם של אלה, שאצלנו הם זולים כל־כך, מתבזבזים כל־כך, נדושים כל־כך! פעמים רבות במהלך הטיול הזה, תחת השמש הקופחת על הראש, ביובש הגרון והשפתיים, בעייפות הרגליים, ועיני אל המרחבים השוממים, חשבתי על כך שהאל האחד, המופשט, זה שאין לו גוף ולא דמות הגוף – כאן הוא הווה, בין שמים צחים מעב ואדמה לוהטת. רק כאן מקום חיותו, ואילו בארצנו, עשירת הנחלים והיערות, כרי המרעה ומרבדי הפרחים, האלילים הקלטיים מקפצים על הגבעות… או האלילים היווניים של בַּיירון, קיטְס ושֶלי…
תוך כדי שתייה ולסלוס פירות ליד המעיין, התנהלה שיחה, רצופה צחוקים, בין בני החבורה, ומכיוון שדיברו עברית, שמשפטים ברוסית קיטעו אותה מפעם לפעם, התנדב שניאורסון לשׂבר את אוזני בפשר המדובר והמצוחק, ואמר שמישהו מהם העלה את הרעיון המשעשע שיקימו כאן יישוב, על שתי גדות הנחל הזה, ייטעו כרם, יעשו יין, ואת היין יביאו למכירה בירושלים ויציעו אותו לנזירים המתבודדים במנזר שמעל לראשינו, ואת הרעיון הזה מגלגלים כולם בבדיחות־דעת, וזה פשר הצחוקים.
כארבע שעות הלכנו לאורך ואדי, הנקרא ואדי קלט, שמימיו ניזונים ממעיין פארה ועוד משני מעיינות. צמחייה מגוונת, אם גם דלילה, גדלה באפיקו, והמורה שמעוני טרח להצביע לפני על כל שיח ועץ ועשב האופייניים לאזור הזה של הארץ, ולקרוא בשמותיהם, בעברית ובלטינית, ולעתים גם בערבית: הנה “רותם המדבר”, שיח גבוה מקומת אדם, אלפי פרחים לבנים, שריחם מתוק, מבהיקים לאורך ענפיו האצבעיים; הנה “שיטת הנגב” הקוצנית, וצמרתה פרועה, ולעלֶיה צורת מסרק; והנה “עוקץ העקרב המדברי”, בעל הפרחים הצהובים והלבנים, והעלים הרחבים; ואי־פה אי־שם מתנשאת לגובה בלב הטרשים “האלה הטלנטית” (Pistacia atlantica), רחבת הגזע והצמרת, והיא כאילו נקלעה הנה בטעות בתעותה מן היער; והנה נפוץ לאורך האפיק ה“שיזף” (Ziziphus spinachrista), עץ רב־עפאים שהערבים קוראים לו “דום”, בעל קוצים אנקוליים והפרי קשה, עגלגל, דומה לזיתים
* * *
מעניין איך נדבקות אגדות על גיבורי קדם לצמחים שונים: מענפי ה“שיזף”, אומרת האגדה, קלעו את זר הקוצים לראשו של הצלוב; בענפי “כליל החורש” (Cercis silliquastrum), שהוא שיח מרהיב ביופיו, עטור כולו שלל פרחים פרפרניים ורודים, תלה עצמו יהודה איש־קריות כשניחם על בגידתו במושיע; “שיח אברהם”, בעל הפריחה הכחולה והעלים המאוצבעים, הוא השיח שבסבכו נאחז האיל בקרניו כשעמד אברהם לעקוד את בנו…
אבל אני, הרי לא על צמחים רציתי לספר לך אלא על אנשים.
שניאורסון, שצעד לצדי לאורך קטעים גדולים של הדרך, שקד, בכוונה גדולה, להשכילני בכל הנוגע לחבורה שנספחתי אליה; סיפר לי על שאיפותיהם ודעותיהם ועל הציונות בכלל – כאילו חשוב היה לו שאני, נציגת האימפריה הבריטית בעיניו, כפי הנראה, אדע כל זאת, ואולי אהיה מליצת־יושר להם בווסטמינסטר…
ובכן, תוך שאני תולשת עשבים וקוצים ופרחי־בר ותוחבת אותם לצקלון שלי, תוך שרגלי ניגפות מדי פעם בצרורות חלוקי אבן או במכיתות אבני צור חדות – סיפר לי את הדברים האלה:
הוא ויתר בני החבורה מתגוררים יחד בדירת שני חדרים באחת משכונות ירושלים, והם חולקים זה עם זה בכול, בהכנסות ובהוצאות, עושים יחד את עבודות הבית, ואחראים איש לגורל רעהו. שניים מהם עובדים במחצבה ולומדים סתתות, אחד עובד במאפייה, והוא עצמו – בבית־דפוס. אחת הבחורות היא גננת, השנייה עובדת במשתלת עצים, והשלישית ממונה על משק הבית. שערי בנפשך: כולם אנשים משכילים, בוגרי גימנסיות וסטודנטים־לשעבר באוניברסיטאות של רוסיה הלבנה ואוקראינה, והנה הם עוזבים את בתיהם שם, ואת משפחותיהם, שלא ידעו מחסור, ובאים הנה! לא מחמת מצוקה חומרית באו, אלא מתוך הכרה שזה הדבר שעל צעירים יהודים לעשות עכשיו: לעזוב את הגולה, שבה הם מיעוט נרדף, ובה נפוצה האנטישמיות ומתחוללים פוגרומים – ולחיות “חיי חופש, חיי דרור”, בארץ האבות הקדומה, ערש תרבותם ושפתם, שממנה הוגלו לפני כאלף ותשע מאות שנה, היא ארץ־ישראל.
ועם זאת הרצה לפני הרצאה מאלפת על תורת הציונות; ליתר דיוק, על תורת הציונות הסוציאליסטית, כי אנשי החבורה הזאת הם לא רק ציונים, אלא גם סוציאליסטים… האחזור לפנייך על ההרצאה הארוכה של המשכיל היהודי הזה? (הוא יכול היה להתקבל בכבוד כחבר ב“חברה הפביאנית” שלנו, אמרתי בלבי בהקשיבי לו ובהציצי, מפעם לפעם, בראשו המתקרח, בעיניו הממושקפות, הנוצצות בלהט אידיאליסטי שעה שהשמיע את דבריו, ואגלי זיעה מבהיקים על מצחו, ורוק סמיך מצטבר בזוויות פיו…) – הדברים ישעממו אותך, וגם בזיכרוני הם מבולבלים למדי, מאחר שמראות הנוף, עם הצמחייה ה“סורית־אפריקאית” שלו, הסיחו את דעתי מהם. משהו על נדידת היהודים מארץ לארץ והיותם עם לא־נורמלי בגולה, רובו מתפרנס מ“פרנסות אוויר”, כמו מסחר, תיווך, הלוואות בריבית (שלומר, כ“שיילוקים”, פחות או יותר)… משהו, שלא כל־כך הבנתי, על “הפירמידה ההפוכה” שצריך להעמידה על בסיסה… ועל השאיפה לחזור ולהיות עם “נורמלי”, החי מיגיע כפיו… והוא גם הגניב לדבריו את הסיסמה המרקסיסטית על חברה שתהיה בנויה על העיקרון: “מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו”.
חבורה זו – סיפר לי האיש – שואפת להקים מושבה חקלאית, שבעברית היא קרויה “קיבוץ”, על יסוד העקרונות הסוציאליסטיים האלה, וחלומם הוא להתיישב בגליל או על שפת ים הגליל, ושם לעבוד את האדמה ולחיות חיי שיתוף.
הרעיונות האלה, שהזכירו לי את “אוטופיה” של תומס מור, רחוקים ממני, ואנסה, כרחוק אחוזת הורי בתורינגטוֹן, מ“ניו־לאַנאַרְק” של רוברט אוֹוֶן, זה הכפר השיתופי הכושל שהקים במאה שעברה. אבל הפגישה עם קבוצת האידיאליסטים הזאת, שאווירה נפלאה של אחווה ורעות שוררת ביניהם, והתלהבות נעורים תמימה להגשמת חלומם – עוררו בי רגשי הערצה כלפיהם. צעירים צמאי דעת, עוזרים זה לזה כבני משפחה אחת, נכונים להקריב את טובתם הפרטית למען האידיאל שהם חותרים להגשׂימו; ובאיזו פשטות, ללא שום גינונים, הם מתייחסים זה לזה, וגם אלי! 12 (היהודים האלה – האומנם הם יהודים? שאלתי את עצמי בעוקבי אחריהם, מטה אוזן לנעימת דיבוריהם, לשירים, בעברית וברוסית, ששרו בדרך, תוך כדי צעידה בחום השמש…)
ולמחרת, כשחזרנו העיר מיריחו וים המלח – על כך עוד אספר לך – הרהרתי בהבדל העצום שבין החבורה שלנו, חבורת בלומסברי, ובין זו. את יודעת, ואנסה, כמה כבוד והערכה אני רוחשת לכל אנשי החבורה שלנו, ובאיזה עניין וסקרנות הייתי מקשיבה לדברים הנאמרים בה, אם כי מיעטתי להשתתף בשיחות. ובכל זאת, כשאני משקיפה על כך לאחור, נדמה לי שהדשדוש הבלתי־פוסק שלנו בהוויות מופשטות, הוא עקר ביסודו של דבר. אנו דנים וחוזירם ודנים במהות היופי, האושר, הכנות, הידידות, מרבים להשמיע דבירם בגנות הצביעות הוויקטוריאנית, האימפריאליזם, הדת הממוסדת (אני נזכרת שמַיינַרד קֵיינס אמר פעם שהתפישׂה שלנו בענייני מוסר ויחסי אנוש – היא “הדת החדשה”, שתחת כנפה יש לחסות…); וכמה דיבורים השחתנו על בירור מהות ה“טוב”, בעקבות ה“פרינציפיה אתיקה” של ג’ורג' מוּר – האם ה“טוב” הוא מהות־כלשעצמה, כמו הצורות והצבעים, הנתפשׂים בחושים, או שמא הוא מהות המותנית במושגים המוסריים שלנו, וכו' וכו', והמשתתפים בשיחה מדברים מתוך ביטחון עצמי עצום, יהיר מאוד, הייתי אומרת, מתוך הרגשת עליונות כלפי כל העולם שמעבר לכותלי גורדון סקוֶר 46… ולמעשה, בחיינו היום־יומים – האם אנחנו נעשים “טובים” יותר לאחר הדיונים המעמיקים במהות ה“טוב”? או “כנים” יותר לאחר השיחות בשבח הכנות ובגנות הצביעות הוויקטוריאנית? ואילו כאן, בחבורה זו של “חלוצים”, כפי שהם מכנים את עצמם – ה“טוב” וה“כנות”, שאין מדברים עליהם כלל, מתגשמים, הלכה למעשה, ביחסים שביניהם ובשאיפותיהם ליצירת חברה שיתופית. זה הרושם שקיבלתי מן השהות בחברתם במשך שני ימים ולילה.
אספר לך: ביריחו מצאנו מלון קטן, “גלגל” שמו, שבקושי היה בו מקום לכולנו – אנו, ארבע הבחורות בחדר אחד, והבחורים בחדר שני, והשירותים – מזוהמים למדי – בחצר. לאחר כשתים־עשרה שעות הליכה, היו רגלי כולנו בצֵקות, וברגלי אחת מאיתנו פרחו שלפוחיות, שבהתפקען הכאיבו לה מאוד, עד כי חששה שלא תוכל להמשיך ללכת ביום המחרת. אחד הבחורים שנאשא איתו ילקוט של עזרה־ראשונה, כרע ליד מיטתה וחבש את פצעיה. בעל המלון, שהיה עד לכך,חשבו לרופא, כנראה, ושאל אם יואיל לבדוק את בתו, הקודחת בחום גבוה מחמת המליה, כי אין רופא בעיירה. (המלריה שכיחה מאוד בפלשתינה, בגלל מיליוני היתושים המעופפים בכל האזורים שיש בםה מקווי מים, וכמעט כל אדם שנפגשתי עמו סיפר שחלה פעם או פעמיים במחלה הזאת, שהפילה חללים רבים.) הלכתי עם הבחור אל החדר שבו שכבה הנערה, עיניה מעורפלות מחום, אך כל גופה רועד מקור, וראיתי איך ישב לידה, מדד את חומה, את דופקה, ביקש להביא לו מטפחת לחה וליפף בה את ראשה, והוציא מילקוטו גלולות כינין – שהן בחזקת חובה בכל יציאה לדרך בארץ הזאת – ונתן לה לבלוע אחת מהן עם לגימת מים, והשאיר חפיסה מהן בידי אביה, ועוד הוסיף לשבת לרגלי מיטתה, מלטף את ידה, לראות אם הוטב לה…באותם רגעים – אולי מפני שהיה הדבר ביריחו, קרוב לירדן – הזכיר לי המראה את הסיפור מן הברית החדשה על ישו, שבהיותו בכפר נחום, ניגש אליו אחד מראשי בית־הכנסת וביקש ממנו שירפא את בתו הקודחת, בת השתים־עשרה, שהיא כבר “בשערי מוות”, ומשאיחר לבוא לחדרה, היו בטוחים כולם כי מתה, אך כשבא אליה, אמר כי רק ישנה היא, וקרא “טליתא קומי!” – והיא קמה ונרפאה.
ומלמחרת, על שפת הירדן – זה הנחל המאכזב את כל רואיו התיירים, כי בדמיונם הוא רחב וגדול, וטפו עז, כמו התֶמזה או הסֵנָה, והנה כה צנוע הוא, מסתתר בין הסוף וסבך שיחי האשלים, הולך לאט – כשראיתי את הצליינים הרוסים, אלה המוז’יקים העניים, החלכאים והנדכאים, המקווים לנחול את מלכות השמים, טובלים בו, מזים את המים הקדושים על בשרם ונוטלים מהם לקחתם איתם אל מולדתם, עמדה לעיני תמונת ישו, הנטבל בידי יוחנן, ובעלותו מן המים, נפתחים השמים, ורוח אלוהים יורדת אליו בדמות יונה ונחה על כתפו.
ובנסיעה בחזרה לירושלים, בדיליז’נס ששכרנו – ואלה הבחורים והבחורות, כטוב לבם עליהם, אינם חדלים לשיר כל הדרך – חשבתי שהם־הם בעצם, יותר מכולנו, שהוטבלנו כנוצרים בלידתנו, חיים ונוהגים כמו הנוצרים הקדומים בארץ הזאת בימיו של ישו, ומקיימים בפועל את הדברים שהטיף להם בדרשת ההר, כי אינם “אוצרים אוצרות” של חומר, ואינם “עובדים את הממון”, וחולקים ביניהם את לחם העוני שהם משתכרים ביגיע כפיים, ושמחים בחלקם, כמו “עוף השמים”.
(יש, בכל זאת, גם כתמים על השמש הזאת: באחת החניות בדרך ליריחו, כשישבנו לנוח בצל הרתמים, התיישב לידי בחור תכול־עיניים, בעל בלורית פִּשתנית שובבה, ואמר בלחש: “ראיתי שהפילוסוף שלנו, שניאורסון, עינה אותך כל הדרך עם הנאומים חוצבי־הלהבות שלו. רציתי להציל אותך מידו, אבל לא העזתי. אנחנו כבר רגילים אליו. מדַבּר, מדַבּר… שואף להיות מנהיג פועלים, ומתאמן ברטוריקה על כל מי שמזדמן לו בדרכו. כן, נאה דורש, נאה דורש…” גם אצלם, אפוא… באיגרת אל העברים נאמר, אמנם, שמרו אהבת אחים ביניכם תמיד… אבל יצר לב האדם…)
ואף־על־פי־כן, האמיני לי, ואנסה: מעולם – לא בארצנו ולא בשום מקום אחר שאליו הגעתי במסעותי – לא הרגשתי את עצמי בטוב כל־כך בחברה, בנוח כל־כך ביחסי עם הבריות, פשוט וטבעי כל־כך וללא חציצות במגעי איתם – כמו עם החבורה הזאת!
(ובלחש אוסיף ואומר לך, ואנסה: לא, לא טבלתי בירדן… אני אומרת זאת, כי אני זוכרת שלפני נסיעתי שאלת אותי – באירוניה, כמובן – אם אני מתכוונת לטבול בירדן כדי להיטהר. ובכן, לא היטהרתי…)
עלי לסיים. אשר לפרחי התנ“ך – לא מצאתי דודאים, גם לא את השושן הצחור; אך לעומת זאת העשרתי את אוצרי ב”שושנת יריחו“, שהיא צמח נדיר, בלתי־רגיל, בעל תפרחת לבנה בצורת סוכך; ב”תפוח סדום“, שיח בעל עלים רחבים וקשים ופרחים סגולים־ורודים, שמפירותיו התפוחיים, לפי אגדה ערבית, הכינו בנות לוט את היין ששיכר את אביהן והחטיאו; ב”צרי“, הוא “צרי גלעד” המוזכר בשיר השירים, הוא ה”בַּלְזָם", והערבים מפיקים ממנו שמן מרפא שמוכרים אותו לצליינים: וליקטתי גבעולים רבים של “נֶרְד”, המוזכר גם הוא בשיר השירים, ושל “שמיר”, המוזכר בישעיהו, ועוד ועוד, כך שיצאתי ברווח גדול מהטיול הזה.
אני שולחת לך בזה רישום של “חרול”, שהוא קוץ ציורי מאוד, רב־הבעה, תמים לכאורה אך חורש רע, שעשיתי על רגל אחת, בדרך הלבנה מיריחו לירדן. (ברגע זה אנו נזכרות שאחותך סיפרה פעם שהיה לה רעיון לכתוב מחזה שכל הנפשות בו הן פרחים, והפרחים מדברים…)
אני מצפה למכתבך “כאיל תערוג על אפיקי מים” (פסוק מתהילים 42, שהושמע כמה וכמה פעמים בצעדנו בארץ התלאובות, הצמאה למים.)
שלך – ביאטריס
ועוד ידיעה שאולי צופנת טוב בשבילי: על־פי עצתו של המורה שמעוני, כתבתי למר אהרן אהרנסון, אגרונום בעל שם עולמי, החי במושבה יהודית ששמה “זכרון יעקב”, לא רחוקה מחיפה, ובביתו אצור האוסף הגדול ביותר של צמחי פלשתינה, עבר־הירדן וסוריה. ביקשתי רשות לבקרו ולראות את האוסף, ואני מצפה בקוצר־רוח לתשובתו.
בבוקר – עם עזיז, ברכיבה אל המנזרים של מר סבא במדבר יהודה. כמו חלום – או סיוט – על עידן שלפני הבריאה או באחרית הימים. בוהק מסנוור שפוך על פני הרים לבנים, שוממים. השמש שולטת בכול. לאחר שעתיים וחצי של רכיבה באבק ובחום לוהט, הגענו לאחוזת המנזרים הזאת: בניינים לבנים, מגובבים זה על זה, מוקפים חומת מבצר. מערות שבהן מתבודדים נזירים, איש־איש לבדו, פוערות פתחיהן האפלים אל הגיא העמוק של נחל קדרון. קפלות עתיקות. באחת מהן פסיפס וציורים ביזנטיים. באחרת – גולגלות של נזירים שנטבחו לפני מאות שנים בידי הפרסים או הערבים הכובשים. דממה מוחלטת. נזירים בשחורים – יוונים אורתודוקסים, רוסים ארוכי זקן – מתהלכים כצללים בשמורה המבוצרת הזאת, המופרשת מכל העולם. באחת הבקתות שוכנים “הטבעונים”, שכל עיסוקם האכלת הציפורים, ביניהן ציפור נדירה, שחורה, בעלת כנפיים צהובות. באחת המערות שכן במאה החמישית הקדוש סבא, שעל־שמו נקרא המקום, בכפיפה אחת עם גור אריות, כדבר האגדה. אחד מעצי התומר שבגן המטופח בידיהם, ובו גם עצי תאנה וזית, ניטע בידי סבא, ופירותיו חסרי גלעין. מוות אופף את המקום המכושף הזה.
עזיז עוין אותי – זה ברור לי. בייחוד לאחר הטיול עם חבורת הצעירים היהודים. במשך כל היום היה אדיב וקר, אדיב במופרז: הגיע אלי ובידו כבר מכתב ההמלצה – חתום בידי הקאימקאם של ירושלים – שבלעדיו אין כניסה לתחום המנזר; בבואנו לשם שילם את דמי הכניסה בעד שנינו, 3 פרנקים לאחד, ועוד 12 פיאסטר לאמרכל ו־6 לשוער, בעד כל אחד מאיתנו, וסירב לקבל פרוטה ממני; ובהיותנו בתוך המנזר, נגלה לעיני מחזה, שאינני יודעת מדוע הרעיש אותי כל־כך, “הבהיל”, הייתי אומרת:
בצל חומת הגדר עמד חמור כחוש, נמוך קומה, וליחך עפר, כמו נושף בו בנחיריו. כשהסתכלתי בו, ראיתי שהאיבר שלו מתארך והולך, מתעבה והולך, משתלשל כלפי מטה, נעשה דומה לזרנוק, או לפֶתֶן. הוא היה ארוך כל־כך ועבה כל־כך – כמעט עד האדמה הגיע – עד שאמרתי לעצמי, בהשתוממות שגבלה בבהלה: זה בלתי־טבעי! זה גדול מן הטבע! איך משתרבב איבר גדול כל־כך מחמור צנום כל־כך!… ועוד מבטי מרותק אליו – על אף רצוני להסב אותו ממנו – הזקיף החמור את איברו הגדול, הקפיצו אל בטנו וחבט בו אותה –
ועם זאת, לא היתה שום הבעה של חמדה או תשוקה בפניו! עיניו היו דלוחות, אדישות –
ואמרתי בלבי: זו הבהמיות בהתגלמותה, הגסות בכל זוועתה.
וחשתי קבס במעי.
וכשיצא עזיז מפתח המשרד, רווח לי שלא השגיח במחזה הזה13.
בדרכנו בחזרה, קרוב לבית לחם, הציל אותי עזיז ממאסר. עברנו על פני פלוגת שוטרים טורקים, שצעדו על דרך העפר, מרושלים, במדים מרופטים, והמראה הנדיר של האשה הזרה, הרוכבת על סוס, עורר את חשדם. הקצין עצר אותנו וביקש תעודות. לא לקחתי איתי את הדרכון שלי ואת רשיון הכניסה לארץ, והקצין ציווה עלינו לרכוב אחריו אל תחנת המשטרה בבית לחם. בהגיענו לשם, הוכנסתי ללשכתו של מפקד התחנה, וזה החל לחקור אותי בעזרת מתורגמן, שידע קצת אנגלית, חקירה גסה, תוקפנית, מלווה איומים ואזהרות: לשם מה באתי מאנגליה? מה מעשי באזור הזה? באילו מקומות אחרים ביקרתי? האם הייתי בעקבה או בטאבה? וכשסיפרתי (בגלל הנאיוויות שלי, בגלל החינוך החמור שקיבלתי בבית, בגלל אמי האדוקה שאילפה אותי “לדבר תמיד אמת”…) שטיילתי עם חבורה של צעירים יהודים ליריחו ולים המלח, גבר חשדם שבעתיים, ודרשו ממני להוציא מילקוטי את כל תכולתו, וכשראו גיליונות נייר ובהם רישומים של צמחים כלשהם שגם הם עוררו את חשדם, ואמרתי שאני מציירת את פרחי התנ"ך, היתה זו להם כמעט הוכחה ניצחת שאני מרגלת… ביקשתי שיתקשרו עם הקונסוליה שלנו בירושלים, אך הם לגלגו על כך: האין זה ברור שהקונסוליה תגן על מרגלת הפועלת בשמה?
כבר עמדו להעביר אותי לתא המעצר, ואז נכנס עזיז לחדר, הסתודד כמה רגעים עם מפקד התחנה – אולי קנה אותו ב“בקשיש” – ואני שוחררתי.
כן, עזיז עשה יותר מן המתחייב מתפקידו לדאוג לכך שהמסע יתנהל ללא שום תקלה, ואני אסירת־תודה לו על כך; אבל הוא עשה זאת ללא שום חמימות, שלא כבימים הראשונים; החיוך לא סר מפניו כשדיבר אלי, אבל חיוכיו היו קרים, כאילו הסתירו עוינות כלפי. ולא הבנתי מדוע הוא מפזם מדי פעם – כמו לעצמו, כמו בלצון – את פסוק הקללה של המכשפות ב“מקבת” – Fair is foul and foul is fair – כאילו יופיי נתעב בעיניו, כאילו כדי להתגרות בי.
פה, בערב, שתי הגבירות האנגליות יושבות בטרקלין, שקועות בכורסות, זו מול זו, מחליפות דברים בפנים מרירות. איני נענית להזמנתן לארח עמן לחברה, אלא עולה לחדרי.
כמה רחקתי מן העולם שרק לפני עשרים יום עזבתי אותו!
תמונות־תמונות עוברות לפני:
סעודת ערב רבת משתתפים של נכבדי המפלגה השמרנית ב“מלון קרלטון”. זוהר הנברשות שפוך על המפות הלבנות וכלי הכסף הנוצצים שעל השולחנות העגולים באולם הגדול. אבי לקח אותי כבת־לוויה לו, כי אמי, זה שנים אחדות, מאז התפרסם דבר היות לו “אהובה” בלונדון, מסרבת להילוות אליו לאירועים פומביים. לקריאתו של שר הטקס, קמים הכול על רגליהם ומרימים את גביעי היין “לחיי המלך”. נאומים. נואם ג’וזף צ’מברליין נגד “סחר חופשי” ובעד מתן עדיפות מכס לקולוניות; נואם הדוכס מדבונשיר בעד “סחר חופשי”; נואם שר האוצר אסקווית בעד צמצום מתן רשיונות למכירת משקאות חריפים… לורד בלפור טרם התפטר מראשות הממשלה והכול מצפים לדברו. הוא יושב ליד השולחן שמשמאלנו – איש מרשים מאוד, בעל ארשת אינטלקטואלית, כה שונה מכל היתר – ולימינו אשה צעירה, כבת שלושים – האם היא בת אחיו, איש מדע הטבע? – שיער זהוב, ארוך, שמלת קטיפה בצבע בורדו גולשת על גופה. הנאומים משעממים אותי, איני מקשיבה להם. מבטי רתוק אל בת־ההלוויה של לורד בלפור. (לא, היא אינה “אהובתו”. הרווק הנצחי הזה ידוע כפוריטני ביחסיו עם נשים.) אני מלטפת במבטי את שמלת הקטיפה הרכה, המהודרת, שלה, העוטפת חזה בשל, מלא, ומראיה כה מושך את לבי.
השעה מאוחרת מלהשיג רכבת לקולצ’סטר כשמסתיים הכנס, ואבי הזמין חדר בשבילי במלון שנערכה בו הסעודה. נפרד מעלי בנשיקה ואומר שיבוא לקחתני בבוקר.
ואני הלא יודעת לאן הלך לבלות את הלילה. אפילו הכתובת ידועה לי, ממכתב שמצאתי מוסתר בין דפי ספר בספרייתו, חתום בידי “ליליאן שלך”: צֵ’ייני ווֹק 12, רובע צֶ’לְסִי. כל הלילה איני יכולה להירדם. רואה אותו מתעלס עם מופקרת צעירה – אולי שחקנית או רקדנית מ“קוֹבֶנט גַרְדֶן” – שאת מראה פניה איני יכולה לדמות לי. ובפעם האלף עולה לעיני התמונה המבעתת מלפני שנים רבות, ואני אז בת שתים־עשרה: הוא גוהר על הנרייטה, הטבחית השמנה שלנו, על הספסל בביתן הגן, ששיחי יסמין משתרגים על לווחיו, חובקים אותו מכל צד, מכנסיו משולשלים, ופניו כעומדות להתפוצץ מסומק. ברחתי משם והקאתי את נשמתי.14
ובין תמונה לתמונה, מתנוצצת לעיני שמלת הקטיפה הרכה, המהודרת, בצבע בורדו, חושפת זרועות, ירכיים. ולמולי, פני הירח הכמהות – למי? למה? – של ההוזה, היושבת קרוב כל־כך ורחוק כל־כך, בלתי־מושגת.
ומה פלא שאמא נתפסה לטיפה המרה, ללא היגמל ממנה. ומה פלא שהיא מקדישה את מיטב זמנה לארגון שוקי צדקה בכנסייה, לקישוט המזבח בצרורות פרחים רעננים – המוחלפים מדי יומיים – מן הגן שלנו, ופניה היפות נהיות מעט־מעט יבשות יותר, חמורות יותר.
האם רק ידה היתה בדבר, לשלוח אותי לבית־הספר של הנזירות בבֶּרי סֶנט אֶדמוֹנְדְס, או שמא גם אבא היה מעוניין בכך, כדי להרחיק אותי מן האווירה המתוחה של הבית? בחופשות הייתי משלחת רגלי לרוץ באחו, על פני כרי הדשא הרחבים, אל ערוגות הפרחים המקיפות את הבריכה, ששושני־מים רחבי עלים צפים עליה וברווזים שטים בה בשאננות, או לרכוב על סוס אל היער, ומשם – למרחקים גדולים, כן, הרחק מן הבית, הרחק מן האוויר הדחוס בטינות ושנאות וקנאות ושתיקות.
ליום ההולדת השבעה־עשר שלי הביא לי אבי את “תולדות הטבע” של פּיטר פּארלוֹ, עם ציורי הפרחים ובעלי־החיים הנפלאים, ואמי הביאה לי את כל כתבי ג’ון מילטון בשישה כרכים, בכריכת עור מהודרת, ולא שיערה בנפשה מה גדולה תהיה ההשפעה של “גן־העדן האבוד” שלו עלי, כי פואמה נשגבה זו נחקקה על לוח לבי כהמשך לפרקי הברית הישנה והברית החדשה שהיינו קוראים יחד בערבים ובכל יום א', ואני, ילדה בת שמונה, תשע, עשר, הייתי הופכת את הדפים המאוירים בציורי מרטין ווסטל, והסיפורים על אדם וחוה בגן־עדן, על המבול, על קדת יצחק, על שמשון ודלילה, על השומרוני הטוב, על מרים המגדלית הרוחצת את רגלי ישו, על הצליבה, היו נחקקים כתמונות בראשי, וגם אני הייתי מנסה לצייר אותן על הנייר.
יום יפה, שמשי, היה יום־ההולדת השבעה־עשר שלי, והמוזמנים, מכרינו מן האחוזות הסמוכות, מקולצ’סטר, ישבו סביב השולחנות שהועמדו בחוץ, על הדשא, בצל עצי התאשור, ואבא ואמא השתדלו מאוד להסתיר את היריבות שביניהם תחת מעטה של חיוכים נלבבים לכל עבר ודברי נועם ומחמאות, והדבר היפה ביותר היה, שמורתי הנזירה, שביקשתי מהורי להזמינה למאורע הזה, כי היתה היחידה מכל המורות שהיתה חביבה עלי, הכריזה באוזני כל המסובים, לאחר הרמות הכוס הרבות, כטוב לב כולם ביין, שאלוהים חנן אותי בכשרון ציור מעולה ושחובה קדושה היא לטפח את הכשרון הזה שהוא עדיין בחזקת גרגר, אבל דומה הוא לגרגר החרדל, שהוא קטן מכל זרע, אך כאשר ייזרע בשדה, יצמח, יפרח ויגדל, והיה לעץ מרהיב עין כל רואיו. ואמי, הבקיאה כל־כך בכתבי־הקודש, הוסיפה בצחוק: “ואז יקנן עוף השמים בענפיו. אבל מי יודע איזה עוף יהיה זה?”
ואולי בזכות מורתי זאת ניאותו הורי לשלחני ללונדון ולרשום אותי לבית־הספר לציור “סלֵייד”, שבו הכרתי את ואנסה.
ואנסה, שלבי יוצא אליה –
מאוד אדיבה אלי. כן, אדיבה. וקשובה. וסובלנית.
ואני אסירת־תודה לה עד אין גבול.
כי “האהבה הרעידה את גופי / כמו רוח הרים מסתערת / על צמרות עצי אלונים”.
היתה לנו דוגמנית עירום בשיעורי הציור – נערה איטלקייה, פליציה – ואני כה הוקסמתי מן העגלגלות המלאה השחומה של זרועותיה וירכיה, שחושניות חצופה וגאה בעצמה נדפה מהן, עד שהעיפרון שבידי היה רועד מהתרגשות, סוטה מן המסלול שהתוויתי לו, והרישום דמה יותר למעין סחלב פעור לוע, מאשר למושאו. כשעבר לידי פרופסור טוֹנְק, שהיה מורה אקדמאי־שמרני מחמיר, והסתכל במעשה ידי, אמר, בטון של מוכיח: “את מנסה להיות סור־ריאליסטית?”
אחר־כך חשבתי שאמנם יש בי משהו “סור־ריאליסטי”. לא בציורי אלא בנטיות הלב שלי.
אני נזכרת בפרשה העלובה, המדכדכת, עם הֶרבֶּרט לוּאיס הִיל, שגם עכשיו אני מתביישת בהיזכרי בה.
אבי, שראה בדאגה את אדישותי לבחורים, את אי־ההיענות שלי לחיזורים של שניים־שלושה מבני מכרינו, ותלה זאת בביישנות שבי, ניסה “לשדך” לי בחור שנשא חן בעיניו וצפה לו עתיד מכובד. יום אחד, בהיותו בלונדון, הזמינני לשבת איתו בקפה “רויאל”, וכשהגעתי לשם, לפנות ערב, מצאתיו בחברת איש צעיר בחליפה אלגנטית ובעניבה כהה, מכוכבת, שערו השחור מסורק למשעי עם פסוקת בצד, ופניו בהירות ועגומות במקצת. אבי הציגו לפני: הֶרבֶּרט לואיס היל, פרקליט ממשרד עורכי־הדין הנודע ג’וֹנסוֹן את ווּדהֶד שבלינקוֹלן אִין בַּסִיטי, ש“מנבאים לו עתיד פרלמנטרי”. לאחר כחצי שעה של דיבורי־סרק, שבמהלכם כיוון אלי חברי המיועד מבטים בוחנים ושאלות סקרניות־כביכול על לימודי הציור שלי – קם אבי, ביקש את סליחתנו באמתלה שהוא ממהר לישיבה, והשאירנו לבדנו.
כך התחילה ה“חברות” המדומה שלנו, שנמשכה כחמישה חודשים. חמישה חודשי סבל ועינויי נפש.
מתוך תיעוב עצמי ובושה אני נזכרת בפגישותינו. הרברט היה ג’נטלמן עדין, נדיב ומתחשב. מעולם לא לחץ עלי לעשות דבר שחש כי הוא מנוגד לרצוני. “תבואי איתי מחר בערב לאופרה?” הוא אומר בחשש, וכעבור רגע: “אל, אני רואה שאין לך חשק רב לזה, אם כן… מתי אפשר לקוות שתהיי פנויה ליפגש שוב?” ואני… אני קובעת, כמובן, מועד לפגישה הבאה איתו, כי אינני מוצאת עוז בנפשי לנתק את הקשר, כי הוא כה עדין ומתחשב… לאחר שבוע, אפוא, אנחנו נפגשים שוב. הוא בא לקחתני מפתח ביתי ברחוב דוֹבֶר, המרכבה ממתינה לנו, והוא מסיע אותי למסעדה איטלקית מפוארת בגרוֹבֶנוֹר סקוֶר. שלוש שעות אנו מבלים שם על חמש או שש מנות, ממיטב התפריט האיטלקי ואחר־כך על בקבוק פורט, וכל הזמן הזה אני נאלצת – תוך כדי לעיסה ולגימה – לאמץ את שרירי לחיי כדי לחייך אליו שעה שהוא מספר לי בבדיחות־דעת על מסתרי התככים שבין הפלגים השונים במפלגה השמרנית, ומגלה לי סודות על היחסים שבין לורד רוֹסבֶּרי וקֶמבֶּל־בֶּרנמֶן; ועלי להגיב בהערות משלי ולהשתדל שתהיינה שנונות, ולשבץ מדי פעם בדיבורי – כדי שלא לפגר אחריו, כדי שלא להישמע חסרת השכלה או פילסטינית – חרוז מפואמה כלשהי, או אפוריזם נודע, ולהפגין גם ידיעה בענייני העולם הזה… וכך בפגישה הבאה, בצעידה נינוחה על הטיילת שלשפת התמזה, או בשתיית תה־של־מנחה בבית־הקפה שליד הסֶרפֶּנטינה בהַייד פּארק, או בצפייה במירוץ הסוסים באֶסקוֹט, שהוא, בקשריו הטובים, הנסתרים, הצליח להשיג שני כרטיסים אליו… החיוכים המאולצים האלה! הדיבורים המאולצים האלה! ההקשבה האנוסה לשיחו הקולח בנועם, בחלקלקות, שאין לי כל עניין בו, וכשלבי בל עמי.
ולזכותו – והאמת היא שרק לכף זכות אפשר לדון אותו! – צריך להוסיף שכה זהיר היה במגעיו איתי, שמעולם לא הרחיק לכת בהם יותר מכדי נשיקה קלה על לחי ברגעי הפרידה.
מיה היה באמת הרברט־לואיס זה? האם היה תוכו כברו? האם ישר היה? האם היה מאוהב בי, או רק פזל אל הקשרים עם אבי, שיַקנו לו יתרון פוליטי רציני, או אל הנכסים שיזכה בהם מכוח נישואיו איתי?
לא, אינני יודעת מי היה הרברט־לואיס היל, כי לא נתתי דעתי עליו, כי לא התעניינתי בו.
כשנקשרה נפשי בנפשה של ואנסה, ניתקתי מעליו באחת. ללא שום סיבוכים או נקיפות מצפון. פעם ועוד פעם לא נעניתי להזמנותיו להיפגש איתי, עד שחדל. הבין מעצמו, ונעלם מאופן חיי כענן כלה, היה כלא היה. שכחתיו לגמרי.
וגם ברגעים האלה, בדממת הלילה בעיר הקדושה ירושלים – רק ניסורו העקשני של צרצר בין העשבים עולה מבחוץ, וזמזום דק של זבוב או יתוש בחלל החדר, ושם, מעבר לחומה, מתבודדים עכשיו עם סודותיהם הטמירים, הכנסיות, המסגדים, בתי־הכנסת, קברות הקדושים, אין נפש חיה סביבם –
גם ברגעים אלה עומדות לעיני פניה האציליות, החידתיות. מבטה העצוב, הבוחן את העומד מולו, מהרהר בו, כאומר: האומנם את זה חיפשתי? ועם זאת – נבוך מעט, לא בטוח בעצמו; והעיניים הגדולות, הפקוחות, טהורות כמימי אגם, מרחיקות ראות, כמביטות אל משהו נעלם שמעבר. “קדושה”, קראה לה אחותה וירג’יניה, בגלל קנאותה לאמת. אולי בשמץ לגלוג כינתה אותה כך, ואולי בשמץ קנאה אמרה שרק תשוקה נלהבת אחת בוערת בה: “צבע וטרפנטין, צבע וטרפנטין…”
אני רואה אותה רוכבת על אופניה אל בית־הספר בסַאוּת קֶנסינְגטוֹן, חצאיתה הארוכה מתנפנפת ברוח, כובעה הגדול קשור בסרט לצווארה, והנה מעיפה אותו הרוח מעל ראשה, שערה השחור מתפרע, היא נעצרת, יורדת מן האופניים, רודפת אחריו להשיגו, הוא בורח ומתגלגל –
אני רואה אותה מרהטת ומקשטת את הדירה החדשה שלהם בבּלוּמסבֶּרי, גורדון סקוֶר 46, בחריצות, בידיעה ברורה של רצונה: הקירות חייבים להיות צבועים לבן, כדי שהדירה תהיה מלאת אור, בניגוד לדירת המשפחה הקודמת, האפלולית, בהַייד פארק גֵייט, והרהיטים חייבים גם הם להיות בהירים, ומעטים, רק הנחוצים ביותר, וצעיפים הודיים יעטפו את הכורסות, ושטיח אדום יכסה את רצפת חדר האוכל… ולבדה ארגנה כל זאת, כי את אחותה שלחה לקיימברידג' כדי שתחלים שם מן המשבר שעבר עליה, לאחר שימים ולילות לא קמה ממיטתה וסירבה לדבר עם איש… ובתום העבודה היא חובקת את כתפי ומוליכה אותי אל החלון הפונה אל החצר: “הביטי כמה אור, על העצים, הדשא…”
וכשאני מזמינה אותה לבוא איתי אל ביתנו בתורניגטון, למסיבת תה באחד מימי א', עם אמי וחברותיה מן הסביבה, היא אומרת שהיא “סולדת מנשות חברה”. רק פעם אחת נענתה לי ובאה ליום ולילה לאחוזתנו, ורוב השעות הייתי נבוכה, כי לא ידעתי על מה נדבר, והיא לא עשתה שום מאמץ לעורר שיחה בינינו, כאילו להפגין שבעל־כורחה באה, רק כדי שלא להעליב אותי. ובלילה… לילה נורא היה זה לי.
והיא שונאת מתנות. כשהבאתי לה מדליון כסף בצורת פרפר, החזיקה אותו בידה, הסתכלה בו בחיוך, כמצפה שיתעופף מכף היד אל פרח כלשהו, אחר־כך אמרה כמה יפה הוא, והחזירה לי אותו: “תענדי אותו את, אותך הוא הולם יותר…”
ויולט דיקינסון האירסטוקרטית – אשה גדולה, נדיבה, שופעת כוח ואומץ־לב – ידידת המשפחה משנים רבות, מעריצה אותה. “היא גאונית!” אמרה לי פעם.
וב“פגישות יום ה'” של החבורה, “חבורת בלומסברי” (שנהפכו ברבות הימים ל“פגישות יום ו'”), היא ממעטת לדבר, נוצרת את מחשבותיה לעצמה. אך כמו צליל של ענבל באחו נשמע קולה בחדר כשהיא משמיעה משפטים אחדים שמפילים בו דממת קשב.
האם מתגעגעת אני לפגישות האלה?
אבל לקולה, לעיניה –
“כל מקום שיש בו צער הוא אדמה קדושה,” כתב אוסקר ויילד.15
ירושלים, 3 במאי 1906 🔗
ואנסה יקירתי,
איזו הפתעה משמחת! הבוקר, במשרד הדואר האוסטרי – שני מכתבים! וכתב־ידך על מעטפת אחד מהם! “שמחה מאוחרת – שמחה מפוארת”.
השני היה מן האגרונות אהרנסון במושבה היהודית “זכרון יעקב”, וכמעט קפצתי משמחה בקוראי את שלוש שורותיו: “אשתדל לעזור לך ככל יכולתי. אנא בואי למושבה ב־5 בחודש או ב־6 בו, כי ב־7 אני יוצא לסיור של כמה ימים אל מזרח ים הגליל. אם תרצי להצטרף לסיור הזה, אשמח לקחתך איתנו”. האם יד ההשגחה בדבר, לזמן לי אירועים בלתי־צפויים כאלה, מיוחלים כאלה, בארץ הקדושה?
ואל ים הגליל, שעל מימיו הילך אדוננו! מי פילל שתיפול בחלקי זכות כזאת!
בשובי לחדרי שקעתי בקריאת מכתבך, והוא העציבני. ראשית, צר היה לי לשמוע על התמוטטות־העצבים – החוזרת, נדמה לי, זו הפעם השלישית מאז מות אביכן, לפני שנתיים – של וירג’יניה. זוכרת אני כמה היתה נפשה קשורה בנפשו, גם בימי זקנתו וחוליו, והוא כבר חירש וזעפן, ודעתו לא צלולה במידה כזאת, עד שהיה גוער בה על כל דבר של מה־בכך. הרבה דיברה על געגועיה עליו לאחר שעברתם אל ביתכם החדש בבלומסברי. האם אני טועה באומרי שגעגועים אלה והניתוק מן האיש שסימל בעיניה את הקשר שלה עם הארציות, עם הממשות, הם שהביאו אותה למצבי נפש אלה, שבהם היא שוגה בהזיות? פעם שמעתי אותה אומרת שהקשיבה לציפורים בגן, והן דיברו יוונית… ופעם אחרת סיפרה שראתה את המלך אדוארד השביעי מגיח מבין השיחים ומשמיע מלים גסות באוזניה…
לעתים קרובות אני חושבת על וירג’יניה, והיא נדמית לי, ברגישותה הבלתי־רגילה, לוורד, שעלי המשי של כותרתו רועדים עם כל משב רוח קל, ואם רק גוברת הרוח מעט, הם עלולים להינתק מגבעולם, לנשור אל האדמה ולנבול. כשהיינו יושבות שלושתנו בביתכם, ומפיה היו קולחים דברים כה שנונים, ובה־בשעה כה משעשעים, כה מבדחים – הייתי מסתכלת בפניה החיוורות, השקופות, ואומרת בלבי: הפנים האלה הן הזדככות החומר. הן הרוחניות עצמה. כמו בציורי הבתולה של רפאל.
אבל מדהים מה שאת מספרת שהיא מסרבת לאכול, כי היא חושבת שהאכילה שלה, שהיא מוגזמת בעיניה, מטריפה עליה את דעתה!
וצר לי שעכשיו כל עול הטיפול בה נופל על צווארך, בנוסף לעול משק הבית, שמאז ומתמיד את נושאת בו. ומה עוד שאת היא המארגנת את פגישות החבורה בביתכם ואת הטורחת בקבלת הבאים ובכיבוד, ומגישה את הביסקוויטים והקקאו, ונוטלת את המעילים מן האורחים בבואם ומחזירה להם אותם בצאתם, ורואה עצמך אחראית למהלך השיחות. ובעצם, זוכרת אני שאת, הרבה יותר מאחותך, טיפלת באביכן החולה. (פעם אמר לי שנשים שלבן נתון לאמנות, לציור או לכתיבה, והן נעשות אינטלקטואליות, מאבדות מנשיותן…), רחצת את גופו, הלבשת אותו –
קשה לך עכשיו עם אחותך, אני יודעת, ואני מתנחמת בכך שוויולט דיקינסון, המלאך הזה, ידידת אמת של שמשפחתכם, המוכנה עוד מן הימים שאמך היתה בחיים, ללכת באש ובמים כדי לתמוך בכם ולעזור לכם בכל עת – מסייעת לך גם עכשיו. ואני שמחה לשמוע שהיא תתלווה אליכן למסעכן ליוון בספטמבר, ומקווה מאוד שווירג’יניה תשוב לאיתנה עד אז.
דבר שני שהעציב אותי במכתבך, הוא הספקות שאת מביעה בו לגבי הצעת הנישואין של קְלַייב בֶּל. מדוע “ספקות”? הלא אין זו הפעם הראשונה שהוא מבקש את ידך. הלא כבר כארבע שנים הוא מחזר אחרייך, מאז שלח לך חוגלות במתנה, כמו שסיפרת לי פעם בצחוק גדול, ואחר־כך, כשהיית עם אחיך תוֹבִּי בפריס, ופגשתם אותו שם. ובכל הפעמים הקודמות דחית אותו. ובחוכמה עשית. מדוע דווקא עכשיו ספקות “מכרסמים את לבך”, כמו שאת כותבת?
נדמה לי שהיטבתי להכיר את קלַייב במרוצת הפגישות הרבות בביתכם. יש בו קסם מטעה, לדעתי. הוא יפה־תואר, אין להכחיש, בעל גוף נאה וגמיש, וכשהוא משמיע את דעותיו בשיחות החבורה – על ציור, פיסול, מוסיקה, אמנות בדרך־כלל, על מה לא? – דבריו עושים רושם על השומעים, לא כל־כך בשל תוכנם, שהו אשטחי למדי, כמו בגלל הטון הנלהב של דיבורו, שנדמה כאילו את כל נפשו הוא משקיע בו, ובגלל הביטחון העצמי הרב שבו דבריו נאמרים, וכמובן, גם בגלל הבהובי ההומור שבהם, הקונים לבבות – אבל מי שניחן באוזן בוחנת ובעין בוחנת, מבחין בהעמדת־הפנים שבהם, בריח הקל של זיוף הנודף מהם, שהוא כבושם בחוטמיהם של פתאים.
קלייב הוא אמנם בחור משכיל מאוד – ואולי גם צפוי לו עתיד של מבקר אמנותי – אבל הוא קל־דעת, ואנסה. הוא מחניף לקהלו, ומחניף לנשים. אילו אני במקומך, לא הייתי נותנת בו אמון. למען האמת, כשבא מקיימברידג' לפגישות הראשונות של החבורה, חשבתי שהוא מאוהב בווירג’יניה. היה מתיישב לידה, ממתיק לחשים איתה, מרעיף עליה מחמאות – במידה שגונבו דבריו לאוזני – הן על חִנה ויופיה והן על הרשימות שפרסמה ב“אַתֶנֵיאוּם”, ולאחר כמה שבועות, כאשר נוכח כי לא יעלה בידו להטות את לבה אליו, עברה השמועה שהוא מחזר אחר גברת רֵייוֶון־הִיל… אפילו ליידי אוֹטוֹלין, המחבבת אותו בדרך־כלל, אמרה עליו – כך שמעתי – שהוא “בוגדני, בעל קסם חולף של חנף.”
אני אומרת לך כל זאת, מפני שאני חושבת שתשגי משגה חמור – הרה צרות רבות – אם תיעני להצעת הנישואין שלו.
שמחתי לשמוע שרוֹגֶ’ר פרַיי מתכונן לארגן תערוכה של פוסט־אימפרסיוניסטים בגלריה גראַפטוֹן. את סֶזאן את מַאנֶה אני מעריצה.
עניין הציור שלי מעסיק אותי הרבה. אפילו בסיורי, תוך כדי רכיבה, אני חושבת עליו. אני חושבת על השפעת האור על העצמים בארץ הזאת. השינויים משעה לשעה, כשהשמש נעה במסלולה, הם הרבה יותר חריפים משהם אצלנו. כשהאבן הירושלמית, למשל, הוורודה והכתומה והאפורה קולטת את האור ומחזירה אותו, כל טבעה משתנה. חומת העיר העתיקה, שאני רואה אותה מחלוני, היא קודרת וחמורה כמו נבואת זעם לפני עלות השחר; לאחר שתיים־שלוש שעות, כשהשמש כבר בגבורתה, במרום הרקיע, החומה, שטופתה האור החזק, נעשית לא רגועה, כאילו סובלת, מתוך כניעות גורלית, את המלקות הניתכות עליה; ובין־הערביים, כשהשמש משתפלת למערב – איזו רכות נאצלת ממנה! נבואת נחמה. מרגוע. שעה של חסד.
כוך גם אבני השדה, והפרחים. משהו אכזרי – מראה הקוצים בצהריים, בין הסלעים הצחיחים. בדרך מבית לחם אל המנזרים של מר סבא, עברתי על פני עצי ערער ושיחי אטד ורתמים, וברוח השרב החמה העוברת בין ענפיהם כאילו שמעתי את נהי קינתם – על בדידות, על צמא, על אדמה ושמים שאינם יודעים רחמים. לעתים נדמה לי שהצמחים, כמו הנזירים המתבודדים, מסתגפים בארץ הקדושה הזאת.
ואני, מה אני רוצה להביע בציורי הפרחים שלי? – אהבה. כי אהבת יפי הבריאה היא אהבת האלוהים. כי באהבה יש תקווה, יש בשורה. האצליח להפיק מציורי את ההרמוניה המנחמת הזאת, שיש בה מן הבלתי־חלוף, הנצחי?
והרי כל מטרת בואי לארץ הזאת היא למצוא את מקור הטוהר, שלא מצאתי בארץ שנולדתי בה.
עלי לסיים, כי מחר, עם השכמה, אני יוצאת ברכיבה – בלוויית הדרגומן שלי – למושבה זכרון יעקב, דרך נַבְּלוּס, היא שכם המקראית, וטוּל כָּרֶם. דרך ארוכה על גב ההר.
שלך –
ביאטריס.
לבדח את דעתך: אתמול, בשובי העירה מן הסיור למדבר יהודה, פגשתי את המורה שמעוני, שכתבתי לך עליו, והוא סיפר לי שפרופסור יהודי, שבא מבולגריה, שַץ שמו, עומד לפתוח בית־ספר לציור ולמלאכת מחשבת בירושלים, והוא מחפש מורים. “מה דעתך להצטרף כמורה אל בית־ספרו?” צחקתי. אמרתי שאני עצמי, יש לי עוד הרבה ללמוד.
ירושלים, פנסיון אוליבט, 3 במאי 1906 🔗
מר ויליאַם הוֹלְמֶן האַנְט
ע"י הגלריה הלאומית
כיכר טְרפַלְגָר
לונדון
מר האַנט היקר16,
בלונדון לא הייתי מעיזה לפנות אל צייר נערץ כמוך, לא פנים־אל־פנים ולא במכתב. אבל כאן, בירושלים, למראה הבית שבו התגוררת שנתיים או שלוש, ובהשראת רשמי מנופי הארץ הקדושה, נמלא לבי “רוח עצה וגבורה”, כנאמר בישעיהו, והנה אני מרהיבה עוז וכותבת…
באתי לפלשתינה לפני כשלושה שבועות כדי לצייר את פרחי התנ“ך – ועלי לומר, שבמידת־מה, אם כי לא מלכתחילה, יצאתי את המסע הזה בעקבותיך. התוודעתי אל ציוריך כשלמדתי ב”סלייד", והתרשמתי מן התיאוריה שלך האומרת שחייב צייר להכיר מקרוב, לפרטי־הפרטים הטריוויאליים ביותר, את נושאי ציוריו, כמו שהם במציאות – גם כשהוא שואף לביטוי סימבולי, או דתי.
וכשראיתי את “ישו הצעיר בבית־המקדש”, את “אור העולם”, את “נצחון התמימים”, ועוד אחדים מציוריך, הבנתי מדוע יצאת ארבע פעמים למסעות לארץ־הקודש ואף שהית בה תקופות ממושכות, למרות התנאים הקשים.
את הבית שבו התגוררת עם משפחתך לפני כשלושים שנה, הלכתי לראות הבוקר, לפני הזריחה, בלוויית שתי גברות אנגליות המתאכסנות גם הן בפנסיון אוליבט (שליחות של “האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים”). כן, הוא עומד על מקומו, בית האבן היפה הזה בן שתי הקומות, בסימטה קטנה היוצאת מרחוב הקונסולים, ולפניו גן מפואר ובו עצי אגס, תאנה ורימון, ושרכים משתרגים על כתליו. עמדתי לפני הבית הדומם, שנאמר לי כי נזירה רוסייה, שטיפלה בך בעת חוליך, מתגוררת בו עתה, והרהרתי בצייר הנערץ עלי ובציוריו.
בחבורת בלומסברי, שאני משתתפת בפגישותיה בקביעות, ושאחדים מחבריה הם ציירים, רווחת דעה ביקורתית מאוד על סגנון הציירים הפרה־רפאליטים. דבר זה ודאי ידוע לך. באחת משיחותינו על ספרו של ג’ון רַסְקין, “ציירים מודרנים”, ועל התיאוריות שלו בדבר “נאמנות לטבע” – הוזכרה קביעתו שאתה הנך הצייר הדתי הגדול של תקופתנו. התגובה על כך היתה לגלגנית וסַרקַסטית. אמרו שציוריך הם “דרשות בקו וצבע”, שיותר משהנך אמן הנך מטיף, שעיקר עניינך הוא במסר המוסרי של ציוריך, וכיוצא בזה. מחיתי על דברים אלה. הבאתי לדוגמה את ציורך “התעוררות המצפון”, שאמנם יש בו “מסר מוסרי” – שהרי הוא מתאר נערה תמימה הנדהמת, או נבוכה מאוד, מחוצפתו של המורה לפסנתר שלה, המושיבה על ברכיו ומתחיל לעגוב עליה בגסות (ולפי הבעתה נראה שתצליח לעמוד בפני פיתויו) – אבל הראיתי כמה מעשה־חושב אמנותי ושימת־לב דקדקנית לפרטים משוקעים בציור הרקע – המלבושים, של הנערה ושל הגבר, הצעיף הרקום, הווילונות, השטיח והצורות הארוגות בו, ובעיקר, האווירה הארוטית, המודגשת באמצעות הצבע האדום הזוהר, השולט בתמונה. ומלבד זה – שאלתי – מה רע ב“מסר מוסרי”? שאלתי זו לא זכתה למענה.
אני, על כל פנים, אינני חושבת שהתואר “צייר דתי” הוא תואר של גנאי. גם תמיכתך בשיבת היהודים לארץ אבותיהם, לא צריכה להיזקף לגנותך, לדעתי.
לפני כמה ימים, כשסיירתי בעיר העתיקה וראיתי את המתפללים היהודים לפני “כותל הדמעות”, וכן בשניים־שלושה בתי־כנסת קטנים ברובע היהודי שאליהם הצצתי – נזכרתי בציור שלך, “ישו הצעיר בבית־המקדש”. דמויות המתפללים בציורך – היושבים על הארץ והעומדים, מהם חבושים בכיפות ומהם במעין כריכות בד עבות, והם עטופים ב“טליתות”, וזקנים להם, ועיניים רושפות, וביניהם הנער ישו בכותונת פסים ומבט משתאה ותמים בעיניו – דומות דמיון מפתיע לאותן דמויות שראיתי אני באותו יום, של מתפללים מזרחיים בבתי־הכנסת שלהם. וכשעמדתי מען נחל קדרון, נזכרתי בציורך, “השעיר לעזאזל”, שבו נראה התיש המשולח אל הוואדי בשממה, כה מסכן, כה עלוב בשׂיער צמרו המדבלל והממורטט, בעיניו הדומעות, וכה מעורר רחמים בקבלו עליו את הדין – עד שלבי המה לו ולעזים ששוטטו לעיני בין הסלעים הצחיחים במורדות הר הזיתים.
בציוריך אלה, כמו בציורים הביבליים האחרים שלך – הגשמת את עקרונות התיאוריה שלך הלכה למעשה: הם נטורליסטיים־כביכול בפרטים המציאותיים שבהם, ועם זאת – הם חדורים רליגיוזיות עמוקה. זהו שינוי עצום, להבנתי – אפשר לומר מהפיכה – בהשוואה לציורים הביבליים וההיסטוריים הקלאסיים והרומנטיים, שלא היתה להם זיקה למציאות היומיומית של התקופות שאותן תיארו.
אפילו בציור שלך “אור העולם”, שקרלַייל כתב עליו שהוא רחוק מהיות ריאליסטי, כי ישו מצויר בו לובש גלימת כהונה ועטרת קוצים לראשו – מצאתי אני ריאליזם דתי", בציור הפרטים הזעירים, כמו צמחיית הפרא לרגלי פתח הבית, שאני כל־כך מכירה אותה עכשיו (שיחי שמיר, אם אינני טועה, על־פי הגבעולים הגבוהים והדקים והתפרחות השמשיות), או קווי פניו של ישו, שהם כשל יהודי מיוסר, בן הזמן ההוא ובן זמננו.
עד עתה לא הספקתי לשוטט הרבה באזוריה עתירי ההפתעות של הארץ הקדושה. הגעתי עד יריחו במזרח ועד חברון בדרום. בימים הקרובים אצא צפונה ואני מקווה לדרוך בעקבותיך בסימטאות נצרת ובשבילי הר תבור וכפר נחום. עיני מלאות את אורה של הארץ הזאת ולבי מלא את נפלאותיה.
אם יעלו יפה ציורי לפרחי התנ"ך – אביא אותם, ברשותך, להראותם לך כשאחזור ללונדון.
וסלח לי על חוצפתי, שאני מטריחה אותך בקריאת מכתבי זה,
שלך בנאמנות –
ביאטריס קמבל־בנט
זכרון יעקב, 6 במאי 1906 🔗
כבר עברו יום, ולילה, ועוד יום – והזוועה לא נמחית מלבי, ואני המומה ממה שעבר עלי בלילה הנורא בדרכי הנה. מחר בבוקר אני יוצאת למסע עם מר אהרנסון, שכה ייחלתי לו, ואינני יודעת איך אתאושש עד אז, ואיך אחזיק מעמד בסיור הזה, המתוכנן לחמישה ימים, ולא אתמוטט.
לרגעים, כשאני מתהלכת ברחובה של המושבה היפה הזאת, הדומה לכפר צרפתי בבתיה הקטנים, אדומי הגגות, בחצרותיה המוקפות גדרות אבן ובהן אורווה או רפת, מחרשות, עגלות, תרנגולות משוטטות חופשי; כשאני משקיפה על הנוף הנהדר של הרי הכרמל המכוסים יער והרי השומרון המכחילים באופק, ושלוות עולמים שורה מסביב, נשכחת מלבי הזוועה. אך רק לרגעים, כי כמו במכת פטיש כבד על ראשי, חוזר והולם בי זכרון ההשפלה המחרידה ההיא, וחושך מכסה אותי.
והרי אינני יכולה להיפרד מגופי!
אחותו היפהפייה של אהרן, שרה – בת שש־עשרה, ונראית ונוהגת כבת עשרים – מבחינה, אולי בגלל חיוורוני, שמשהו אירע לי, וכבר פעמים אחדות שאלה אם אני חשה ברע ואם תוכל לעזור לי במשהו, ואם לא כדאי שאגש למרפאה המקומית. אני מבטלת את דאגתה ואומרת שרק עייפות היא, מן הדרך הארוכה מירושלים.
אני יושבת בחדר הספרייה העגול של אהרן אהרנסון, שכל קירותיו מכוסים ספרי מדע בצרפתית, גרמנית ואנגלית; שקט שורר בשעת ערב זו בבית הזה, ובבית המשפחה שבאותה חצר, ואווירה של חשיבות נאצלת מן הספרים עבי הכרס, מצרורות העשבים היבשים – שיבולת־שועל או שעורה – המונחים על המדף לבחינת החוקר, אני יושבת ליד המכתבה העשויה עץ אלון, שהובאה מארץ אחרת, ורושמת את הדברים במחברתי – וכמה רחוק העולם הזה – אלפי מילין! שנות אור! – מן העולם המסויט שנמלטתי ממנו לפני כארבעים שעות!
איך אגול מעלי את החרפה?
שמכסה אותי פה, דווקא פה, בארץ הקדושה!
שום סימן אזהרה לא אותת לי לקדם את הרעה.
שלשום, עם עלות השחר, יצאנו מן הכיכר שלפני שער דמשק, ורכבנו צפונה. יום יפה היה, והנוף, מה שונה בירקותו מנוף הרי יהודה! חורשות זיתים ואלונים וחרובים פזורות על הגבעות, וביניהן כרמי גפן ושדות מעובדים, וגני ירק. ארץ נושבת. עברנו דרך כפרים קטנים וגדולים – שועפת, ונבי סמואל, ובית חנינא, ודיר נבאללה, וח’רבת אל־עטרא, ואל־בירה, ועוד; את שמות כולם רשמתי לי במחברתי – ובהגיענו לרמאללה, שהיא עיירה גדולה למדי, מרשימה באמידותה – בתי אבן בני שתיים ושלוש קומות, עם חלונות מקומרים ותריסי מתכת צבועים ירוק או כחול, ולפניהם גנים ובהם עצי נוי ופרחי תרבות; שוק ססגוני מרהיב עין במיני הפירות והירקות שעל דוכניו ובשלל כלי הנחושת והשמלות הרקומות שבפתחי חנויותיו; צריחי כנסיות מתנוססים בשולי העיירה –
מתי היה כל זה? בעידן התום שלפני המבול?
נכנסנו לאחת המסעדות שברחוב הראשי לנוח ולהרוות את צמאוננו. הוצאתי מתיקי את ה“בֶּדֶקֶר” שלי ואת ספר התנ"ך ופתחתים, לזהות את המקומות שעברנו בהם על־פי שמותיהם: שועפת – היא נוב, הנזכרת בשמואל אד, ג’יב – היא גבעת בנימין הנזכרת בשופטים, ח’רבת אל־עטרא – היא עטרות הנזכרת ביהושע, נבי סמואל – הוא מקום קבורתו של שמואל הנביא לפי המסורת הערבית, וכו' וכו'.
שלא כבימים הקודמים, הוא היה חביב וגלוי־לב אלי, הדרַגומֶן שלי. ביקש למצוא, יחד איתי, את הפסוקים המתאימים בספר התנ“ך, גם קרא אחדים מהם בקול והביע דעתו עליהם; וכשקמנו להמשיך בדרכנו, הציע – מכיוון שעיירה זו רובה נוצרים – שניכנס לכמה כנסיות. לא ראיתי בכך טעם רב: הכנסיות, יווניות־אורתודוקסיות וקתוליות, אינן עתיקות; ומלבד זאת, חששתי שנתאחר מדי, ועד שנגיע לשכם תיפול חשיכה. אבל הוא הפציר ונעניתי לו, והלכנו אל המנזר והכנסייה של האחיות סנט ז’וזף, ואחר־כך אל הכנסייה האנגליקנית הקטנה של הקוֵיקרים, שבית־ספר ובית־חולים צמודים אליה. נקשרה שיחה ביני ובין מנהל בית־הספר, סקוטי מגלזגו, שבשומעו על מטרת בואי לפלשתינה, שמח בי מאוד, כי הוא עצמו חובב טבע, אספן של צמחים, וכששאלתי אותו, בבדיחות־הדעת, אם מצא, במקרה, פרחי דודאים בסביבה – צהל משמחה: בוודאי! גם הוא חיפש אותם! ומצא – בעמק דותן מצפון לשכם! וסיפר בהתלהבות על מראהו של הצמח, על עליו הרחבים והגבשושיים, על פריו, הדומה לעגבניות קטנות, על ריחו המשכר, על שורשיו התאומים, הדומים לרגלי אדם ולאצבעותיו, והפליג וסיפר על האגדות והאמונות הנפוצות עליו, ומה נכתב עליו אצל יוספוס פלַוויוּס, ואצל דיוֹסקוֹרִידֶס, והזהיר אותי לבל אעקור אותו משורשו, כי האגדה אומרת שמי שעוקרו נענש בקיצור ימיו…לצערו, אין ברשותו עכשיו צמח זה להראותו לי, אך לעומת זאת יכול הוא להראות לי צמח אחר הנזכר בתנ”ך, בספר ישעיהו – קצח, ששמו הלטיני Nigella sativa, והערבים קוראים לו קזחא, והוא גדל בשדות שבסביבה ומשמש כתבלין… והביאני אל חדרו, והראה לי אותו מזדקר מאגרטל זכוכית שעל שולחנו – גבעול זקוף גבוה, ועלים צרים צמודים אליו ופרחים לבנים בראשו.
“אני אמצא לך דודאים,” הבטיח לי הדרגומן שלי – שאינני מסוגלת עוד לבטא את שמו – כשחזרנו לרכוב. “בעמק דותן הוא אמר? אני יודע איפה עמק דותן. בדרך מנבלוס לג’נין.” הבעתי את חששי שאם נרחיק צפונה, לא נספיק להגיע לשכם עד הערב. לא, אמר, אנחנו נלון בשכם, ולפני כן נסעד את ארוחת הערב אצל דודי. כבר הודעתי לו על־ידי מכר שאבוא אליו עם תיירת מכובדת מאנגליה. מחר בבוקר נרכב לעמק דותן, שאינו רחוק, בדרך נסייר בסבסטיה, היא שומרון הקדומה, ובה עתיקות רבות מימי הורדוס והיוונים והרומאים, ומשם נפנה מערבה. נספיק להגיע לזָמָארִין – זה שמה הערבי של זכרון יעקב – הרבה לפני הערב. “ואני אבי את פרחי האהבה של הדודאים גם לארוסה שלי,” צחק, וסיפר שראה אותה רק פעם אחת, ולא נשאה חן בעיניו. “צנומה מדי. כמו עז בשנת בצורת… לא כמוך,” מדד בחיוך את גופי. אבל קיים הסכם של שידוכין בין אביו ובין אביה – סוחר צמר ־ הקשור בפירעון חוב כספי ישן, והוא לא יוכל להפירו. והוא מפזם שוב איזה פסוק מ“מקבת” – The Thane of Fife had a wife / Where is she now…
סרנו אל כפר ערבי־נוצרי יפה, אי של ירק על צלע ההר, מעין אוֹאַזיס, ג’יפנא שמו, ובו כנסייה לטינית, שנכנסנו לראותה רק לרגעים מספר. לאחר שעברנו דרך כפר אחר, עֵין סיניא, הגענו אל שפת גיא צר ועמוק הנקרא אל־חַרמייה, ומכיוון שכבר היתה שעת צהריים, והמקום היה יפה מאוד בעיני – מעיין נובע מבין הסלעים ומימיו זורמים במפלים קטנים אל הגיא ונקווים בבריכה, וחורשות מסביב –
מתי היה כל זה? בעידן הסכלות שלפני הגירוש מגן־עדן?
־ קשרנו את הבהמות לעצים, פתחנו את צרורותינו, וישבנו לסעוד את לבנו. שוב, כמו ביום הראשון למסעי, שאל מדוע איני נישאת לאיש, ולגלג על הנשים האירופיות – שרבות מהן הכיר, לדבריו, כששימש להן מדריך – שמבקשות להיות עצמאיות ושוכחות את התפקיד שהועיד להן הטבע, להיות רעיות, עקרות בית, ואמהות. “ולעשות טוב לבעלים שלהן,” הוסיף בקריצת־עין. אם הן רוצות להיות כמו גברים – שתגדלנה זקן! אמר. “אשה מוסלמית לעולם לא תוכל לנהוג כמו גבר. את יודעת מדוע?… ראית פעם איך הגברים המוסלמים כורעים כשהם מתפללים?” צחק.
שלושה צעירים ערבים, מקלות רועים ארוכים בידיהם, ירדו מן הגבעה, נעצרו על־ידנו, ובשולחם מבטים לעברי, החליפו דברים עם בן־הלוויה שלי. מהבעת פניהם ומנעימת דיבורם, הבנתי שהוכיחו אותו על משהו, ואחר־כך כאילו איימו עליו, בהראותם עלי. הוא דיבר בשקט, אחר־כך קם וענה להם בכעס רב, ולבסוף פקעה סבלנותו ובתנועות ידיים תקיפות גירשם משם. לאחר שהתרחקו, כשהם מוסיפים לגדפו, שאלתי על מה היתה המהומה. באזורים הכפריים האלה – הסביר לי – הרחק מירושלים ויפו, כשרק לעתים רחוקות נתקלים התושבים בתיירים, לא רגילים לראות גבר ערבי צעיר בחברת אשה זרה. לא כל שכן בשדה, מחוץ ליישוב. הגבר היה נחשב לנואף והאשה לפרוצה. הודעתי להם – צחק – שאני ממלא שליחות במצוות האימאם והקאימקאם.
כשחזרנו לרכוב, שאלתי היכן הכפר ביתין, הוא בית אל, לפי המדריך שבידי. את הפנייה לביתין כבר עברנו מזמן! – אמר – היה עלינו לסטות מזרחה! אבל למה אני שואלת? בין כך ובין כך אין מה לראות שם! אמרתי שברצוני להיות במקום שבו ראה יעקב בחלומו את הסולם המוצב ארצה ומלאכים עולים ויורדים בו. “הסולם כבר איננו שם,” התבדח, “הצלבנים לקחו אותו…” והוסיף שהדרך הלוך ושוב תגזול מאיתנו עוד שעה לפחות. עמדתי על דעתי ואמרתי כי לי, כאנגלייה, יש עניין מיוחד לבקר שם, כי האבן ששׂם יעקב למראשותיו, הובאה לאנגליה והיא מצויה בכנסיית וֶסְטְמינסטֶר שבלונדון. “אה! ריצ’רד לב־הארי הביא אותה אליכם!” קרא, “טוב, בסדר, נפנה לאחור”, משך באפסר הפרד, “ואם נמצא שם אחד מחווקי הסולם, תביאי אותו במתנה למלך אדוארד השביעי.”
רק עתיקות מעטות היו פזורות בין בתי הכפר הקטן והעני ביתין. שרידי מבצר, יסודות של כנסייה ביזנטית. דרדרים צהובי עין וחרולים עוקצניים צמחו בין הסלעים החשופים לשמש, ומשוכת שיחי צבר גדרה את גבול הכפר, שכלבים כחושים ומזוהמים שוטטו בו. אבל מראש התל נשקף מרחב גדול, אל רכסי הרים בצפון, אל בקעה לבנה במזרח השחון, אל ירק חורשות זיתים במערב, אל גבעות בדרום ובעומדי שם, תחת השמים הגבוהים, הצחים מענן, הדהדו באוזני מלות הפליאה של יעקב – “אכן יש אדוני במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… וזה שער השמים.”
“כדאי היה?” שאל כמלגלג כשחזרנו אל דרך המלך המוליכה אל שכם. לא עניתי. כשהגענו אל קרבת הכפר סילון, הוא שילה, שג’ון מילטון מזכירו כאחד הכפרים הקדושים בפתח “גן־העדן האבוד”, ביקשתי שנסור גם אליו. “גם בית אל וגם שילה?” צחק, “את רוצה שנגיע לשכם אחרי חצות?” ויתרתי. אמרתי: “אתה יודע שבמקום ההוא, בית אל, הבטיח אדוני ליעקב כי הארץ הזאת תהיה לו ולזרעו עד עולם?” – “לזרעו?” חייך, “מי הם זרעו? היהודים? – אלוהים קיים את ההבטחה שלו, אבל הם לא קיימו! הם עזבו את הארץ!” – אמרתי שעכשיו הם חוזרים אליה. – “כן, הציונים, אני יודע, רוצים להקים פה מדינה יהודית.” לאחר שתיקבה ארוכה, אמר: “אם אתה מכניס לבית שלך אורח, נותן לו חדר שילון בו, חולק לו מפִּתךָ, מסביר לו פנים – לְמה אתה מצפה ממנו? שיודה לך, נכון? אבל אם במקום זה הוא זומם להשתלט על הבית כולו, אולי גם לגרש אותך ממנו – איך קוראים לבן־אדם כזה?” ־ “אבל היהודים חוזרים עכשיו לביתם שלהם! שגורשו ממנו לפני כמעט אלפיים שנה!” ־ “איפה היו כל הזמן הזה? למה לא חזרו? לא נתנו להם?” שוב שתק כברת דרך ארוכה, אחר־כך נפנה אלי: “אם אחד עוזב את אשתו ואת הבית שלו והולך לנדוד בכל מיני ארצות, ולא כותב אליה ולא שואל מה איתה, ולא שולח כסף בשבילה ובשביל הילדים, ואחרי שלושים או ארבעים שנה הוא חוזר אליה ורוצה שתקבל אותו – היא תקבל אותו? לא! אולי בינתיים יש לה מישהו אחר, שהיא אוהבת… הארץ לא רוצה אותם! יש לה מישהו אחר,” הצטחק. ואחר־כך הוסיף: “איך שלא יהיה, הם לא יצליחו.” ־ “במה לא יצליחו?” – “לעשות פה מדינה שלהם.” וכשראה את תמהוני, פירש את דבריו: היהודים לא אוהבים לעבוד. לא רחוק מהכפר שלו, אישדוד, יש שלוש מושבות יהודיות. מי עובד בכרמים ובפרדסים שלהם? ערבים מן הכפרים הסמוכים! מי עושה את עבודות השירות בבתים ובחצרות שלהם, מכבס, מנקה, מטפל בעופות, קוטף את הפרי? נשים וילדות ערביות! הציונים באים מרוסיה, מפולניה, לעבוד אצל האיכרים, רואים שהעבודה קשה, חם בקיץ, יתושים, קדחת, השכר לא מספיק – בורחים בחזרה לארצות שמהן באו! איך יעשו מדינה?" – “יש יהודים אחרים,” אמרתי, בזוכרי את החבורה שאיתה טיילתי.
האם שגיתי משגה גורלי כשביקשתי לעלות אל הר הגריזים כשהשמש כבר נטתה לערוב?
זמן מועט לפני השקיעה הגענו למבואות שכם. העיר משתרעת על פני עמק צר, בין הר גריזים להר עיבל. לפני כניסתנו אליה, הצביע לפני על קבוצת עצים, שכמה דקלים התנשאו מתוכה, לימין הדרך, וביניהם מתבלטת כיפת מסגד קטן נקודה הנקראת “באר יעקב”; והצביע על מסגד אחר, מרוחק יותר, שלדבריו הוא עומד על המקום שבו נקבר יוסף בן יעקב, שעצמותיו הובאו לשם ממצרים. נשאתי מבטי אל מרומי הר גריזים שלשמאלנו, ובהיזכרי בסיפור מספר שופטים, שכה אהבתיו בילדותי, על יותם שעמד בראש ההר הזה ומשם נשא את מְשָלוֹ על העצים שהלכו למשוח עליהם מלך, ביקשתי שנעלה אליו. “עכשיו?” צידד אלי חיוך ספקני. “כן, מדוע לא?” – “לא מאוחר, את חושבת?” אינני יודעת מה עבר בראשי באותו רגע, איזה שד פיתה אותי לעמוד דווקא על כך שנעלה לשם לאלתר, ולא למחרת בבוקר, כמו שניסה להציע. “בסדר,” גיחך.
ההר – גֶ’בל אַ־טוּר בערבית – גבוה יותר ממה שהוא נראה לעומד לרגליו, והסוס העייף טיפס באטיות בשביל המתפתל בין הסלעים. בן־הלוויה שלי, שבעקבותיו רכבתי, מכיר את ההר היטב, כבר היה בו כמה פעמים כשהדריך תיירים, וגם קרובי משפחה לו בשכם. מדי פעם התעכבנו כדי להשקיף על הנוף, שהתרחב והלך ככל שהגבהנו לעלות, וממרומי ההר הרחיקה העין לראות עד פסגתו המושלגת של החרמון בצפון, ועד רצועת התכלת של הים התיכון במערב. נעצרנו ליד חורבות מצודה מרובעת, בעלת קירות אבן עבים, שבמרכזה יסודות מתומנים של כנסייה ביזנטית, ולצדה בית־תפילה מוסלמי הקרוי שיח' ע’נים. כשהגענו אל ה“מקדש” השומרוני בפסגת ההר, שאינו אלא מזבח אבנים ולצדו כמה בורות חצובים, מלבניים, שבהם, כך הסביר לי הדרגומן שלי, זובחים השומרונים שבעה כבשים לבנים בחג הפסח שלהם. כבר ירדו דמדומים על הבקעה שמתחתנו, על העיר וחורשות הזיתים שבעיבורה, על הכפרים הפזורים מסביב, שערפל עטף אותם, על הר עיבל שמנגד, שענן נח על פסגתו. הוא עמד לצדי והסביר אילו דברים, על מנהגי השומרונים, על הכוהנים שלהם, הלבושים לבן, על ספר התורה העתיק שלהם, על נבדלותם מן היהודים… אבל אני כמעט לא שמעתי את דבריו. שרויה הייתי בהזיה. ראיתי את יותם, נער מסכן, היחיד שנותר מכל אחיו, שנטבחו על אבן אחת, והוא עומד במקום שבו אני עומדת עכשיו, ולמטה, לרגלי ההר, אנשי שכם השׂוטמים אותו ומבקשים את נפשו, והוא, הקטן, בעוז־רוח מטיח בהם את משָלוֹ… וחשבתי על הציור שאצייר כשאגיע למושבה: זית, ותאנה, וגפן, שלושה עצים, עמוסים בפריים הבשל, העסיסי, ענפיהם וזמורותיהם משורגים אלה באלה, כמו ילדים המשלבים ידיים למחול – ולפניהם האטד, שיח קוצני שלא חטא כלל, שלא היה בו אשם, עולה בלהבות.
כבר כמעט ירד הערב. למטה, מן העיר, נצנצו אורות קטנים בחלונות הבתים. אני אחזתי במושכות הסוס והוא באפסר הפרד. לפני שעלינו עליהם, פרש זרועו כל כתפי, ובידו השנייה הצביע על איזו נקודה רחוקה: “את רואה את הפסגה הכהה ההיא?… " הסרתי את זרועו מכתפי ופניתי אל הסוס, ואז אמר: “את יודעת היטב את התנ”ך, נכון? אז תגידי למה הרגו הבנים של יעקב את כל הגברים של שכם שהם מלו את עצמם, ודם ירד מהם? למה שחטו אותם, ושדדו מהם את הצאן, הבקר, והחמורים, ולקחו את הנשים והילדים שלהם?” והסתכל בי בגיחוך על שפתיו.
כשירדנו אל רחוב העיר, אמרתי שמכיוון שהשעה מאוחרת, מוטב שאבטיח לעצמי מקום במלון לפני שנלך אל בית דוד. אין צורך, אמר, יש בעיר שני בתי־מלון, “נבלוס” ו“סמאריה”, ואכסניה של המיסיון הלטיני, והתיירים בוודאי מעטים עכשיו, כך שמקום לינה יימצא לי בכל עת. – –
ערב עכשיו, ומחר עלי לקום ולצאת עם מר אהרנסון למסע ארוך אל מעבר לים הגליל, ואני תמהה על עצמי מנין לי הכוח לרשום, פרט לפרט, את הדברים שאירעו לי ביום ההוא, כשלא ניבא לי לבי את הרעה, ובלילה הנורא ההוא… אילו ידעה אמי, אילו ידעה ואנֶסה… אבל אני הרי לעולם לא אספר לאיש איך ברגע אפל אחד נהפכו עלי חיי. – –
הפקדנו את הבהמות בחאן שליד תחנת המשטרה, לקחנו איתנו את שתי מזוודותי, והלכתי אחריו אל בית דודו, דרך סימטאות הקַסבָּה, שרק האור העמום של פנסי שדה התלויים בפתחי החנויות נפל על אבניהן. נכנסנו לבית אבן, דחוק בין בתים אחרים, וגבר קשיש, נמוך, בעל שפם שיבה עבה וקמטים עמוקים בפניו, קיבל את פנינו. הוא ובן־אחיו התנשקו, התברכו, ואז הוצגתי לפני המארח, שבירכני בערבית ולחץ את ידי, ולאחר כמה רגעים נכנסה אשתו – אשה עבה, נמוכה כמוהו, מטפחתה הסגולה עוטפת פנים רחבות, מאירות – ובירכה אותי גם היא.
עד אז לא ביקרתי אף פעם בבית משפחה ערבית. פנס תלוי מן התקרה הגבוהה האיר חדר גדול שקירותיו צבועים, חציים התחתון ירוק וחציים העליון לבן, שני תצלומי משפחה תלויים עליהם, ומעל למזנון, ציור בצבעי מים של אברהם העוקד את בנו – ישמעאל, לפי גירסתם – ואייל משרבב ראשו מבין הענפים. שולחן עץ ארוך עמד באמצע החדר – רצפתו תשבץ של מרצפות כתומות, משורטטות עלים, עיגולים ומשולשים – ועליו קערה גדולה, מלאה תפוזים, דבלים ותמרים. האשה – שאת דבריה תרגם לי בן־לווייתי – אמרה שאני רעבה בוודאי, והנה כבר היא מגישה אוכל לשולחן, והוליכה אותי אל חדר רחצה קטן בירכתיים, צבוע ירוק, ובו כיור, וברז, ואסלה, ומגבת לשימושי.
ריח של שתן וסבון כביסה עמד באוויר, צבע הקירות היה מקולף, ובעומדי מול הראי, שאלתי את עצמי איך נקלעתי לכאן שלא ברצוני, ומדוע לא עמדתי על דעתי ללכת היישר אל בית־מלון. עששית הנפט שעל האצטבה הפיצה עוגמה בחדר הצר. חשבתי: אילו יכולתי להתחמק מן הבית בתירוץ כלשהו…
האשה הגישה לשולחן סלט ירקות קצוצים, בשר כבש, אורז ודוחן הקרוי בורגול, והמארחים עשו כמיטב יכולתם להנעים את ישיבתי עמהם. הם הרבו לשאול על משפחתי באנגליה, על אחוזתנו, גידוליה וסוסיה, התפעלו ממיומנותי ברכיבה על סוס, שבן־לווייתי העיד עליה, שאלו על החיים בלונדון, ואיך בעיני הארץ שאני תרה אותה עכשיו… אמרתי שמכיוון שבילדותי קראתי הרבה את כתבי־הקודש, ואת סיפוריהם אני יודעת כמעט בעל־פה, אני מתהלכת בה כאילו נופיה מוכרים לי… אחיינם אישר זאת, ואמר שאני זוכרת אפילו את הבטחתו של אלוהים ליעקב, להוריש את הארץ הזאת לו ולזרעו עד עולם. בעל־הבית הציץ בי בחיוך – כל קמטי פניו העמיקו כשחייך או צחק – ולאחר שתיקה קצרה שאל אם נכונה השמועה שאנגליה עומדת לכבוש את הארץ מידי הטורקים. צחקתי ואמרתי שאני לא שמעתי על כך. האשה, שהגישה דברי מתיקה לשולחן, אמרה שגם אם ינסו, לא יצליחו, כשם שהצלבנים לא הצליחו, והובסו בידי צלאח א־דין, כי המזרח הוא מוסלמי ותמיד יישאר מוסלמי. ובהפצירה בי לטעם מן הרַחַת־לַקוּם, שאלה אם אינני חוששת, כאשה, לנסוע לבדי, ללא לוויה, לארץ זרה ורחוקה. הדרגומן שלי תרגם את דבריה, וענה במקומי, שאני אשה אמיצה, וחוץ מזה, הלא הוא מגונן עלי.
הודיתי למארחים בעד הארוחה הטעימה והמשביעה. וביקשתי מן הדרגומן שלי להוליכני אל אחד מבתי־המלון. כששמע זאת בעל־הבית, מחה ואמר, בערבית, שתורגמה לי מיניה־וביה, שאני אורחת שלהם ולא יניחו לי לצאת מביתם בשעה כזאת, ולמה לי להוציא עשרים או שלושים בישליק על בית־המלון, שעה שהם כבר הכינו לי מראש מקום לינה אצלם: בנם הבכור, שהוא חוכר־מסים, נקרא על־ידי השלטונות לדמשק ויחזור רק בעוד כמה ימים, ואשתו נסעה עם ילדתה אל הוריה בג’נין. דירתו, הצמודה לדירתם, פנויה, והמיטה שם כבר מוצעת למעני.
ניסיתי לסרב, אך המארחים מחו שוב ואמרו שאעליב אותם אם לא איענה להם.
אחיינם עמד מן הצד והסתכל בי בשתיקה. חיוך עמום עם פניו.
ובעל־כורחי נעניתי.
אחיינם נשא בשתי ידיו את מזוודותי, והשלושה יצאו איתי מן הדירה, וכעשרה צעדים משם, פתחו במפתח את דלת הדירה של בנם, והאב הדליק אור בעששית הנפט.
החדר שהוקצה לי מעבר למסדרון הצר היה לא גדול, ונעים למדי. שטיח צבעוני מעשה־טלאים היה פרוש על הרצפה, שולחן עגול עמד באמצע החדר ועליו קנקן נחושת וספלי קפה זעירים על גבי צלחת נחושת רחבה, שאותיות ערביות חרוטות בה; ארון בגדים דו־דלתי, צבוע לבן, ניצב ליד הדלת האחורית; שידה עם ראי אליפטי עמדה סמוכה אל קיר אחד, ואל הקיר שמנגד היתה סמוכה מיטה רחבה, כבר מוצעת.
המארחים הראו לי היכן חדרי השירותים, ונפרדו מעלי, באומרם שלמחרת הם משכימים קום לפני עלות השחר, כי עליהם לצאת לתלישת אפונים בשדה שלהם, שהוא מחוץ לעיר. אחיינם נשאר עוד כמה רגעים, סקר את החדר, סקר אותי, שאל אם אני חסרה דבר־מה, אמר שאני עייפה מאוד בוודאי, על כן לא יעירני מוקדם, אלא יבוא בשעה שבע, או שבע וחצי, לקחתני להמשך מסענו. בירכני בלילה טוב, ויצא.
עייפה מאוד הייתי. פשטתי את בגדי, שכבתי במיטה וכיביתי את העששית. אור עמום שבה מן הרחוב נפל על הרצפה. נעימות אפפה אותי: המקום היה זר, האנשים זרים, אך הכנסת־האורחים הלבבית חיממה את לבי. ב“בדקר” שלי כתוב שאנשי שכם ידועים כקנאים וכאנשי מדון, אך מארחי היו חביבים מאדו אלי. שקעתי בשינה.
התעוררתי בבהלה ממגע גוף הנצמד לגופי וצעקה נמלטה מפי, “מי זה?!” אך יד חזקה חסמה את פי בכוח, ובאותו רגע נפערו עיני בתדהמה למראה פניו – הוא? לא ייתכן! – הרכונים מול פני, ועיניו הנוצצות באש שלא ראיתי בהן מעולם. “אתה משוגע! מה אתה עושה?!” נשנק בי קולי כשפשטה זרועו על חזי. “ששש… אני אעשה לך טוב, אל תצעקי,” השתיק אותי. “לך ממני! לך! לך!” צעקתי צעקה שנחנקה מחסימת ידו, כשגהר עלי. “שקט, שקט…” סינן מבין שפתיו, מושך בכותנתי, מנסה להפשיל אותה אל מותני, נאבק עמי, להדביר את ידי ההודפות אותו, את רגלי הבועטות בו, ובה־בשעה מהסה אותי: “שקט, שקט, כלום לא יקרה…” וכשפרצה מפי צעקה, “אתה לא… לא תעשה את זה!” מחץ את פני בידו, “את רוצה שיבוא אנשים מן הרחוב? יסקלו אותך!” – וצלב אותי בזרועותי אל המיטה, פיו על פי, ופשק בכוח את רגלי, מתנשם ונואק כמפוח, ופתאום חשתי כצריבת שפוד אש בערוותי –
הייתי משותקת. לא ידעתי מה קורה בי. כשצנח מעלי, נופח את נשיפותיו האחרונות, גלגלתי אותו מן המיטה ארצה ואמרתי, “קח את הסוס ותביא ואתו בחזרה ליפו. אתה לא תראה אותי יותר.”
הוא קם, רכס את מכנסיו, גיחך אלי, “לא תיארתי לי שאת בתולה,” ויצא.
שכבתי שרועה על המיטה מובסת, מושפלת, מבוזה, טמאה, מתעבת את גופי המחולל, את כל עצמי.
הייתי מאובנת. שעה, שעתיים. שכבתי כאסורה באזיקים. אין מי שיושיע. אין מקום להסתתר. אין לאן לברוח. כשהתגנב דרך החלון אור יום קלוש מן הרחוב, התרוממתי מעט, לראות את הסדין. תימהון אחז אותי עד כדי בלבול דעת גמור: אף טיפת דם לא הכתימה אותו.
המומה ישבתי במיטה, מבלי הבן דבר.17
קמתי, לבשתי את בגדי, נגעלת מגופי, לקחתי את שתי המזוודות, יצאתי החוצה ונעמדתי לפני הדלת. אנשים ספורים עברו על פני, זורקים מבט לעברי, אל מזוודותי, וממשיכים בדרכם. זכרתי שברדתנו אמש מן ההר – הדבר היה בעידן אחר, בגלגול קודם שלי – עברנו על פני תחנת כרכרות במרכז העיר. עצרתי נער כבן עשר, שתמה עלי, נתתי בידו עשרה פיאסטר, וביקשתי ממנו, בתנועות ידיים ובכמה מלים ערביות שלמדתי, שיישא את המזוודות אל המקום שבו הכרכרות חונות.
ערפל של בוקר היה פרוש על העיר. כרכרה אחת עמדה בשולי הכיכר, רתומה לסוס אפור שזרבוביתו תחובה בשק התלוי על צווארו. עמדתי לצדה עם מזוודותי, ולאחר כמה רגעים הופיע הָרַכָּב, ערבי כבן ארבעים, הבעה של בדיחות־דעת על פניו, מצנפת עם ציצית לראשו, ושאל לאן רצוני לנסוע. זכרתי את שמה הערבי של זכרון יעקב, ואמרתי: לזמארין. זמארין? פשפש רגע בזיכרונו, אך מיד שלח ידו כלפי מערב, ואמר כמתבדח: רחוק! רחוק! על הכרמל! יאהוד!… נקב את שכרו: חמישים מג’ידה – ואני לא התמקחתי. הוא העלה את מזוודותי, הורה לי לשבת במושב האחורי, והצליף בסוסו.
ארבע שעות ארכה הדרך עד העיר הבאה, טוּל כָּרֶם. עלינו הרים, ירדנו גיאיות, עברנו בכפרים ציוריים, ברוכי עצים וירק, עדרי עזים רעו על הגבעות, נשים וכדים על ראשיהן עלו ממעיינות, גמלים סיבבו אנטיליות, פלגי מים זרמו לצדי בוסתנים ופרדסים – אבל כל המראות האלה עברו לעיני כמו בעד צעיף של חלום מימים רחוקים. הרכב פיזם לעצמו אילו שירים, מפעם לפעם הפנה ראשו לאחור ושאל אם אני מרגישה בטוב, אם המושב נוח לי, אם הכול בסדר. לבי שתת. לא יכולתי לסלוח לעצמי על האמון שנתתי בנבל ההוא. איך לא הבחנתי במזימות הרוחשות מאחורי החיוכים שלו, מאחורי משפטיו המנומסים באנגלית משופרת. איך הייתי אטומה אל האותות המנבאים רע, כשגילה עוינות כלפי בכל עת שפרשתי ממנו ויצאתי לסיורים בלעדיו; או כשהשמיע רמזים גסים באוזני, או כשנדלקו עיניו באש זרה בהימצאנו לבדנו במקום חשוך כלשהו במהלך סיורנו; או כשהתגרה בי, בבדיחות־דעת כביכול, שחיפתה על איבה נסתרת, עמוקה, למשמע דעותי. איך לא עלה כל חשד על לבי כשהניח זרועו על כתפי בעומדנו על הר גריזים, בשעת הדמדומים ההיא, וידו השנייה נשלחה לעבר המראות הרחוקים, להראות לי, כמדריך נאמן, את ראש החרמון, את שלוחות הכרמל…
שוב ושוב, לכל אורך הדרך, עלה לעיני רגע הבהלה המחרידה, כשכל בשרי סמר בהקיצי ממגע גוף זר הנצמד לגופי – אימת מוות!
רק פעם אחת ויחידה בילדותי, ואני אז כבת שבע, אחזה בי בהלה כזאת, מצמיתת לב. היה זה כשירדתי, באחד הערבים, אל דיר העצים בבית־האחוזה שלנו בתורינגטון, לראות אם לא מסתתר שם החתול שנעלם מעינינו, ובפותחי את הדלת נפער פי בצעקה גדולה, וכל גופי סמר מאימת מוות, כי מפלצת הופיעה למולי מתוך החשיכה, שד שפניו פני פרא מיער, שיער שחור, פרוע, מכסה את ראשו, מקיף את פניו –
ברחתי, כל עוד רוחי בי, אל זרועות אבי, מתייפחת.
הוא ירד לראות מהו שהבהיל אותי, וכשחזר, לאחר כרבע שעה, אמר שלא מצא שם כלום. רק בעיני־רוחי ראיתי מפלצת, אמר. בגלל האגדות הרבות שאני קוראת, המספרות על שדים ומפלצות.
רק כעבור שנים, ואני כבר בוגרת, נודע לי מפי אמי, שהיה זה האורוותן של האחוזה השכנה, אֶטווּד הוֹל, שמצא שם מסתור להתעלס עם אחת מעובדות המשק שלנו, ושניהם פוטרו למחרת.
אבל עד היום רעד עובר בגופי בכל עת שאני נזכרת ברגע הבהלה ההוא.
ואת הגלגל אין להשיב. מה שאירע בי בשכם יהיה חתום בבשרי לעולם.
כשעמדתי לפני תמונת “הבתולה עם הילד” בכנסיית סנטה קתרינה בבית לחם, הבנתי כמה נשגב הוא רעיון “ההריון הבתולי”.
מרים נראית שם כורעת על ברכיה והתינוק על ידיה, הפשוטות לפניה, כמביאה אותו מנחה לאלוהים. גווה זקוף ותפילת הודיה על שפתיה. מצדה האחד כורע יוסף לרגליה, מצדה האחר אלישבע, ומעליה מרחפים כרובים שהם תינוקות מכונפים, המברכים אותה ושרים את תהילתה.
המחזה כולו שרו בערפילים של נוגה, הבוקע מתוך האפלה שמסביב.
למראה האשה הזאת, המביטה נכחה באומץ, גאה בעצמה, לא מתביישת בתומתה, חשבתי כמה נכון הדבר שהרתה “ללא חטא”, וילדה בבתוליה – ואין זה חשוב כלל אם הדבר סביר מבחינה פיסית (האם יישות אלוהים מסתברת מבחינה פיסית?), שהרי לא ייתכן שגואל העולם ייוולד מתוך מעשה שיש בו אילוח התום, חילול הטוהר, זיהום הגוף וטימואו, בחדירה אלימה וזבת דם לתוכו.
מרים, הבתולה הנצחית, הזכה והטהורה! נחמת הסובלים! לבי דומע בראותי אותה ובהיזכרי במחזה שבאפוקליפסה, שבו היא מופיעה לעיני יוחנן כשנפתח היכל אלוהים בשמים, והיא עוטה שמש, והלבנה הדום לרגליה, ועל ראשה נזר שנים־עשר הכוכבים.
בהגיענו לטול כרם הציע הרכב שניכנס למסעדה לאכול משהו.
באין שפה משותפת, לא יכולנו להידבר זה עם זה. אבל הוא, רוחו היתה טובה עליו, הזמין אוכל לשנינו – פיתה וחומוס ומיני סלטים חריפים – שילם בעד שנינו וסירב לקבל ממני כסף כלשהו, ואם כי לא הבנתי את דבריו, הבנתי שהלצות הוא מרעיף עלי, לעודד את רוחי הנכאה, והשתדלתי לצחוק איתו לרגעים.
הדרך משם עד זכרון יעקב ארכה הרבה יותר מששיערנו. ירדנו לשפלה, ולאחר כשעה נכנסנו לאזור של ביצות, שהיה עלינו להקיפן. סוכות של נצרים היו נטועות בשולי סבכי הסוף, וילדים ערומי שֵׁת וטרוּטֵי עיניים התרוצצו סביבן. מפעם לפעם עצר הרכָּב כדי לשאול מישהו מיושבי הסוכות – פלאחים עניים, לבושי סחבות – על הדרך. עברנו על גשר עץ קטן, נטוי על נחל שמימיו עומדים, המשכנו לנסוע צפונה – ומשני צדי הדרך שטיחי פרחי־בר, צהובים, לבנים, מנומרים בכלניות אדומות ובפרגים, להקות של ציפורים מעופפות מעליהם – והגענו לרצועת חולות. הכרכרה שקעה בחול העמוק, הזהוב, והרכב ירד ממנה ופסע לעבר אוהלי הבדואים, שנראו לא הרחק מאיתנו, אוהלים שחורי יריעות, לקרוא לעזרה. הוא חזר ועמו שני גברתנים, וגם אני ירדתי ממושבי. השלושה דחפו את הגלגלים מאחור, אני אחזתי במושכות, וכעבור רגעים מספר עלינו שוב על הדרך הכבושה, והבדואים נופפו לנו לשלום.
הרכב, רוחו לא נפלה אף לרגע, ולאחר ששב ועלה על דוכנו, המשיך לפזם שירים לעצמו ולהתבדח, מתעלם מכך שאיני מבינה מה הוא אומר; אך לאחר נסיעה של עוד שעתיים, נעצר במבואות כפר גדול, בשל ספק שנכנס ללבו. ואכן, לאחר שהחליף דברים עם אחד התושבים שעבר על־ידנו, התברר לו שהרחיק לנסוע צפונה, שהיה עליו לפנות למזרח הרבה קודם. חזרנו לאחורנו, וכעבור שלושה־ארבעה מילים טיפס הסוס מזרחה על ההר, המכוסה חורש של עצי אלון ואלה, וכשנעצרה הכרכרה לפני בית משפחת אהרנסון, כבר היתה השעה חמש.
שישה מבני המשפחה עמדו בשער החצר לקבל את פני, כאילו ציפו לבואי: איש ואשה קשישים, כבני שישים, שני בחורים ושתי נערות. הבחורים הורידו את מזוודותי, נשאון פנימה, ותוך כדי כך אמרו – בצרפתית, שפה שבה מדברים הם והנערות – שאחיהן אהרן נסע לחיפה, יחזור רק מחר, וביקש להתנצל בשמו על שלא יכול היה להקביל את פני. הביאוני אל ביתו, שהוא אחד משני הבתים של המשפחה, ואמרו שבהיעדרו אוכל ללון בחדרו. בעקבותינו נכנסו גם שתי הנערות – שרה ורבקה – ובחביבות רבה טרחו סביבי, להראות לי דבר־דבר בארבעת חדרי הבית, כדי ש“ארגיש בו כבביתי”. שרה, הבוגרת בין השתיים, מיהרה להסיק את דוד המים בחדר הרחצה – בטוחה היא שאני עייפה מאוד מן הנסיעה הארוכה והמייגעת, וארצה לטבול באמבט לפני שנשב כולנו לארוחת הערב.
התהלכתי בחדרים לאחר צאתן, ואם כי לא פאר ולא אמידות ניכרו מהם, חשתי, לאחר כל מה שעבר עלי, בליל הסיוטים ובטלטולי הדרך, כמו לכלוכית שנקלעה לארמון מלכים. עברתי מחדר לחד, מחדר הספרייה, הנמצא בכעין מגדל חרוטי, שהספרים הרבים שבו אומרים חשיבות וכובד־ראש למדני; אל חדר המגורים, שרהיטים דמשקאיים, משובצים צדפים, ופסוקים באותיות ערביות חרוטים בהם וכלי נחושת מקשטים אותם; אל חדר השינה, שמיטה נזירית אחת בו וארונו והמזנון הקטן שבו מגולפים צורות של אלומות שיבולים, ושתי מנורות חרסינה בו, עם אהילים מצוירים ציפורים ופרחים; ומשם אל חדר הרחצה הגדול, ובו אמבט, ודוד חימום, וארון בגדים ומראה קבועה בו לכל גובה קומתו, ומדור בית־שימוש. לא, אל פאר והדר, אך צניעות ואצילות, ואווירה המזמינה להתבודד בבית הזה כדי לקרוא, או לצייר… אווירה רגועה, שהיה בה כדילהשכיח מלבי, לפחות לשעה קצרה, את הזוועה.
מילאתי את האמבט במים חמים, טבלתי בו, ועצמתי את עיני כדי שלא לראות את גופי השרוע לאורכה. קמתי, ומיהרתי להתעטף במגבת כדי לא לראות את בבואתי במראה הגדולה.
הצעתי את המיטה – מיטתו של אהרן – בסדינים הצחים שהיו מקופלים עליה, ושכבתי לנוח.
דפיקה בדלת העירה אותי מנמנומי, שקרעי חלומות פרועים ריחפו בו, וקול נערה שאל אם תוכל להביאני לארוחת הערב. ביקשתי שתמתין כמה רגעים, התלבשתי ויצאתי אליה.
שרה – לבושה בשמלת חג לבנה, עם עניבת פרפר גדולה על חזה, שערה הבהיר אסוף על עורפה בסרט שחור – שאלה אם נחתי דיי, ובעוברנו דרך החצר אל בית המשפחה, אמרה שאחיה סיפר לה על מטרת בואי והיא תשמח להראות לי מחר את ה“עשבייה” שלו, שהיא מופקדת עליה, ושבוודאי אמצא בה את חפצי. עוד אחד מאחיה, אלכסנדר, נסע לאלג’יר, להביא שתילים של זן מיוחד של גפן, וצר לה על שלא יזדמן לי להכירו.
בחדר המגורים של המשפחה, כבר היה השולחן ערוך כמו לסעודת חג: מפת תחרה לבנה פרושה עליו, ובאמצעה – פמוטות כסף עשויים פיתוחי כפתורים ופרחים, וסביב־סביב מערת צלחות, ששוליהן מקושטים בציורי מלאכים, ומשני צדיהן כלי כסף נוצצים וגביעים. הושיבו אותי בין שני הבחורים, צבי ושמואל – שניהם בשנות העשרים לחייהם – ולאחר שבירך אבי המשפחה, בעברית, על הלחם, נמזג היין, יין מענבי כרמם שלהם ומיקב מושבתם שלהם, כך הדגישו באוזני – לגביעים, והכול שתו לכבודי.
היין העביר נעימות בבשרי, שמזמן לא חשתי כמוה, ולרגע אחד של סחרחורת התגעגעתי לימים שבהם התנחמתי בשתייה, מטביעה בכוס את צערי, ולא אחת היתה ואנסה חוטפת את הגביע מתחת ידי ואוסרת עלי להוסיף ולגמוע.
כשעתיים וחצי ארכה הסעודה, ובמהלכה לא פסקה השיחה. נשאלתי על משפחתי, על חיי באנגליה, על רשמי מן הארץ, היכן כבר סיירתי והיכן עוד בדעתי לסייר, והמליצו לפני על מקומות אלה ואלה שחייבת אני לראותם; וסופר לי על המושבה ותולדותיה, ובייחוד על פעליו והישגיו של האחר הבכור אהרן, שכולם דיברו בו מתוך הערצה רבה. ההורים, שבאו מרומניה להתיישב על ההר הזה ולהקים בו משק חקלאי, לפני עשרים ושלוש שנה – דוברים רק עברית ויידיש, ואת שאלותיהם וסיפוריהם תרגמו לי הצעירים לצרפתית טובה, שהיא שפת הלימוד בבית־הספר המקומי. במשובה ונחת התנהלה השיחה – אני, לפליאתי, נסחפתי לתוכה כאילו לא אירע בי דבר רק לפני יממה אחת – ושרה, נערה בת שש־עשרה זו, נדמה היה כאילו היא עקרת הבית: היא הגישה את המאכלים לשולחן, היא שאלה כל אחד לחפצו, ובסופה של הסעודה, פינתה היא את הכלים, בעזרת אחותה, ונעמדה במטבח להדיחם.
בשעה עשר בערך, לאחר שתיית התה והקפה בחדר האורחים, שאת רהיטיו – ספה, וכורסות, ושולחן אוֹבָלי, שידה ארוכה, מזוגגת, ובה כלי חרסינה וכסף – הביאו איתם ההורים מרומניה, ליוותה אותי שרה לחדרי. לפני שניפרדה ממני, גלתה את אוזני שגם היא מציירת, אם כי כחובבת, ואמרה שתשמח אם אשאר במושבה גם לאחר שאחזור מן הסיור עם אחיה, ככל שיתיר לי זמני. אכול להתאכסן באכסניה הקטנה של משפחת גְרָף, המשרתת את התיירים, והיא תטייל איתי בסביבה יפת הנוף, עד לפסגות הכרמל; מה גם שסיפרתי להם כי רוכבת אני, ולהם שני סוסים, ונוכל שתינו לרכוב עליהם למרחקים.
כה אסירת־תודה הייתי לה, שבצאתה נשקתי לה על לחייה.
וכשנכנסתי שוב לחדר השינה והתיישבתי על המיטה ומבטי נפל על בקבוק היין שבמזנון הקטן, לא יכולתי לכבוש את ייצרי, ועשיתי מעשה אשר לא ייעשה: ־ הוצאתי את הבקבוק ואת אחד הגביעים, מזגתי לי, והרקתי את היין הטוב לתוכי.
שקעתי בתרדמה עמוקה, משכחת כול.
וקמתי לפני עלות השחר. התלבשתי ויצאתי החוצה.
טהור היה הכול. טהורים טללי הבוקר על העשבים. טהורות כפות הדקלים הרמים שבשער החצר. טהורים הפרחים הלבנים הזעירים, המציצים מבין ענפי שיחי ההדס. טהור היער הגאה שעל הגבעה. טהורים הכרמים הפוריים שבבקעה. טהור הים התכול, השליו, המשתרע הרחק למטה, במערב, עד קצווי האופק.
חייבת אני לכתוב לוואנסה עוד הלילה, ולו רק כדי להשמיע את קולי באוזניה, לראות את פניה מול פני.
זכרון יעקב, 6 במאי 1906 🔗
ואנסה יקרה יקרה,
מכתבי זה יהיה קצר. השעה עכשיו אחת־עשרה וחצי בערב, ובבוקר עלי להשכים קום כדי לצאת עם מר אהרנסון למסע ארוך של חמישה ימים.
ובכן, אני נמצאת במושבה זכרון יעקב, כמו שאת רואה. זה היום השני. הגעתי אתמול לפנות ערב, ובני משפחת אהרנסון – זוג ההורים הקשישים, שניים מבניהם ושתי בנותיהם – קיבלו את פני בחמימות, כאילו הייתי קרובה שלהם. מר אהרן אהרנסון עצמו נעדר מן הבית בבואי, ורק הבוקר חזר מחיפה, כך שעדיין לא הספקתי להכירו היטב, אבל הרושם הראשון הוא של אדם חסון בגופו וברוחו, איש מעשה אמיץ, היודע היטב למה הוא חותר, ודבר לא ירתיעו ממימוש שאיפותיו. ברוב נדיבותו פינה למעני את ביתו ואת חדר השינה שלו, ועבר ללון בבית הוריו, בצדה השני של החצר.
כדי לתת לך מושג על המושבה היפה־פייה הזאת, הייתי צריכה לציירה בשבילך. היא יושבת על ראש הר שממנו נשקפים הים התיכון במערב, ומשלושה עברים שלוחות הרים מכוסות חורש טבעי של אלון ואלה, דולב ואדר וקטלב. נוף עוטה הוד, עוצר־נשימה – מלכותי, הייתי אומרת. את משקיפה על מרחבו הירוק מגובה הפסגה ולבך רחב, אומר תודה למי שבראו. ארבעה רחובות מרוצפים במושבה ומשני צדיהם בתי אבן, אדומי גגות, ומאחוריהם חצרות מוקפות חומות גדר. תושבי המושבה הזאת, שהוקמה לפני כעשרים וחמש שנה, הם יהודים שכמותם לא הכרנו מעולם ולא ידענו על קיומם: יהודים איכרים. בעלי כרמים, שדות תבואה, מטעי זיתים, רפתות, אורוות ולולים. ואם כי עובדים על אדמותיהם פועלים שכירים רבים, רובם ערבים מכפרי הסביבה, הרי הם עצמם – שלא כבעלי־אחוזות בארצנו – עמלים גם הם עם האחרים: חורשים וזורעים ומשדדים ומזבלים ובוצרים את ענביהם, ומביאים אותם אל היקב הגדול שהקימו במורד הגבעה. רבים מהאיכרים האלה הם אנשים משכילים, יודעי־ספר, ובמושבה הזאת, המונה כאלף מתיישבים, שני בתי־ספר ובית־חולים, ובית־כנסת מפואר.
“מושבה יפה־פיה”, אני כותבת, “נוף מרהיב”, שהלב רחב למראהו…
אבל למה אכחד ממך? – גם פה, יש רגעים…
היום, בחום הצהריים, בעומדי בחצר האהרנסונים, משקיפה על הגבעות המיוערות שבמזרח, חושבת על המזל שהאיר לי פנים בהביאו אותי אל האנשים הטובים האלה, המקיפים אותי בחיבתם – מתחיל לפתע לכרסם בלבי, כמו תולעת בתפוח, ספק ארור, מדליח את הנשמה: אולי אני טועה. אולי אני מייחסת תום, טוב־לב, יושר, לאנשים הנקרים לי בדרכי חיי, שעה שהם רק מתחזים, ובעצם, חורשים רע בלבם… אולי זו חולשה שיש בי, לתת אמון בכל מי שמחייך אלי, או מדבר איתי בנועם… הלא אמי הזהירה אותי לא פעם, שאני, כמו כיפה אדומה, עלולה להיות טרף לזאב, כי אאמין למתק לשונו…
אולי מפני שריח התבן והגללים הבא מן האורווה ומראה ערוגות הוורדים שבגן הזה הזכירו לי את אחוזתנו, נזכרתי בבּאַטלֶר שלנו, סְמִית. את הכרת אותו בביקורך אצלנו, אפילו שמת עין עליו שעה שהגיש לנו את ארוחת הבוקר לשולחן, ופלטת: “איזה גבר נאה!” (ובלבי עבר הרהור טיפשי שאת חומדת אותו…) כן, גם אני ראיתי בו גבר נאה וחביב, באיש התמיר והרענן הזה, שהיה איתנו מילדותי, והיום הוא כבן ארבעים וחמש. הוא היה רב־שרתים נאמן וצייתן למופת. את ההוראות של אמי היה ממלא בנוקדנות, והיה מטיל מרותו על שתי הטבחיות, על שתי המשרתות – שחייבות היו לצחצח את המעקים של גרמי המדרגות “עד שיהיה אפשר ללקק אותם” – על הגנן, על האורוותן… בבית הקר הזה, שבו היה אבי טרוד תמיד בענייניו ופזור־נפש לחלוטין בכל הנוגע לי, ואמי נגועה בחומרה מוסרנית, הוא היה “ידידי” היחיד. כשם שהיה רציני עד כדי העמדת פני אָבֵל בעומדו מול אמי, כך היה רך וחביב בהיותו איתי. מתבדח, מחמיא, מתחנחן, מחליק את שערי… גם את הוולגריות שלו קיבלתי בחיבה. לא נפגעתי כשהיה מכנה אותי “חוגלה”, מכיוון שלחוגלה, אמר, ירכיים שמנות, “ולקראת חג המולד נפטם אותך ונגיש לשולחן”; ולא נפגעתי כשאמר לי פעם, ואני אז בת חמש־עשרה, תוך כדי טפיחה על ישבני, “עם ישבן כמו שלך, את תהיי פָּרָשִית מצוינת! הוא יישב חזק על האוכף, הישבן הזה!” והוא “גבר נאה”, כמובן. גוף גמיש, מעכס קצת בהילוכו, ידיים זריזות, עיניים שהבעתן משתנה לעתים קרובות, מרצינות לצחוק, מצחוק לחולמנות, שפתיים חטובות, “לנשיקות נועדו”, וכן הלאה. הוא היה לי “ידיד”, כאמור. חיבבתי אותו ובטחתי בו, עד… עד שנתגלה לי ש“ידידות” זו לא באה אלא כדי לנצל אותי בניתוב קשריו החשאיים עם “חבר” שהיה לו בכפר הסמוך – נפח גברתן, שהיה מפרזל את סוסינו. ניסה לעשות אותי לנערת סודו – להעביר על־ידי בסתר פתקים ומסרים אל חברו זה, לשקר לאמי בדבר מקום הימצאו בשעות שונות, כדי להסוות את פגישותיו עם אותו חבר, להיות שותפה לאמתלות שהמציא לגבי פרזול הסוסים… כשראה שאני מסרבת להיות שותפה למשחק המחתרת הנכלולי הזה, הפך מיד את עורו: הזעים פנים אלי, חדל לגמרי לדבר איתי. פתאום – אדם אחר לפני, שונה לחלוטין מזה שהכרתי שנים כה רבות! איש רע! רשע! 18
האומנם אינני מבינה כלום בבני־אדם?
מה עוד אספר לך על המושבה הזאת? בדרך לצון היא מכונה בפי תושביה ובפי הבאים אליה “פריס הקטנה”; על שום הצרפתית המתרוננת ברחובותיה, בעיקר בפי בני הנוער – שזו שפת הלימוד שלהם, לבד מעברית – ועל שום שרבים מהם אמנם מבלים את חופשותיהם בפריס, או ממשיכים בה את לימודיהם, ובשובם הם מחקים את נימוסי הצרפתים ומנהגיהם. היום לפנות ערב, בצאתי לטייל ברחוב המושבה, ראיתי חבורות של נערות, מתהלכות שלובות זורע, מפטפטות צרפתית, ולבושות שמלות, וחובשות כובעים, על־פי ה“מודה” הפריסאית האחרונה… צרפתית היא גם שפת המשא ומתן, בעל־פה ובכתב, של פקידי הברון רוטשילד, הממונים כאן על ניהול הכרמים והיקב, לאחר שקיבל עליו הברון לתמוך בהם בכספו ולפרוש חסותו עליהם.
אשר לאהרן אהרנסון עצמו, רק טובות אוכל לספר עליו. האמנה לפנייך את כל השבחים שמעטירים עליו בני משפחתו?
שערי בנפשך: עוד בהיותו בן שבע־עשרה מינה אותו הברון רוטשילד סגן מנהל מפעליו, בזכרון יעקב ועוד בכמה מושבות יהודיות, והוא משגיח על עבודתם של אלפיים פועלים ערבים בנטיעת גפנים, זיתים וחורשות אקליפטוסים ואורנים.
בשל הצלחתו, נשלח, שנה אחר־כך, ללמוד אגרונומיה בצרפת, ובשובו הנה, כבעל תואר, שסיים את לימודיו בהצטיינות, התמנה לפקח על העבודות החקלאיות באחת המושבות בגליל.
שמו יצא לתהילה בארץ וברחבי הממלכה העות’מאנית, כבעל יוזמה והמצאות בשיבוח גידולים חקלאיים ובהגברת פריונם, ואחד מבעלי האחוזות הגדולות בטורקיה הזמינו אליו לנהל אחוזה של חמשת אלפים אקר…
האוסיף לשרטט לך את ה“קוריקולום ויטה” שלו, שפרטיו נאגרו בזיכרוני כמו מי גשמים בבאר ירושלמית? לא, לא אמשיך, אבל עיקר העיקרים: רעיון גדול מלהיב את רוחו: לגלות את “אם החיטה”, כלומר, את חיטת הבר, שממנה מוֹצָא זני החיטה התרבותית, כדי להפיק זנים חדשים, פוריים יותר. לשם כך הוא יוצא לערוך סקרים בגולן ובחורן – חבלים שממזרח לירדן. גם הסיור שאצטרף אליו מחר, הוא בעיקר למטרה זו.
אחותו שרה, בת שש־עשרה, המעריצה אותו אף יותר מיתר בני המשפחה, סיפרה לי שהוא ישן ארבע־חמש שעות בלילה, ושבסיוריו לקצות הארץ – לפני שנתיים הקיף את כל ים המלח – הוא נוהג לישון על האדמה, עטוף ב“עבאיה” – שהיא מין אדרת ערבית – וניזון במועט שבמועט. הוא דובר ערבית וטורקית היטב, מתהלך בין הערבים בכפריהם, מתיידד עם הדרוזים החיים על הכרמל ובחורן, והם רואים בו אח הנכון תמיד לבוא לעזרתם. לבד מן הצמחים שהוא אוסף – סיפרה לי – כדי למיינם, להגדירם ולערוך רישום כולל שלהם, הוא מלקט, כמי שלמד גיאולוגיה בכוח עצמו, גם אבני מחצבים ודגמים של שכבות סלע, והוא בקי בהם כל־כך, עד שהשלטונות, וגם יזמים שונים, נועצים בו בדבר אפשרויות ניצולם לצורכי תעשייה.
איש כמוהו – כליל השלמות על־פי כל המסופר עליו – ודאי ראוי להערצה. אבל אני…
אמרי לי את, ואנסה, האין זו תוכנה מגונה שבי, שאינני מסוגלת להעריץ אנשים מסוגו – אנשי מעשה, “חיוביים” מכל הבחינות, מועילים כל־כך לחברה, לעמם, אולי לאנושות כולה – שהם “כליל השלמות”?
באותה פגישה קצרה בינינו – והוא היה אדיב מאוד, נכון לעזור לי ככל שאבקש – נוכחתי לצערי – לבושתי! – כמה רחוק עולמו של האיש ה“חיובי” הזה מעולמי. משהו סגור ונוקשה היה בו, “ארצי” מאוד, ללא ספק גם יעיל מאוד, ובכל זאת… מבטו, שהיה מכוון אל פני, נדמה היה לי שהוא שלוח הרחק מעבר לי, ודבריו נקטעו מדי פעם בצחוק קצר וחסר חום, שלא היה מובן לי… והסנטר שלו עבה מדי לטעמי…
ואני – את יודעת זאת, דיברנו על כך לא פעם – מחפשת משהו אחר בבני־אדם. לא את “כליל השלמות”. אולי להיפך. את הטבע שיש בו חולי מסוים, נכות מסוימת. מין פתיחות המעגל כלפי מעלה. משהו מן החידה.
את תשלחי אותי שוב, כמו פעם, בלוויית החיוך האירוני שלך, אל הקדושים. ואני אומר לך שוב, כמו אז, שאני מעריצה מביניהם רק את אלה שהם חידה לי.
שרה היא נערה מקסימה, והתחבבה עלי מרגע שראיתי אותה. יש בה מיזוג נדיר של עדינות ונחישות, צניעות וביטחון עצמי. עיניה התכולות אינן רכות, הן מביעות אומץ והחלטיות, ואילו קולה פעמוני ולבבי. את עומדת בקרבתה וחשה שזו אישיות בוגרת בנפשה, שנועדה לגדולות. יש לה דעות נחרצות, הן בענייני ניהול המושבה והן בעניינים פוליטיים. אתמול, 5 במאי, היה היום האחרון לאולטימטום שהעבירה ממשלתנו לסולטן עבדול חמיד השני, להסיג את חייליו מטאבה, שעל גבול סיני, ושרה ציפתה נרגשת, לראות אם אמנם ייכנע או יבחר להילחם בצבא המצרי שתחת פיקודנו. “הלוואי שלא יציית לאולטימטום,” נדלק זיק של ששון־לקרב בעיניה המחייכות אלי. כי קיוותה שעקב כך תתלקח מלחמה כוללת בין טורקיה – “הממלכה המושחתת, האכזרית והמנוונת” – ובין בריטניה, ולא היה ספק בלבה שצבאנו יכה את הצבא הטורקי “האכול רקב”, שוק על ירך, יכבוש את פלשתינה, עבר־הירדן, סוריה והלבנון, ואז, תחת המשטר הנאור של “האנגלים, שהתחנכו על התנ”ך" (לפי סברתה, אנחנו צאצאי שבט דן, שלאחר גלות עשרת השבטים, הרחיק נדוד בספינותיו עד האיים הבריטיים ושם התנחל…), תקום מדינה יהודית בחבל ארץ זה, ערש תרבותו של העם היהודי.
נערה יפה־פייה. לפני כשלושה חודשים, בחג הנקרא “פורים”, לזכר ניצחון היהודים על המן הרשע, כמסופר בספר אסתר, הציג הנוער המקומי מחזה המבוסס על עלילות הספר הזה, ושרה שיחקה בו את תפקיד אסתר המלכה. תצלום שלה בתפקידה זה, תלוי על קיר חדר השינה של הוריה: שמלת משי ארוכה של כלה לגופה התמיר, הינומה של מלמלה גולשת לצדי פניה, כתר זהב על ראשה, שערה הבלונדי פרוש על כתפיה, עיניה נוצצות ככוכבים בשמי פניה הרחבות… התמונה הזכירה לי את תמונת שרה ברנאר בתפקיד פֶדרה.
(ואגב, פעמים רבות שאלתי את עצמי מדוע מקובל על הכול ששמלת הכלה, בטקס נישואיה, תהיה לבנה? הלבן הוא אחד משלושת צבעיה של מרים אם ישו: התכלת, שהוא צבע השמים, הארגמן, שהוא צבע המלכות, והלבן, המסמל את טוהר הבתולים. והלא כבר בליל הכלולות מחולל הטוהר הזה…)
הבוקר התהלכתי לצדה של שרה בשבילי הגן הנהדר שבירכתי ביתם, שעה שגזמה את שיחי הוורדים ועזרה לפועל הערבי בהעברת שתילים ממקום למקום. הגן נקרא בפי האהרנסונים “גן שבעת המינים”, על־שם שבעת המינים שבהם התברכה הארץ, המוזכרים בספר דברים. אבל גדלים בו לא שבעה, אלא שבעים ושבעה מינים, של עצים, שיחים ופרחים. תוך כדי שיחה על תוכניותי להמשך מסעי בארץ, הזמינה אותי להתארח במושבה לאחר שאשוב מן המסע עם אחיה, ככל שאחפוץ. אני נוטה לקבל את הזמנתה, וייתכן שאשהה פה עוד כמה ימים ואעבור בדקדוק רב על אוסף הצמחים הנדיר שלהם. ואצייר. כן, אני אצייר פה הרבה, ואנסה!
ואביא לך דודאים בשובי…
יש הרבה לספר על המשפחה הבלתי־רגילה הזאת, אבל עלי להפסיק כאן. השעה כבר אחרי חצות. כשאחזור מן הסיור, אכתוב לך שוב, באריכות.
הארץ הזאת היא רבת־ניגודים, ואנסה. כמו בימי קדם, גם היום יש המטמאים את קדושתה. כי רוח הטומאה, כמו שנאמר במתי, בצאתה מן האדם, היא משוטטת בארץ תלאובות ולא מוצאת מרגוע. מי יגאל אותנו ממנה? לפעמים אני מתפללת: בוא נא, האדון, ושלם לאיש איש כמעשהו…
את תלגלגי עלי: מאז כניסתי למושבה הזאת, שכרמים סביב לה, ויינות משובחים שופעים מיקבה, מסית אותי ייצרי לשתות… כמו “בימים הטובים ההם…” והרי כל השבועות האחרונים, מאז דרכו רגלי על האדמה הזאת, לא נגעו שפתי במשקה חריף. ממילא על המוסלמים הוא אסור, ולא יימצא במקומות יישוביהם…
לילה טוב לך, יקירתי.
המתגעגעת לראות את פנייך, לשמוע את קולך –
ביאטריס
יומן הסיור 🔗
טבריה, 7 במאי 1906
כשתים־עשרה שעות ארכה הנסיעה מזכרון יעקב עד לכאן בעגלתו המחופה של אחד מאיכרי המושבה. הגענו בשבע וחצי, מר אהרנסין נפגש פה עם כמה ממכריו, אכלנו ארוחת דגים טעימה על שפת ים הגליל, המכונה בעברית ים כינרת, יחד עם פקיד אחד, מר טורוב, האמור לצאת איתנו לסיור, ואני שוכנתי במלון שבעליו יהודי דתי ששמו גרוסמן. החדר שניתן לי, חדר קטן שתקרתו מקומרת, כמו בבית ערבי עתיק, קירותיו מסוידים לבן, ובו מיטת ברזל מחופה בכילה – נגד יתושי אנוֹפֶּלֶס, נשאי המלריה, שהם מרובים באזור הזה, וקטלניים, כך אמרו לי – ושולחן קטן, וכיסא רעוע, וכוך בקיר, המשמש כמלתחה.
יצאנו מזכרון יעקב אחרי שאכלנו ארוחת בוקר עם יתר בני המשפחה, שעמדו לפרוש איש־איש לעבודתו, בכרם, בשדה החיטה ובחצר. העגלה כבר ציפתה לנו לפני השער. ירדנו לבקעה הנקראת ואדי מילך, שמשני צדיה גבעות מכוסות חורש, כרמים, ושדות משופעים בפרחי־בר. עברנו לצד שתי מושבות יהודיות זעירות, מבודדות, ובתיהן הספורים, שרק עצים מעטים מוריקים סביבם, ברושים ואורנים ואקליפטוסים, נדמה כאילו הם ריקים מאדם – שפיה ובת שלמה שמותיהן. בשפיה, אמר לי מר אהרנסון, הוקם לאחרונה מוסד חינוכי בשביל יתומי הפוגרום שאירע לפני שלוש שני בעיר קישינב ברוסיה.
נסענו כשעתיים בבקעה הזאת, הגענו אל מורדותיו המזרחיים של הר הכרמל, ושם נפרש לעינינו עמק רחב־ידיים, הוא עמק יזרעאל. ביצות ואגמים מצמיחי סוף הבהיקו בו בשמש, ונחל התפתל ביניהם כנחש – הוא נחל קישון, ששמו זכור לי משירת דבורה; הוא הנחל שגרף את צבא סיסרא במלחמתו עם צבא ישראל.
העגלון, שהדרך היתה נהירה לו, כי עבר בה כבר כמה פעמים, ידע היכן לחצות את הביצה הטובענית, וכיוון את עגלתנו אל רצועה צרה של אדמה כבדה וכבושה, בין בִּצעי המים. כשהגענו אל מעבר להם, עיכב מר אהרנסון את הנסיעה למעני, ואמר שגם כאן אוכל למצוא כמה צמחים הנזכרים בתנ"ך. ירדנו מן העגלה, והוא תלש מתוך סבך הסוף שעל שפת הביצה שלושה קנים ארוכים ודקים והביאם אלי: הנה האגמון, הנה הגומא והנה הקָנֶה. האגמון – הראה לי – זה שראשו, הדומה לזנב סוס, הוא השעיר שבכולם. הוא מוזכר בישעיהו ובאיוב. הבדואים, השוכנים בסוכות נצרים מסביב לביצות, משתמשים בו להשחלת הדגים שהם צדים בנחל. הגומא, שלראשו צורת מַכבֵּד או מניפה, הוא הצמח שממנו עשתה יוכבד את התיבה למשה, ככתוב בספר שמות. הוא הפפירוס, ששימש את המצרים להכנת נייר, ועליו ציירו וכתבו בכתב החרטומים שלהם. היום הוא משמש לעשיית מחצלות, לבניית סוכות וסירות קלות, לקליעת נעליים וכל מיני כלים. הקָנֶה – הוא העבה שבין השלושה, מוזכר גם הוא בישעיהו, הערבים קוראים לו קַיינֶה, והוא עשוי חוליות־חוליות, ומשמש בעיקר לתעשיית סוכר. לאחר שהראה לי אותו, שבר שתי חוליות ממנו והגישן לי ללעיסה. לעסתי את הקנה, ופי נמלא מיץ מתקתק.
חזרנו לנסוע, והדרך עלתה אל גבעות מיוערות באלונים. אהרן אהרנסון – חסון, רחב כתפיים, שערו השחור חלק, מבטו אמיץ וישר, דובר אנגלית טובה – השתדל לעשות את מסענו מעניין ומאלף. דיבורו שקול, תכליתי, כאילו הקפיד שלא לבזבזו על הבלים. ניסוחיו מדויקים. הוא הסביר לי הסבר היטב מה רואות עינינו לצדי הדרך, וכששאל על מעשי באנגליה ועל משפחתי וסיפרתי לו על אחוזתנו בתורינגטון, התעניין מה אנו מגדלים בשדותינו, האם מדשנים אנו אותם, האם יש לנו מכונת דיש, טחנת קמח, וכד'. לתשובותי הקשיב רב־קשב, כאילו רצה ללמוד מהן לגבי עניינים שהוא עוסק בהם. אחר־כך דיבר על המשימות הגדולות העומדות לפני הציונים: להכשיר שטחי קרקע שוממים, או נגועי ביצות – כמו עמק יזרעאל שאותו חצינו – להתיישבות יהודית; למכן את החקלאות, כדי שתוכל לפרנס אוכלוסייה גדולה; לפתח תעשיות על בסיס המחצבים המצויים באדמת הארץ ובאגמיה, כמו בים המלח, שאותו חקר לאחרונה; לבנות מסילות ברזל… על־פי הוראת ההנהגה הציונית, שאיתה הוא עומד בקשר רצוף, הכין סקר על אפשרויות בניית מסילת ברזל בין יפו לחיפה, וכן בין חיפה לצמח… אלא שתחת שלטון הטורקים, שאינם מעוניינים בשום פיתוח, להיפך, מעוניינים בשימור הפיגור, קשה מאוד לממש את התוכניות האלה, אמר. המושל החדש של ירושלים, אַכְרָם בֵּיי, שהוא נפגש איתו בנוגע לזיכיון על אדמות בלתי־מעובדות בסביבות יריחו ובקעת הירדן לשם פיתוחן, הוא אמנם אדם ישר, נקי־כפיים, גם מחזאי ומשורר לעת מצוא, אבל חושש מפני היהודים, שמא יקימו כאן “יהודיסטן”, כמו שהוא קורא לזה, וימרדו בשלטון, כמו הכורדים, הארמנים והבולגרים, לפיכך הוא דוחה כל יוזמה לפיתוח חקלאי או תעשייתי ומקשה על הגירת יהודים לפלשתינה. אילו משלו האנגלים בארץ… האם קראתי את “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל? שאל. בספרון הזה, שכדאי לי לקרוא אותו – כשנחזור לזכרון יעקב ייתן לי אותו במתנה – שבו מתואר איך תקום מדינה זו הלכה למעשה ומה תהיה דמותה, הוא מביא את אנגליה ואת משטרה כמופת, ואת מרכזה של “החברה היהודית”, שתפקידה יהיה לעשות את הצעדים הראשונים להקמת המדינה, הוא ממקם בלונדון. הסתכלתי בו בדברו ותהיתי אם ארשת פנים זו, שהיא עניינית כל־כך – דומה שכולה מכוונת לתכלית חשובה כלשהי – היא אמנם בבואה לפנימיותו; אך מפעם לפעם, בתארו את העתיד שהוא צופה לארץ זו, היתה התלהבות מבצבצת מדבריו – כמו לשונות אש קטנות הפורצות מערימה של אפר – והעידה על חזון גדול המאיר את חדרי לבו.
בהגיענו לפתחה של נצרת, הודיע – למעני, הנוצרייה – שפה נחנה כשעה כדי שאראה את העיר שבה חיו אביו ואמו של ישו, יוסף ומרים, ובה גם נולד ישו עצמו – לגירסתו – ואגב כך גם נסעד את לבנו.
חנינו באחד המגרשים שבמרכז העיר, העגלון נשאר עם עגלתו וסוסיו, ושנינו יצאנו לרחוב הראשי, המרוצף באבנים, העולה במעלה ההר. עם רב התהלך אנה ואנה, כאילו היה זה יום חג, והנשים הערביות, פניהן היו גלויות, בהירות, ולבושות היו אפודות רקומות, ומחרוזות של קמיעות לצוואריהן; ואפילו הגמלים והחמורים, שעברו על פנינו מדי פעם, והעוברים ושבים פינו להם את הדרך, גם הם היו מקושטים במחרוזות צדף ומרדעות רקומות. צריחי כנסיות התנשאו מכל צד, על צלעות ההר ובראשו, בין גנים של עצי זית, תאנה ורימון, שמשוכות של קקטוסים מקיפים אותם. מר אהרנסון הצביע על הכנסיות: זו של היוונים־אורתודוקסים, וזו של המרוניטים, וזו של הלטינים, ושם המנזר הפרנציסקני, ושם – הרוסי, ושם – של אחיות סנט ז’וזף…
ואני עם פצעי וחרפתי, שאינם חדלים לצרוב בי, חשה את אות הקלון במצחי.
(אלי אלי עשה כך שכל הרעה שבאה עלי תהיה כלא היתה שתהיה כחלום בלהות שביעת את רוחי התועה)
אם כי מבוגרת אני מאהרן אהרנסון בשנה או שתיים, חשתי לצדו כאילו הוא אחי הגדול. רצינותו התפוגגה מעט בצעדנו לאורך הרחוב, ומדי פעם השמיע איזה משפט של בדיחות־דעת. כשעברנו ליד נגרייה, שמבעד לפתחה הרחב נראה הנגר אפוף אבק נסורת המתעופפת ממשורו, אמר: “הנה, כך נראה אביו של ישו, הרבה לא נשתנה מאז.” וכשהמשכנו לצעוד במעלה הרחוב, אמר: “ובכן, מה דעתך, ישו נולד בנצרת או בבית לחם?” אמרתי שאם להאמין בכתוב בספרי הבשורה, הרי נולד בבית לחם. כך מקובל במסורת הנוצרית, ועל כן נבנתה בבית לחם כנסיית המולד… “מדוע בכל זאת הוא נקרא ישו הנוצרי, ובשל כך כל המאמינים בו הם ‘נוצרים’ ולא 'בית לחמים?” – “כי משם מוצאו, שם חייתה משפחתו!” אמרתי.
נכנסנו ל“כנסיית הבשורה”, הבנויה על הריסות כנסייה צלבנית, ולפי המסורת היא עומדת על המקום שבו בישר המלאך למרים הבתולה על התעברותה מרוח הקודש. עברנו את שלוש הקפלות, התעכבנו ליד הבאר העתיקה, וכשיצאנו, אמר מר אהרנסון, כממשיך חוט של מחשבה שלא הניחו: “אז איך את מסבירה את הסתירה, שבמקומות אחדים בספרי הבשורה נאמר שנצרת היא ‘מולדתו’, ומסופר שבהגיעו לעיר, להטיף בבית־הכנסת, גירשוהו משם, ועל כך אמר, ‘אין נביא בעירו’?” בקיאותו בברית החדשה הפתיעה אותי. שאלתי אם למד זאת בבית־הספר, ואמר, בעצמי קראתי.
וכשיצאנו מן הכנסייה השנייה שביקרנו בה, כנסיית המלאך גבריאל, ובה נובע מעיין מרים הבתולה – והיו שם צליינים שהיזו על ראשם ועיניהם ממי המעיין הזורמים באמה, העוברת לאורך האולם – הפתיע אותי שוב, כשהזכיר את הסברו של אֶרנְסְט רֶנַאן, בספרו “חיי ישו”, לאותה סתירה: ישו נולד בנצרת, ללא כל ספק, אך כיוון שרוֹמָם למעלת “משיח” בעיני תלמידיו וחסידיו, ומשיח, לדברי הנביאים, עתיד להיות חוטר מגזע ישי ונצר משורשו של דוד המלך, על כן היה ישו חייב להיוולד בעיר שבה נולד דוד, היא בית לחם.
סעדנו את לבנו במסעדה הפונה אל הרחוב ההומה, וליד השולחנות שמסביבנו, לבד מאנשי המקום, הדוברים ערבית, סעדו גם תיירים רבים, רעשניים, דוברי אנגלית וגרמנית. אשה אחת, במגבעת לבנה, רחבה, ובשמלה לבנה שהגיעה עד קרסוליה, ניגשה לשולחננו, פנתה אלי ושאלה: “סלחי לי, לא נפגשנו אי־פעם, בלונדון?…” פניה – פנים יפות, שעינים תכולות זוהרות בהן – לא היו מוכרות לי. “לא היית בפתיחת התערוכה של דַנטֶה עמנואל רוֹסֶטי בגלריה הלאומית?” חייכה אלי. לרגע הבהילה אותי המחשבה שהיא “אהובתו” של אבי, שראתה אותי, כנראה, עומדת לצדו באותה פתיחת תערוכה, וחששה לגשת אלינו – אותה “אהובה” מסתורית, שמעולם לא ראיתי אותה, ושבמאה פרצופים היתה מופיעה בדמיוני. “לא, מצטערת,” אמרתי. “סליחה, טעיתי,” אמרה בחיוך שהביע מעין אי־אמון או לגלוג קל.
ובאותם רגעים, ב“מולדתו” של ישו, לא הרחק מ“מעיין הבתולה”, נכנסה בי רוח רעה, כמו זו שביעתה אותי בילדותי ובנעורי, כשהיה אבי נעדר מן הבית לימים ולילות, ואמי היתה מתעטפת בשתיקה קשה, או מטביעה את דיכאונה בכוס אחר כוס של ויסקי, לאחר שהיתה שולחת אותי לישון, ואני נמשכתי אל הנחל שבגבול אחוזתנו, להטביע בו את עצמי, אך היה זה פלג בלבד, שמימיו ההומים לא עמוקים, והייתי בורחת אל הכנסייה הקטנה של הכפר – שם, תחת אבן גדולה מאבני הרצפה קבור – חרב בצורת צלב לארוך הסַרקוֹפַג – לורד תורינגטון, שנפטר ב־1689 – כורעת לפני תמונת מרים המגדלית, הכורעת גם היא, לרגלי הצלב, עיניה נשואות בתחנונים אל שמי הרחמים, ואני נודרת לא להיטמא לעולם, לעולם…
חזרנו אל העגלה והמשכנו במסענו מזרחה.
זו ארץ הגליל, ארצו של ישו, שבה עבר מכפר לכפר מבית־כנסת לבית־כנסת, והטיף לאהוב את האח ואת השונא, והמאמינים בו, מתרבים והולכים, נתלקטו סביבו והלכו אחריו אל אשר יילך. הנה משמאלנו כפר קָנָה, שבו עשה את נס הפיכת המים ליין בחתונה –
ותוך כדי ביקור חטוף בכנסייה הפרנציסקנית שבכפר, בעוד מר אהרנסון קורא לי את הכתובת העברית מן המאה השלישית שברצפת הפסיפס, ננעץ קוץ בלבי: ומה יהיה אם אכן תיענה ואנסה להפצרותיו של קלַייב בֶּל ותינשא לו… היא תאבד לי לעד. ואני –
רוח חמה נשבה בפנינו בהמשיכנו את מסענו, מעיפה מוץ ותבן מן הגרנות העזובות שלצדי הדרך, ששדות חרבים מצהיבים מעבריה. הנה קרני חיטין, מצביע מר אהרנסון על הר שומם דו־דבשתי, שבו ניטש, לדבריו, הקרב האחרון בין הצלבנים לבין צבאו של צלאח א־דין, והופלה ממלכתם בת שמונים ושמונה השנים, ולא קמה עוד.
ולאחר כשעה, פתאום, מראש הצוק שאליו הגענו –
כמו התגלות, כאילו נפתחו השמים –
למטה, לפנינו, פרוש –
האגם הגדול, הרקוע, הנוצץ בתכלתו, הנח בשלווה אלוהית בעריסת ההרים המקיפים אותו, החולם בהקיץ את חלום הימים הקדומים עת צעד המושיע עליו כמרחף על פני המים – ים הגליל.
מר אהרנסון ביקש מן העגלון לעצור לשעה קצרה על הצוק, כדי שאוכל לגמוע את המראה הנפלא מלוא עיני.
זו הארץ הטהורה, אמרתי בלבי בהשקיפי על האגם לכל מרחבו, מזרחה, אל ההרים המושקים באור השמש הנוטה לשקוע, וצפונה ודרומה, אל חופיו הרגועים, שרצועות ירק משוכות בהם, יורדות מן ההרים, ולשונות גליו לוקקים אותם. ארץ טהורה, חפה מחטא.
הארץ אשר לה ייחלתי.
הגולן, 8.5.1906 🔗
אני כותבת את השורות האלה לאור נר, בחדר קטן שבבניין עתיק, ביישוב יהודי זעיר, “בני יהודה”.
שנתי נדדה בליל אמש. הכילה הגנה עלי מפני היתושים, אך לא מפני המחשבות הרעות והחלומות הפרועים. חלמתי שאני מזנקת מראש צוק אל התהום, שבקרקעיתה מי מדמנה עכורים ונחשים שטים בהם, והצעקה הגדולה שפרצה מפי העירה – חוששת אני – לא רק אותי עצמי, אלא גם את איש חסדי שישן מעבר לקיר.
רק בשעה אחת־עשרה לפני הצהריים ירדנו לסירה לחצות את ים כינרת לעברו המזרחי. מר אהרנסון חייב היה לפגוש תחילה כמה מאנשיו, לברר בבית־החולים הסקוטי את התחזית המטאורולוגית, וסידורים אלה ארכו כל שעות הבוקר.
סיירתי לבדי ברחובות העיר הקטנה טבריה, שבתיה בנויים אבני בזלת שחורות וחום מעיק רובץ עליה. על גבעה שמצפון לה מזדקרים הריסותיה של חומה עתיקה, אולי מימי הצלבנים, וסמוך לה הבניין המרשים של בית־החולים הסקוטי. לא הרחק משפת הים, הומה השוק הצפוף מחמורים וגמלים הנושאים שקי חיטה ושעורה ומיני ירק למאכל אדם ובהמה, ופורקים אותם – תוך משא ומתן קולני של מיקח וממכר, בערבית וביידיש – בפתחי החנויות הקטנות והדוכנים, העמוסים תמרים ותאנים ותפוזים ולימונים, ושקים מלאים גרעיני תירס ואורז ודגנים. רובם הגדול של תושבי העיר – כך אמרו לי – הם יהודים, חלקם יוצאי אירופה, המכונים “אשכנזים”, חבושים מגבעות ולבושים בגדים כבגדי אחיהם האדוקים בירושלים, וחלקם יוצאי ארצות המזרח, המכונים “ספרדים”, שלבושם דומה לזה של הערבים. בדרום העיר מצויים קברות קדושים יהודים, ביניהם קברו של הפילוסוף היהודי מימי־הביניים מַיימונידֶס, וכן מעיינות מרפא חמים, אך חששתי להרחיק לכת עד לשם, פן אאחר לפגישתי עם אהרנסון.
באחת־עשרה ירדנו, אהרנסון, ידידו טורוב ואני, לאחת מסירות המשוטים שבחוף. הים היה שקט, חלק ומבריק כראי, סירות דייגים אחדות שטו בו בשאננות, השמש כבר זהרה במרום השמים, קרניה מתברקות במים הצלולים, אך מזג־האוויר היה נוח. לאחר כשעה, בשתים־עשרה, עלינו על החוף המזרחי.
בהיותנו בלב הים, ומבטי שלוח הרחק צפונה, לגלות מקומו של כפר נחום – פתאום, כמו חרב בלב, ננעצה בי המחשבה שאולי התעברתי מזרעו של אותו נבל, ואם יתברר לי שאכן כך הוא – כעשרים יום נותרו עד יום הווסת – מה אעשה?
ולרגעים נעכר כל המראה הזוהר שמסביבי, ואפלה אפפה אותי.
(אלי אלי עשה כך שכל הרעה שבאה עלי תהיה כלא היתה שתהיה כחלום בלהות שביעת את רוחי התועה)
עלינו מן הסירה אל החוף המזרחי, הזרוע חלוקי אבנים וחצץ וצדפים, והלכנו מזרחה כחצי שעה, עד הגיענו אל כפר ערבי הנאפה בשמש, ללא צל סביבו, ענעיב, השוכן על צלע ההר. ערבי ושמו תאופיק, איש־הביניים של אהרנסון במחוז הזה, היה אמור לחכות פה לבואנו עם שלושה סוסים, שעליהם נעשה את דרכנו. כיוון שלא מצאנוהו, הציע אהרנסון שנרד אל הבוסתן של עבאס אפנדי ונסעד שם, בצל העצים, את ארוחת הצהריים.
ישבנו אל שולחן תחת עץ הלימון רב העפאים, ומסביבנו, לצדי שבילי החצץ, שיחי היביסקוס וורד, בוגונוויליה והרדופים, פורחים בשלהבות אדום וסגול וורוד, ועצי רימון ודקלים וסוכת גפן – אואזיס בלב הנוף הקמל, המתעלף בשמש, של ההרים שמאחורינו, מימיננו ומשמאלנו. האפנדי, בעל הווילה הלבנה שבחזית הגן, נעדר מביתו, אך משרתו השחור, הסודני, שהכיר את אהרנסון מביקוריו הקודמים שם, הגיש לנו מֵי ורדים ופירות, ומר טורוב הוציא מילקוטו את הצידה שלקח איתו. תוך כדי אכילה ושתייה, הרצה לפני מר אהרנסון על טבע האזור שבו אנו נמצאים, סיפר על הרי הגעש שמצפון וממזרח, שהתפרצו לפני אלפי שנים וכיסו בלַבָּה לוהטת את כל שטחי הגולן והגליל המזרחי, זו הלבּה שקפאה ונהפכה לבזלת הפזורה עכשיו בכל המרחב הזה. עוד סיפר, שלפנים היה הגולן פורה מאוד, מיושב יהודים, ונחשב לאסם התבואה של הארץ שמשני עברי הירדן, ובקעת גינוסר, המקיפה את ים כינרת, שעכשיו היא כמעט קירחת מעצים נושאי פרי, לפנים, בימי בית־המקדש השני, זמנו של ישו, נאמר עליה שהיא “כגן־עדן”, כולה ירוקה ושופעת פירות מתוקים, אבל הכובשים הרבים החריבוה, והבדואים, שפלשו אליה מן המזרח, חלקם לשם שוד, לא היה בכוונתם להתיישב בה קבע ולהפריחה.
מר טורוב, איש קטן קומה, זריז, כבן חמישים, בעל פנים עגלגלות ומשקפיים עגולים במסגרות מתכת, נטפל אלי בשאלות שונות ובהתבדחויות תפלות, אך אני השתמטתי ממנו ופניתי שוב ושוב אל איש חסותי.
רק בשלוש הגיע תאופיק עם שלושת הסוסים. עלינו עליהם ורכבנו צפונה לאורך החוף. תאופיק ובדואי אחד הטעינו את חפצינו על גבי חמור, וליוו אותנו ברגל.
(אלוהים אל תעניש את אמתך על חטא רפיונה שלא היה בה כוח להדוף את הקמים עליה לחלל את תומתה)
בהגיענו אל שפך נחל, נחל סאמך שמו, פנינו מזרחה וטיפסנו בהר התלול, הזרוע סלעי בזלת עצומים. הנחל עובר בתוך קניון עמוק, ואהרנסון עיכב אותנו מדי פעם, ירד מסוסו, והלך לבדוק את טיב הסלעים והקרקע, כשהוא מטפס על קירות הקניון, מדלג מסלע לסלע, עולה ויורד בשבילים הצרים. הוא אף ליקט אבנים שונות, הראה לנו אותן, הגדיר את גילן הגיאולוגי ושם אותן בילקוטו. כיוון שאינני מבינה בזה הרבה, התקשיתי לעקוב אחר הסבריו.
בדרכנו לשוב, התחיל משגיח בצמחייה, ובי. ירדנו שלושתנו מן הסוסים, קשרנו אותם לאלונים גבוהים הגדלים בסביבה הזאת, ופשטנו על שדות הבור ללקט מן הפרחים הרבים המנמרים אותם בצבעי אדום, סגול, ולבן וצהוב. אני לא מצאתי “פרחי תנ”ך" ביניהם, ואהרנסון לא גילה את “אם החיטה” שחיפש, אבל קרא כל פרח ופרח בשמו ובשם משפחתו ובתכונותיו, וכשהראיתי לו את אלה שליקטתי, קרא גם בשמותיהם, שרבים מהם שעשעו אותי, בהיותם כה “זואולוגיים”: “זנב כלב”, “אברת נשר”, “כרבולת התרנגול”, “עוקץ העקרב”, וכד'.
בשש הגענו ל“בני יהודה” – מושבה עלובה ובה כתריסר משפחות, שחותם העוני והמחסור טבוע במראה גבריה ונשיה הכחושים, שעיניהם כבויות, ובבגדיהם הבלויים. בית גדול אחד בן שתי קומות במושבה, והוא משמש לצורכי ציבור ולהלנת אורחים, וחדרים רבים בו; ויתר הבתים, בתים קטנים, הבנויים מאבנים לא מסותתות, פזורים בין הסלעים, על אדמת הטרשים השוממת. פה ושם גדלים כמה עצי זית ואגס בין הקוצים. בבואנו, נאספו המתיישבים אל החדר הגדול שבבניין הציבורי, ואחד מהם, בעל זקן שחור ועיניים בוערות, דיבר בלהט רב, ודבריו מכוונים אל אהרנסון, אל טורוב, ואל אגרונום אחד ושמו ברמן. אהרנסון השיב לו בנאום ארוך, בטון של תוכחה קשה, ודבריו שוסעו כמה פעמים בצעקות הנוכחים. לא הבנתי דבר מן המתרחש, כי כולם דיברו עברית ויידיש, ורק לאחר האסיפה הסביר לי מר טורוב שהמתיישבים ממורמרים מאוד על שאין תומכים בהם בכסף למימון הזריעה והנטיעה, כמו שהובטח להם, ולפיכך הם שקועים בחובות וסובלים רעב, ומר אהרנסון הטיף להם מוסר על שאין הם מעבדים את השדות כפי שהורה להם בבואם לשם, על שאינם מושכים מים מן המעיינות הרבים שבסביבתם להשקיית המטעים, ועל שבזבזו את הכספים שניתנו להם עד כה על קניית דברים שאינם חיוניים לפיתוח המקום.
לאחר ארוחה צנועה בחברת בני־הלוויה שלי ועד שני מכובדים, פרשתי לחדר שהוקצה לי בקומה השנייה של הבית הציבורי.
השעה עכשיו רק עשר. הנר כלה והולך, ועוד מעט יכבה. שוב מיטת ברזל וכילה לרשותי. אצטרך להתרגל לתנאים הסגפניים.
ההרהורים לא מניחים לי. בת שלושים ושתיים אהיה באוגוסט, ושום קשר בר־קיימא לא יצרתי. אני מתהלכת על קרשים רעועים, המתנודדים תחת רגלי, ולא מרפה ממני הפחד פן עלולה בכל רגע להיפער תהום מתחתי. Get thee to a nunnery – זרק המלט לעבר אופליה, בשיגעונו. כמה פעמים, בשנות לימודי ב“סלייד”, כשהתעלמתי מן המחזרים אחרי, והתלמידות היו מרננות עלי מאחורי גבי, אמרתי לעצמי: אל המנזר לכי! אבל ידעתי ששם אכמוש, כמו חמנייה בצייה, באין אהבה, באין יצירה, באין תקווה לעתיד.
אבל הארץ הקדושה הזאת היא ארץ־אבנים קשה.
אדליק נר שני למראשות המיטה ואשכב ואקרא בספר התנ"ך שאני נושאת איתי אל כל אשר אלך.
9.5.1906 🔗
מקום שכוח־אל הוא זה, הנקרא ג’ילין, ואני שוכנתי למשך הלילה בבית שיושביו עזבוהו לפני כמה חודשים, והשאירו כלים מלוכלכים בכיור המטבח, ומקקים מתרוצצים מסביב לכיור ועל הרצפה. שתי מיטות בחדר, עם מזרני קש רדודים, אבל האדונים פרחי וגינצבורג – המנהלים את האחוזה הנידחת הזאת – אנשים נעימים מאוד, מסבירי־פנים, הציעו לי את מיטתי בסדינים ושמיכות נקיים. מפחד עקרבים ועכברים, העלולים לחדור לתוך הבית פנימה דרך הסדקים והחרכים הרבים, אני חוששת שלא אצליח לעצום עין.
כמו “בני יהודה”, גם מושבה זו – הנקראת “תפארת בנימין”, על־שמו של הברון רוטשילד, שקנה את האדמות, והיא בחבל ארץ הנקרא “חורן” – נעזבה מרוב תושביה, ונותרו בה רק חמש משפחות. אלפי עצי תות וגפנים ניטעו על האדמה שנקנתה, אך השלטון הטורקי בדמשק התנכל למתיישבים, ערם קשיים על דרכם, ורובם נואשו ונטשו. נותרה החצר הגדולה, המוקפת חומה, ובה אורוות ורפתות ובתי מגורים, שרובם הגדול ריקים עכשיו.
בהגיעי לפנות ערב למושבה הזאת, הסמוכה לכפר הערבי ג’ילין, שמשוכות שיחי קקטוס צפופות מקיפות אותו, ובשומעי על גורל מתיישביה, חשבתי על עתיד “החזון הציוני”, שמר אהרנסון דיבר עליו כה הרבה במהלך סיורינו. שאיפת הציונים היא ליישב יהודים בכל שטחה של “ארץ ההבטחה”, לרבות עבר־הירדן המזרחי, שהיה נחלת השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה. החזון הוא נשגב, זה חזון “אחרית הימים” שחזו הנביאים, כאשר יתקבץ עם ישראל מכל כנפות תבל אל ארצו, אבל האנשים שנועדו להגשימו, הלא הם יהודי הגולה, בני המעמד הבינוני, שמעודם לא התנסו בעבודת כפיים! היצליחו הם ליהפך לאיכרים, הנצמדים לאדמתם למרות כל קשיי הטבע ונגישות השלטונות? האין הרעיון הזה נוגד לטבע האדם? העשוי הוא להלהיב אנשים במידה כזאת שיהיו מוכנים לעשות מהפיכה כה גדולה בחייהם – לעזוב את ארצם־מולדתם, את עסקיהם ומשרותיהם, לזנוח את הרגליהם ואת לשון־האם שלהם, ולצאת לארץ חדשה, שחיי עוני וסבל ועבודה קשה צפויים להם בה?
(ישו המשיח גאל אותי מזרע החטא באתי לארץ הקדושה כדי להיטהר והנה נטמאתי בה מרק את גופי מן הטומאה שדבקה בו)
יצאנו מ“בני יהודה” בשבע בבוקר ורכבנו צפונה ומזרחה. מר טורוב נשאר במושבה, כך שנותרנו עכשיו רק שנינו, מר אהרנסון ואני, ובעקבותינו מזדנבים תאופיק הבדואי, והחמור. מראש הרכס לעבר מערב, נפרש מראה מפעים של ים כינרת, הנח בשלווה בין ההרים; הירדן, המתפתל בתוך רצועת הירק שלגדותיו עד הישפכו, בדלתא רחבה, אל האגם; ומעבר להם הרי הגליל הנישאים, והעמקים המבתרים אותם, והכפרים הקטנים היושבים לבטח בחיקם, וכקן ציפור בראש אחד מהם – בתיה המצטופפים זה אל זה כמו בני כנף בקרה, של העיר צפת. רכבנו על פני רמה מכוסה שטחי דשא נרחבים שעזים וגמלים רועים בהם, ולאחר כשעתיים הגענו אל כפר גדול, סקופיה שמו, שמסביב לו צמחייה עשירה של דגנים הגדלים בר, וכן תלתן ועולש ופשתה. ירדנו מעל סוסינו והתהלכנו בשדה. אהרנסון קטף שיבולים, בדק מלילות, מולל אותן, מחלץ מהן זרעים ושוטחם על כף ידו ומתבונן בהם היטב, מקווה למצוא את “אם החיטה”. לאחר שנואש, פנה אלי ופניו נתרפסו: “ועכשיו, אל 'פרחי התנ”ך' שלך. הבטחתי לך שרבים מהם נמצא כאן." והביא לי שלושה: פשתה, שפרחיה כחולים, ואמר שהיא נזכרת פעמים רבות בתנ"ך, בספר שמות, כאחד הגידולים שהוכו במכת הברד, ובספר יהושע, שבו נזכרים הפשתים שייבשה רחב הזונה על גג ביתה, וממנה עשו חבלים לקשור בהם את שמשון, ככתוב בספר שופטים; כרפס – הנזכר במגילת אסתר, שפרחים גדולים ולבנים לו, ולדעתו הוא הכותן שממנו עושים צמר־גפן; וחלבנה – גְלַבּנוּם בלטינית – צמח גבוה, בעל פרחים צהובים זעירים בצורת סוכך, הנזכר בספר שמות כאחד מסממני הקטורת שהקטירו במשכן.
“את תקראי לי אהרן, ואני אקרא לך ביאטריס, טוב?” אמר, כשמסר לידי את הפרחים.
בהיותנו שנינו לבדנו, יכולתי לעמוד טוב יותר על טבעו. דיבורו נתרכך מעט, אך נדמה היה שהוא נשמר מפני קרבה יתרה וחושש משיחות של גילוי־לב. פעם אחת, תוך כדי הליכה בשדה, שאל, כבדרך אגב, “את נשואה?” וכששאלתי אותו אם הוא נשוי, הצטחק: “אין לי פנאי לזה.” ומיד עבר לדבר על הצמחייה המקומית. לעתים, כשהייתי אומרת דבר־מה על מראה הנוף שלפנינו, היה מבטו אדיש, מרוחק, כאילו הרהר במשהו אחר, ולאחר רגע היה מתעורר ומביע הסכמה בצורה מוגזמת. כתבתי לוואנסה שאינני מסוגלת להעריץ אנשים מסוגו, אבל אני רוחשת לו כבוד – אדם שכל מעייניו במטרה החשובה לו באמת, וכל מה שמחוץ לה טפל.
בעשר הגענו לכפר ששמו אל־על, והתעכבנו בו רק לשעה קלה, כדי להראות לי שרידי עמודים וכותרות עם חיטובי רימונים ואשכולות ענבים ושהעידו, לדבריו, על קיומו של יישוב יהודי שם בתקופת התלמוד. לאחר שעה נוספת של רכיבה נתגלתה לעינינו בריכת מים עגולה ורחבה, כעין אגם, וביצה מקיפה אותה – בירכת־נאם בערבית. עדר עזים כיתר אותה, כמו אזור למותניה, שותה ממימיה, ונערים ונערות, בשמלות צבעוניות, מקלות ארוכים בידיהם, משגיחים עליו. בראותם אותנו על סוסינו, קפצה עליהם שמחה: השמיעו קריאות כלפי אהרן, צחקו, הנערות ייללו, כאילו נהנים ממראינו. אהרן זרק להם כמה משפטים, שעוררו שוב את צחוקם. שאלתי אותו על מה ההתרגשות, ואמר שהם צוהלים למראה אשה לבנה רוכבת על סוס, במכנסי רכיבה, במגפיים ובמגבעת רחבה, מראה שלא ראו כמוהו מימיהם.
בצהריים הגענו לכפר חספין, שגם בו מצויים שרידים רבים, מתקופת החשמונאים ומתקופת התלמוד: קשת של שער, משקופים, כותרות עמודים, לוחות אבן עם כתובות יווניות, וכן קטע מרצפת פסיפס של בית־כנסת או של כנסייה ביזנטית. בסביבת הכפר מצא א. שברי סלעים המכילים, לדבריו, תחמוצת ברזל, ואפשר שהם מעידים על עפרות ברזל היפים לשימוש תעשייתי, וכן אבני צור ופצלת השדה. את כל אלה שם בילקוטו.
(אלי אלי עשה כך שכל רעה שבאה עלי תהיה כלא היתה שתהיה כחלום בלהות אשר ביעת את רוחי התועה)
רכבנו עוד כשעה על הרמה, עד הגיענו אל נחל הזורם בגיא עמוק וצמחייה צפופה של הרדופים, שיחי דפנה וסירה קוצנית, ועצי שיטה וצפצפה, לאורך גדותיו – נחל א־רוכאד. עברנו את הגשר וירדנו בשביל תלול אל האפיק. קשרנו את סוסינו, התיישבנו בצל השיחים, ותאופיק הוריד אלינו את תרמיל הצידה. רחצתי את פני במי הנחל הצוננים ושתיתי מהם בכפות ידי, כדרך ששתו אנשי גדעון ממי נחל חרוד. תוך כדי אכילה סיפר א. – להפתעתי – משהו על ילדותו ברומניה, ועל בואו לארץ עם משפחתו הציונית: הוא היה אז בן שש, והם, ועוד כמה עשרות משפחות, עלו בעגלות רתומות לשוורים אל הכפר זמארין, שאת אדמותיו קנו, והיה אז חורף, והעגלות שקעו בבוץ, והם חילצו אותן בידיים, והחלו לבנות את בתיהם על הסלעים השוממים. כבר בגיל אחת־עשרה – סיפר – הפסיק את לימודיו בבית־הספר והחל לעבוד בכרם ובשדה. מה שלמד לאחר מכן, למד בעזרת מורים פרטיים ומתוך קריאה, עד ששלח אותו הברון רוטשילד – שאיתו נפגש פעמים אחדות כשביקר זה במושבתם, והוא מוקיר ומחבב אותו – ללמוד אגרונומיה בצרפת. כל מה שסיפר על עצמו – בענווה, בצמצום – עורר בי התפעלות, שכן היקף ידיעותיו הוא עצום: בוטניקה וגיאולוגיה ומטאורולוגיה והיסטוריה וגיאוגרפיה ותנ"ך ובלשנות עברית… ומשיחתו זאת למדתי גם על פועלה של אישיות ראויה להערצה מבני עמי: סר לורֶנס אוֹליפַנְט, שהרעיון הציוני הלהיבו, ובשאיפתו לקדמו, נסע אל קהילות יהודיות ברומניה והאיץ במשפחותיהן להגר לפלשתינה, ואחר־כך סייע למתיישבים הראשונים בזכרון יעקב לחלצן מן הקשיים שנקלעו להם, ותרם מכספו גם להם וגם למתיישבי “בני יהודה”.
חייבת אני להשיג את ספרו של איש חזון זה, שמת לפני כעשרים שנה, “ארץ הגלעד”. כשאחזור ללונדון אקנה אותו, ואתנו גם לוואנסה ולאמי לקוראו. (פליאה בעיני שמעולם לא הזכירה אמי את שמו, ואולי אינה יודעת עליו כלל.) הריהו אחד “הציונים שלפני הציונים”, כביטויו של הקונסול בלך – איש אנגלי, או סקוטי, שהגיע אל הציונות מתוך אמונתו הנוצרית, והגה את רעיון יישוב הארץ הקדושה, משני עברי הירדן, בידי יהודים, אולי עוד לפני ד"ר הרצל.
בהקשיבי לשיחו המרתק של מר אהרנסון, נזכרתי במה שאמרה לי ואנסה לפני נסיעתי הנה, בדרך של בדיחה: “עם מי תוכלי לדבר שם? הלא בפלשתינה תפגשי רק פיליסטינים…”
אבל לאמיתו של דבר, ואנסה – בניגוד לאחותה וירג’יניה – לא בזה ל“פיליסטינים”. היא סובלנית וחנונה כלפיהם. כשהגיעה אלינו, לבלומסברי, עדנה קלארק־הול, והיתה מאזינה לדברים השנונים היוצאים מפיהם של קֵיינְס וסְטרֵצ’י והאחרים, ועיניה, עיני ארנבת נפחדת, יוצאות מחוריהן ממאמץ להבין את הנאמר ואת פשר הצחוק שמעוררים כמה הברקות או רמזים גסים, ושואלת מיני שאלות “פיליסטיניות” – כמו מה ההבדל בין אימפרסיוניזם ופוסט־אימפרסיוניזם – לא היתה ואנסה מתעלמת ממנה במופגן, כאחותה, אלא מסבירה לה בשקט ובאורך־רוח כל מה שהיה מוקשה בעיניה.
ואנסה, למרות היותה אתאיסטית מוצהרת, היא אשה שעקרונות מוסריים מנחים אותה. היא בזה ל“מוסר הוויקטוריאני” ולמוסר הנוצרי־הכנסייתי, שהוא רקוב, לדעתה, נגוע בצביעות, אבל דורשת מעצמה ומזולתה יושר מוחלט ביחסים, נאמנות של כל אדם לאמת שבלבבו, ללא נטייה אחר הדעות המקובלות בחברה, וכבוד לזולת, ללא שים לב למעמדו. לא במקרה היא מעריצה כל־כך את ג’יין אוסטין. בתוך תוכי לבה היא אדם מאמין, לדעתי.
ונשגב מבינתי מדוע היא מתפתה לחיזוריו של קלַייב בֶּל.
בשש לפנות ערב, כשהשמש מסתתרת מאחורי פסגות הרי הגליל, ודממה זהובה נפרשת על פני המרחב, הגענו הנה, לג’ילין, ולאחר סיור במקום העגום הזה, וארוחה בחברת האדונים פרחי וגינצבורג, פרשתי לחדר הזה, שהוקצה לי.
(אדון כל הברואים אתה יודע ועֵד שכל ימי היותי בארץ הזאת נשאתי עיני אל יפי יצירי כפיך ואיני חדלה לברך אותך על שיצרת אותם. אנא מלט אותי מן השנאה מיצר הנקם ומן המחשבות הרעות תן לי ליהנות מיפי עולמך ללא הפחד מפני השד שנטמן ברחמי)
10.5.1906 🔗
השושן הצחור!
באחת־עשרה לפני הצהריים, בהיותנו בשדה, מעבר לנחל זיזון, ואני מלקטת פרחים שאינני יודעת את שמותיהם, קורא לי אהרנסון בשמי מרחוק, בקול מבשר ישועה, פוסע לקראתי, ובידו פרח לבן, גדול, בראש גבעול ארוך, עלי כותרתו פרושים כמשפך –
“את הפרח הזה חיפשת, לא?” הוא מושיט לי אותו, “ובכן, זה השושן הצחור, “ליליוּם קַנדידוּם”, ועלייך לברך על הנס. הוא נדיר מאוד בסביבה הזאת! נדיר בארץ כולה!”
ועודי נפעמת למראה הפרח הצחור, שניחוחו כבושם משכר באפי, ואין מלים בפי, הוא מצמיד אותו לדש אפודתי. “מתנה מארץ החורן!”
“חיפשת את ‘אם החיטה’ – ומצאת את השושן הצחור…” מלמלתי.
“חיפשתי את המועיל, ומצאתי את היפה,” הצטחק. “מי יודע מה חשוב יותר?”
דמעות עמדו בעיני מרוב התרגשות ורחשי תודה.
והוא חזר ואמר שזה נס, כי את שורשיו הבצליים של הפרח הנדיר הזה, שהנוצרים רואים בו את סמל הטוהר והתום, תלשו הצלבנים מאדמת הארץ והעבירו אותם לגני האצילים והמלכים באירופה, להזכיר ולזכור את הארץ הקדושה שהם גורשו ממנה; לפיכך נותרו רק מעטים ממנו על האדמה הזאת.
“והנה בזכותך…”19
בבוקר ירד גשם, גשם רביבים דק, וכבר חשבנו שנהיה רתוקים לג’ילין כל היום כולו, אבל לאחר השעה שמונה התפזרו העבים, השמים התכילו, רק ענני נוצה קלים שוטטו בהם, ואנו עלינו על סוסינו ויצאנו לדרך. והפעם נלווה אלינו גם מר גינצבורג.
נחלים קטנים רבים זורמים באפיקים המבתרים את הרמה הזאת, ובשעה עשר, לאחר שעברנו את הגשר שעל נחל אל־אחריר, הגענו לעיירה מוזאריב, שאדם ובהמה מילאו את רחובה – אלה הכפריים והבדואים הבאים מן הסביבה למכור ולקנות, והתכונה רבה. לא התעכבנו שם, אלא המשכנו דרומה ומערבה, חצינו את מסילת הברזל החיג’אזית, המגיעה עד צמח, שעל חוף ים כינרת, וירדנו לנחל זיזון. קשרנו את סוסינו והלכנו לאורך שפת הנחל. מים רבים זורמים בו, מדלגים על הסלעים במפלים, שרבים מהם מנוצלים להנעת טחנות קמח. א. ערך בדיקות קרקע, ליקט אבני גיר וצור, החליף דברים עם מר גינצבורג בענייני התיישבות, וכשחזרנו ועלינו מן האפיק, נפרשו לעינינו שדות ירוקים רחבים, לכל מלוא העין, מצמיחי דגן ופרחי־בר.
שם מצא אהרן את השושן הצחור.
שמתו אותו במכבש לוחות הקרטון שאני נושאת איתי בילקוטי.
לרגלי התל שמסילת הברזל עוברת לצדו נמצאת תחנת הרכבת. בית אבן וקרפיפי סחורות סביבו. קרונות משא עמדו על הפסים, ופועלים ערבים העמיסו עליהם גזעי עצים, מרישים, שקי תבואה וקמח, כרי גמלים ואוכפים, כשהם נושאים אותם על גבם, ורצים – לקול הגערות של השוטרים המדרבנים אותם במגלבים – על גבי לוחות צרים, מן המגרש אל הקרון, מן הקרון אל המגרש. עמדנו שעה קלה להסתכל בהם, וא. העיר שמטענים אלה נשלחים לעג’לון ולדמשק, “וכמה פרימיטיווית היא טכניקת ההטענה הזאת. עבדים, כמו בימי פרעה.”
בדרכנו בחזרה למוזאריב, נגלה לעינינו מראה מדהים: מאות גמלים משוטטים על פני שדה הדגן ומלחכים את הצומח בו באין מפריע. הרחק, בפאתי השדה הרחב, מכאן ומכאן, נראו כשישה או שבעה פרשים על סוסיהם, חגורי חרב, לבושי עבאיות חומות, וכאפיות מתנופפות על ראשיהם. גם אהרנסון וגינצבורג היו נדהמים, ורגעים ארוכים צפו במחזה מעל סוסיהם ולא משו ממקומם. כשפנינו להמשיך בדרכנו, אמר א.: “בדואים. שודדים. פשטו על שדות הפלאחים ומכלים את יבולם. לשלטון לא אכפת, והנשדדים לא מעזים לגרשם.”
ממוזאריב חזרנו למקום שממנו יצאנו בבוקר – לג’ילין. השעה כבר היתה ארבע בהגיענו לשם, ונותרו עוד שתיים־שלוש שעות עד רדת החשיכה.
(אלי אלי עשה כך שכל הרעה שבאה עלי תהיה כלא היתה שתהיה כחלום בלהות אשר ביעת את רוחי התועה)
מר גינצבורג, איש שמן שפניו החלקות מביעות טוב־לב, הזמיננו לבוא איתו לחדרו, חדר מרוהט בספה ובכורסות, ומרופד בשטיחים. שם כיבד אותנו בתה ובעוגיות. אשתו, כך סיפר לנו, סירבה לבוא למקום הנידח הזה, ונשארה בצפת. אף סיפר שבתחילה באו עשר משפחות מרומניה וחמש מארצות־הברית ושתיים מקנדה להתיישב שם, ונטעו גפנים ושקדים, וזיתים, ובנו בתים ואורוות, ובלבם היו תקוות גדולות, עד שיום אחד התברר שפקיד של הברון רוטשילד, שביתו בביירות, רשם את הקרקע על שמו, ובחוזה המכר היה סעיף האוסר על יישוב זרים עליה. השלטון בדמשק הוציא צו גירוש למתיישבים, ורובם נאלצו לעזוב. עכשיו הוא משתדל להעביר את רוע הגזירה.
בהיכנסי, בשעה מאוחרת יותר, לחדר עגום זה, שבו עשיתי את שהותי בלילה הקודם, חשבתי כמה התרחקתי מן העולם שעברו עלי בו שלושים ושתיים שנותי. פונקתי במנעמי בית־האחוזה היעקוביני שלנו, שחדריו הגדולים מרוהטים בספות קטיפה, בכורסות משי צרפתיות בסגנון לואי ה־15, ועל מזנוניו אגרטלים ענקיים שהובאו מהודו ומסין, ועל כתליו, ולאורך גרם המעלות, תמונות שמן של אבות־אבותינו, ומשרתים מהלכים בו על ראשי בהונותיהם, קדים לפנינו, נכונים להיענות לכל מוצא פינו, ולי היו אומנות מינקותי –
משי, מלמלה. נזכרת אני בנשף הריקודים במלון “סאבוי”, שוונאסה פיתתה אותי להילוות אליה אליו. לבשתי שמלת מלמלה, שנראיתי בה רחבה משהנני. ואנסה, על אף יופיה ואופיה החזק, ועל אף מוצאה המיוחס, חשה מבוכה וחוסר ביטחון בהימצאה בחברה אלגנטית של בני אצולה, ולא אחת אמרה לי שהיא “שונאת את נשות החברה” – ובכל זאת אהבה ללכת, כמעט מדי שבוע, למסיבות טרקלין ולנשפים, אולי כדי לאשש לעצמה את הרגשת נשיותה. אלא שזקוקה היתה ל“הגנה”, ל“חיפוי” כלשהו. לכן לקחה עמה לנשפים האלה את אחד מאחיה – את ג’ורג‘, או את תּוֹבּי. שניהם היו עסוקים באותו ערב – בפגישת ה“אפוסטולים” בקיימברידג’, אם אינני טועה – והיא פנתה, אפוא, אלי, ואני שמחתי להיענות לה. כל הערב רקדה עם רוגֶ’ר פְרַיי, שכבר היה אז מבקר אמנות בעל־שם, לעתים קרובות היה פוקד את פגישות “חבורת בלומסברי”, וככל הנראה היה מאוהב בה. איש לא הזמינני לרקוד במשך הערב – אולי מפני שנראיתי גדולה ומסורבלת מכדי לרחף בקלילות על פני רצפת הריקודים. ישבתי ליד שולחן בקצה האולם, צופה בוואנסה החגה כפרפר, חבוקה בזרועות בן־זוגה, ואני לוגמת מגביע השמפניה שלפני, שהמלצר חוזר וממלא אותו פעם אחר פעם. בדרכנו הביתה, במרכבה, שמה זרועה על כתפי ולחשה: “כמה אני שונאת את כל זה…” ולפני היפרדנו נשקה לי: “תודה לך, תודה, וסליחה על שגררתי אותך למאורת הצבועים הזאת.”20
האם יכולתי להעלות על דעתי, בכל שנותי באנגליה, שאשהה לילה ועוד לילה במקום נידח כזה, בדירה מזוהמת כזאת, ואישן על מזרן של קש כששרצים זוחלים סביבי? האם יכלו להעלות זאת על דעתם הורי, מכרי מבית־הספר לאמנות, חברי מבלומסברי?
כן, גם פלורנס נייטינגֵייל עשתה שבועות רבים במחנות צבאיים בחצי האי קרים וישנה באוהל, או על הקרקע, וטיפלה בפצועי המלחמה עשרים שעות ביממה ללא מנוחה – אף שהיתה בת למשפחה אמידה וידעה ילדות של תפנוקים, ולורד היוּטוֹן ביקש את ידה – אבל היא שמעה את קול אלוהים קורא לה לשרת את הסובלים והחולים, פגועי הגוף והנפש, ואני –
פה, בעברו המזרחי של הירדן, במרחבים הפראיים האלה, המצמיחים עשב גבוה ושיחים נמוכים, וגמלים משוטטים בהם חופשיים, נדמה לי לרגעים שבאפריקה אני. מה גם שתושבי הכפר הזה, ג’ילין, הם סודנים שחורים, אימתנים. רק מראה ים כינרת מרחוק, וסיפוריו של אהרנסון על יישובים יהודיים קדומים שפרחו פה, בהרים ובעמקים, בימיו של ישו, מזכירים לי שגם זו הארץ הקדושה.
ואולי אלך בעקבות סר לורנס אוֹליפַנט, ואבנה לי בית על הכרמל, ושם, כמוהו, אחיה עד סוף ימי…
טבריה, 11.5.1906 🔗
מלון גרוסמן. באותו חדר.
שבע שעות ארכה רכיבתנו מג’ילין עד הנה. הגענו בשתיים אחר־הצהריים.
תחילה רכבנו לאורך מסילת הברזל ואחר־כך על גדות נהר הירמוך, שמים רבים זורמים בו בעוז, וגשרים רבים נטויים עליו. בקטעים אחדים חותר הנהר בתוך קניון עמוק וצר, ופורץ לו מעבר בין הסלעים, תוך פיתולים חדים. עצי אשל, שיזף, ושקד בר, צומחים באפיקו ועל גדותיו.
התעכבנו רק ליד מעיינות המרפא החמים באל־חמה. הם נובעים בבקעה מוקפת הרים גבוהים, וסביבם שרידים רבים מן המאות הראשונות לספירה – שרידי אמפיתיאטרון ובית־מרחץ רומיים, ובית־כנסת מן המאה הרביעית, שבסיליקה נבנתה על יסוודתיו במאה השישית. מר אהרנסון סיפר שהמעיינות האלה ובית־המרחץ שהיה בנוי עליהם בימים קדומים, נזכרים במקומות רבים בתלמוד.
משם פנינו צפונה לעבר סאמך – צמח בעברית – שמלבד תחנת רכבת קטנה וכמה בתי חומר אפורים אין בה הרבה, ורכבנו לאורך חוף ים כינרת. הים היה חלק כראי, והאור החזק, וקרני השמש המשתברות בחלקת המים ומתבזקות כחזיזים, סינוורו את העיניים. סוף ועשב גדלים לחוף האגם, ברצועה צרה, ועל צלע ההר שלשמאלנו נראו מצבות לבנות, שתולות פה ושם בין הקוצים, על קברות צדיקים וקדושים יהודים, ביניהם קברו של מיימונידס.
בהגיענו לטבריה, יצא מר אהרנסון מיד לאחר ארוחת הצהריים לענייניו, ואותי השאיר במלון. הוצאתי מילקוטי את הפרחים שליקטנו והתחלתי רושמת אותם. זה ימים רבים לא אחזתי בעיפרון ובמכחול.
פרחים פרועים יצאו מתחת ידי.
והמחשבה שברגעים אלה ממש נובט עובר ברחמי, לא חדלה לרדוף אותי. פגיון נעוץ בלבי.
ואנה אפנה? וכשאגיע ללונדון, האם אלך במחסה החשיכה, אל אחד מרופאי־הסתר ברחוב האַרלִי, כאחת המופקרות מסֶנט ג’וֹנס ווּד, אלה הזונות או “הנשים המוחזקות”, כדי שיחלץ במלקחיים את העובר מרחמי?
שלולית גדולה של דם מופיעה לעיני־רוחי, והיא מתפשטת והולכת בין רגלי הפשוקות.
העזתי ושאלתי את אהרנסון אם יהיה מוכן להאריך את סיורנו עוד ביום אחד, אם זמנו מרשה לו זאת, כי הייתי רוצה לראות את המקום שבו נולד פטרוס וממנו יצא ישו להלך על פני המים. “בשמחה!” הצטחק, ואמר, שמאחר שאת סוסינו כבר החזיר לתאופיק, והלה בוודאי כבר העבירם אל מעבר לכינרת, ישכור שני סוסים אחרים, כאן בעיר.21
זכרון יעקב, 17.5.1906 🔗
ואנסה יקרה,
את כותבת, באירוניה האופיינית לך בכל הקשור לענייני דת ואמונה, שמרוב אהבת הארץ הקדושה, סופי שאיהפך גם אני לקדושה…
לא, ואנסה, אין כל סכנה כזאת. כדי להיות “קדושה” לא די לאהוב, צריך גם לעשות. ואני לא עושה שום דבר שיש בו כדי לגרום אושר לאנשים, או למנוע סבל מהם, או לרַצות את פני אלוהים.
ואינני מסוגלת, למרות כל השתדלותי, לקיים את אחד הציוויים הנוצריים הראשוניים – לסלוח. לסלוח לאיש שעשה לך רעה. אני נוטרת. לעתים, בלילות ללא שינה, אני זוממת נקם. בדמיוני – רוצחת. את לא מכירה תכונה זו שבי. גם לי לעצמי לא היתה מודעת. ודווקא כאן, ב“ארץ הקדושה”, גיליתי אותה בי. אולי מפני קרבתי ליהודים, שאלוהים שלהם הוא “אל קנא ונוקם…”
אבל פה, במושבה היהודית הזאת, אני מוקפת אנשים טובים, שמשפיעים עלי רק טוב.
בסוף השבוע שעבר חזרתי הנה מסיור שארך חמישה ימים, בחברת האגרונום אהרנסון, מארחי ואיש חסדי, בעבר הירדן המזרחי ולחופי ים הגליל. ערב־ערב רשמתי ביומני את הקורות אותנו במשך היום, וכשאחזור לאנגליה אקרא לך מה שכתבתי.
מטרתו הנעלה של אהרנסון בסיור הזה היתה למצוא את חיטת־הבר, “אם החיטה”, כך הוא קורא לה. זהו זן מן התקופה הניאוליתית, כלומר, מן האלף השמיני או התשיעי לפני הספירה, שהיה נפוץ באזור הזה של המזרח הקרוב, ושאיפתו של א. – כך הבנתי מהסבריו – היא להכליא אותו עם זנים תרבותיים של החיטה, כדי להשביחה ולעשותה עמידה יותר בפני פגעי הטבע. הוא מאמין שאם יצליח בכך, יאפשר הדבר גידול חיטה, היא “אם הלחם”, באזורים צחיחים בכל רחבי אסיה ואפריקה, ויגאל מליוני אנשים מרעב.
הוא קרוב יותר ממני למעלת “קדושה” כפי שאת רואה…
את חיטת־הבר לא מצא בסיורנו זה, אבל מצא – לשמחתי הרבה – את השושן הצחור.
זו “חבצלת השרון, שושנת העמקים”, שבשיר השירים – סמל טוהר הבתולים.
השמת לב שבציורי “הבשורה”, המלאך המבשר למרים על הריונה נושא שושן צחור בימִינו? כמו בציורו של סימוֹנֶה מַרטינִי, למשל?
וגם בפסיפס, שראיתי לפני ימים אחדים בחצר “כנסיית הבשורה” בנצרת, מתוארת מרים כיושבת בתוך “גן נעול” (שגם הוא סמל הבתולים) והמלאך המבשר, המעופף אליה, נושא עמו שושן צחור.
כשאחזור ללונדון, אגיש לך את הפרח שמצאנו בעברו המזרחי של הירדן.
ביום האחרון לסיורנו יצאנו מן העיר טבריה, שעשינו בה את הלילה, ורכבנו צפונה, לאורך חופי ים כינרת, לעבר כפר נחום. בכך נענה א., באדיבותו הרבה, לבקשתי.
היה זה יום שכולו זוהר – זוהר הבורק מחלקת הים הכחול, השליו, החבוק בשרשרות הרים שטופי שמש, וזוהר הנוהר אלינו מן הצוקים של הרי הגליל, וזוהר השופע מלמעלה, מכיפת השמים הרחבה ללא גבול, החופה עלינו.
בשעה חמה שלפני הצהריים הגענו אל נווה ירק על חוף האגם, חורשת אקליפטוסים ודקלים, סביב מעיין חם, הנקרא עין א־טַבִּיחה. זה המקום – אני חייב לציין זאת, אף שאני יודעת שאין לך סבלנות לדברים אלה – שבו, לפי המסופר בפרק ו' במרקוס, התרחש נס הלחם והדגים. במקום זה נמצאת עכשיו מושבה קטנה של “החברה הקתולית הגרמנית לפלשתינה”, ובה כמה גרמנים יראי־אלוהים, שקיבלו אותנו בסבר פנים יפות והאכילו אותנו מן הלחם הטוב שהם אופים.
כברת דרך לא ארוכה מצפון לשם נמצא כפר נחום, הנקרא בערבית אל־חוּם, הוא המקום שבו נולדו פטרוס ויוחנן ואנדרֵי הדייגים, ובו דרך ישו על פני המים, כשירד מן ההר וראה שסערה גדולה בים מאיימת להטביעם.
היום עומד שם הוספיס פרנציסקני קטן, ללא מיטות ורהיטים, לקבלת עולי־רגל, ולפניו שטח רחב, מוקף גדר אבן, ובו עתיקות רבות: שרידי בית־כנסת מתקופתו של ישו – רצפת פסיפס, ושורות של בסיסי עמודים, ועמודים ארוכים בעלי כותרות קורינתיות, המונחים על האדמה, ולוחות אבן עם כתובות עבריות ויווניות; כל אלה פזורים ללא סדר על פני השטח הזרוע אבנים.
האם מאמינה אני בנסים? ביכולתו של אדם להלך על פני המים?
כשעמדתי על שפת האגם התכול הזה, ולשונות המים הרכות מרשרשות בגרגרי החול ובחלוקי האבן הזעירים שעל החוף, מתנועעות בקצב מונוטוני, שקט, שנדמה שהוא נמשך כך מימי בראשית ויימשך עד סוף הימים, חשתי כאילו לא עברו מאות שנים רבות מאז נראה פה ישו לעיני הדייגים, קרב לקראתם “כחזון רוח”, אלא אך תמול שלשום היה הדבר, ואפשר שיקרה גם עכשיו, לעיני. וחשבתי על כך שבכוח האמונה יכול אדם לחולל דברים שאנו אומרים עלינו שהם “מעל לטבע”. אבל האם יודעים אנו מה הם גבולות “הטבע”? והיכן מתחיל ה“על־טבעי”? הלא המדע עצמו, שהוא כביכול היפוכה של האמונה במעשי נסים, עובר, בתגליותיו ובהמצאותיו, את תחום ממלכת “הטבע”! אנו, אנשים “נאורים”, מורגלים לחשוב שרק הידע וההשכלה והתבונה יש בכוחם לחולל נפלאות; האם לא קדמה להם האמונה? האם לא מהלכים הפַקירים ההודים – גם בימינו – יחפים על גבי גחלים לוהטות, כשם שהתהלך ישו על פני המים לפני כאלפיים שנה?
בדרכנו בחזרה לטבריה עברנו שנית ליד הכפר מג’דל, הוא כפר הולדתה של מרים המגדלית, זו האשה “החוטאת”, המופקרת, שהיתה לתלמידתו הנאמנה והמסורה של ישו, וסכה בשמן את רגליו, וניגבה אותן בשערה הארוך, והיתה עדה לצליבתו ולתחייתו. בכפר, אם כי הוא עלוב מאוד – בקתות אבן מעטות על גבעה כמעט קירחה, שיחים נמוכים ושני עצי דקל דהים הנאבקים על חייהם – ביקשתי ממר אהרנסון שנתעכב מעט במקום. ירדתי מעל סוסי – הוא עצמו נשאר על שפת האגם – ועליתי אל הכפר, כדי לחוש – תאמרי: מה מגוחך הדבר! מה נאיווי! – מהו להיוולד ולגדול במקום כזה.
אבק אפור וחם כאפר כיסה את הכיכר הקטנה שבאמצע הכפר, ועוד לפני שהספקתי לפנות כה וכה ולהשקיף ממרום הגבעה על האגם ועל נוף ההרים והבקעות שבמערב, נאספו סביבי ילדים חשופי שת – מימיהם בוודאי לא ראו אשה כמוני, בלבוש כזה – רועשים, צוחקים ופושטים ידיהם לנדבה. לא היה בידי כלום להעניק להם, כי השארתי את ילקוטי בידי א., ועשיתי תנועות של התנצלות, שלא היה בהן כדי להשקיטם. מאחת הבקתות יצאה אשה שאת גילה קשה היה לנחש – לבושה שמלה קרועה, הנסרחת על רגליה היחפות, צמה שחורה, עבה כחבל, יורדת על חזה הפחוס, קמטים חורצים את פניה, וזוויות עיניה ושפתיה משוחות בפוך. רגע הסתכלה בי, ומיד גירשה את הילדים מעלי כגרש תרנגולות, התייצבה מולי ושאלה משהו בערבית, בנעימה עוינת, וכשפרשתי ידי לרמוז שאינני מבינה את שפתה, המשיכה לדבר, וקולה גובר והולך עוד ועוד ונעשה זועם יותר ויותר, והיא עושה תנועות נרגזות בזרועותיה, שולחת אותן פעם לעבר האגם שלמטה ופעם לעבר ההרים שמנגד. קולה נהפך לצעקה, ואני נבהלתי כל־כך, בשערי שהיא מגדפת אותי ודורשת שאסתלק מן המקום, עד שמיהרתי לרדת מן הגבעה ולחזור אל מר אהרנסון, שהמתין לי על החוף.
נרעשת מאוד הייתי. א. השגיח בחיוורוני ושאל אם קרה משהו. אמרתי: “אשה אחת בכפר קיללה אותי.” – “קיללה?” נשא עיניו אל הגבעה, “מטורפת, כנראה.” – “או מכשפה,” אמרתי. ובלבי אמרתי: היא צדקה, האשה הזאת. אני, במראי הזר, בלבושי האלגנטי – האם לא היתה בעמידתי שם, באמצע הכפר החלכה הזה, התגרות ביושביו מוכי העוני? ואולי הייתי ראויה שירגמו אותי באבנים…
ועכשיו, כשאני כותבת לך על כך, ואנסה, אני נזכרת בציור של טיציאן בגלריה הלאומית בלונדון, “Noli me tangere” (שלדעת מורנו הדקדקן, פרופ' טוניק, הציור הוא של ג’ורג’ונֶה, וטיציאַן רק השלים אותו), ובו נראית מרים המגדלית נופלת לרגלי ישו בראותה אותו לאחר קומו מקברו, מושיטה ידה לגעת ברגליו, שהוא עוטפן בתכריכיו, והוא אומר לה, “אל תגעי בי, כי עוד לא עליתי אל אבי שבשמים.” הכפר שבציור, שלרגליו מתרחשת הסצינה הזאת, אינו דומה כלל לכפר שאליו עליתי באיוולתי – קבוצה של בתי עץ נמוכים, עם גגות גמלוניים ופתחים מקומרים, כמו בכפר איטלקי או גרמני; ובכל זאת, הגבעה שעליה הוא עומד, הדרך הלבנה היורדת ממנה, רמזי המים מרחוק… ואיזה תום, וכנות, ואמונה, בפניה של מרים, ששערה הארוך גולש מכתפיה ונוגע באדמה…
בכל עת שאני נזכרת בסיפור הזה, מתוך יוחנן, על מרים המגדלית הבאה לפנות בוקר, בחשיכה, לפקוד את קברו של ישו, ומגלה שגללו את האבן מעליו, וגופת הצלוב איננה, והיא פורצת בבכי, חונקות הדמעות את גרוני. זה אחד הסיפורים המרגשים ביותר בברית החדשה, בדרמה האנושית שבו, המעוררת חמלה עמוקה על צערה השובר לב של נפש תמימה.
ואני נזכרת בעוד ציור Noli me tangere – של ג’וטו, שראיתי בכנסיית סַקרוֹבּני בפָּדוּאה, ובו מרים המגדלית לבושה גלימת ארגמן מלכותית, הילת קדושה עוטרת את ראשה, והיא כורעת לפני האדון המופיע לעיניה, שתי ידיה פשוטות אליו, פניה מביעות כמיהה גדולה, כאילו נפשה יוצאת להיאחז בו – סביבה צמחים אחדים, מרובי עלעלים, אולי שושנים צחורים – והוא, שזה עתה קם לתחייה, מביע ללא אומר את הבקשה: “אל תגעי בי.”22
ודרך אגב, כשסיפרתי למר אהרנסון על הציורים האלה, בדרכנו בחזרה לטבריה, העיר שמצוי בארץ גם זן של שיטה המכונה “אל תיגע בי”, כי בגעת בה מישהו, עליה מתכווצים ונובלים.
החלטתי להישאר עוד ימים אחדים בזכרון יעקב בטרם אחזור לירושלים, ובשובנו למושבה מן הסיור הממושך, מצאו לי האהרנסונים מקום באכסניה של משפחת גרַף, הנמצאת לא רחוק מביתם, באותו הרחוב. החדר קטן ונוח, והעיקר – מחלונו נשקף נוף נהדר של הרים ובקעה מכוסים ירק, וענפי אורן מתחככים בשמשה, וציפור נוחתת על האדן בבוקר, מצפה שאפזר לפניה פירורי לחם. את ארוחותי אני מקבלת באכסניה תמורת תשלום לא גבוה. ועל השולחן שבחדר אני פורשת גיליונות הנייר שלי, ורושמת. שעות אחדות ביום אני עובדת לצדה של שרה, אחות אהרן, בגינה ובכרם.
אין די מלים בעטי למנות את שבחיה של משפחת אהרנסון. משפחה עובדת, חמה, מלוכדת, איש־איש יודע את תפקידו, כמו בכוורת דבורים. ועם היותה משפחת איכרים לכל דבר, שמעייניה בהוצאת לחם ממשק הצומח והחי שלה, רב־הענפים, היא גם משכילה ויודעת ספר. האב – שהוא איש דתי ומתפלל בוקר וערב, לפני צאתו לעבודה ובשובו ממנה – מעיין בשעות הפנאי המעטות שלו בספרי הקודש העבריים שבספרייתו; הבנות, שרה ורבקה, קוראות רומנים, ממיטב הספרות, בעברית ובצרפתית; והבחורים מתעמקים בספרי העיון והמדע שבספרייתו של אחיהם אהרן. הוא עצמו עסוק במחקריו, בניסוייו ובנסיעות לכל רחבי הארץ.
וידידות נקשרת ביני ובין הנערה שרה, הצעירה ממני בכחמש־עשרה שנה, ולעתים נדמה לי שהיא בוגרת ממני בהכרתה את העולם הארצי, שבו אנו חיים. אינני חדלה להתפעל מן המזיגה הנדירה שבה, בין אידיאליזם תמים ומעשיות מפוכחת. כשאנו מהלכות, זו בצד זו, בין שורות הגפנים, גוזמות את הזמורות היבשות לפני בוא עונת הבציר, היא מדברת איתי על שאיפתה לפעול “למען המולדת” – לעזור לאחיה בניסוייו, להדריך מתיישבים חדשים בתורת החקלאות, אולי גם תיסע לאירופה כדי להשפיע על יהודים לבוא לחיות בפלשתינה; ובערב אני מוצאת אותה יושבת ליד השולחן, רכונה על ספר חשבונות גדול, רושמת ספָרוֹת בטורים ארוכים, מחשבת את ההכנסות וההוצאות של אותו יום, שכר העבודה לפועלים היהודים והערבים, תקבולי החציר שנמכר באותו יום, וכד'. אמש קראה לפני מכתב שכתבה, בצרפתית, לבעל־חוב שלהם במושבה ששמה חדרה, משהו על 500 פרנק שהיה עליו להעביר לאביה בעד המספוא שקנה ממנו והוא מפגר בתשלום, והיא מקווה שלא תצטרך להזכיר לו זאת שנית… ומכתב אחר, למישהו בחיפה, שקיבל 1200 פרנק מאודסה בשבילם, תמורת חלקת אדמה, ועוד לא העביר להם את הכסף… והיא יפה, שרה, כמה יפה, בשיער הארוך שלה, בעיניה הגדולות, שהאפור העמוק שלהן הוא כצבע הים בבוקר סתיו! כל רואיה מתאהבים בה!
והיא מציעה לי שתלמד אותי עברית… אמרתי לה שלשם כך יהיה עלי לשהות במושבתם כמה חודשים. “ומדוע לא?” האירו פניה אלי, “נוכל אפילו לארח אותך בביתנו כשאהרן נעדר ממנו. הנה, הזמינו אותו לאמריקה בחודש הבא…”
היום אחר־הצהריים, ואנסה, ניסיתי לצייר, בצבעי מים, את ורד ההרים, הנפוץ פה מאוד בין שיחי אלת המסטיק. משחתי כמה משיחות, ונואשתי. לא היתה לי “השראה”, אפשר לומר. ונזכרתי, בהמיית נפש, בציור שלך: שולחן, ועליו משכית־סוכר, בקבוק קטן של בושם, אפוף ערפל ירקרק, ובמרחק־מה מאלה, בקדמת הציור – מונח פרג אדום כדם, עם זנב גבעול קצר, והוא כמו מובס, נפל חלל. כמו ילדה קטנה שנדרסה, והיא מוטלת על המדרכה, שותתת דם. אני חושבת שכשראיתי בפעם הראשונה את הציור הזה שלך – שעורר בי התרגשות רבה, כי גיליתי בו איך בכמה קווים ובכתם צבע אחד אפשר להעלות מנבכי הנפש רגש רליגיוזי – באתי לידי החלטה לצייר את פרחי התנ"ך.
אתמול, כשטיילתי בהר ועברתי על פני ורדי־הבר הצנועים האלה, הנחבאים בתומתם הלבנה בין השיחים הירוקים, נזכרתי בשיר של אמילי דיקינסון, אותה משוררת אמריקאית ששתינו גילינו לנו אותה לאחרונה, שכתבה על פרח־בר בשדה:
כה נבוכה כשגילית אותה!
כה יפה, כה מבוישת!
כה נחבאת בעלעליה,
פן ימצאנה מי –
כה נפעמת בעוברי על פניה,
כה חסרת ישע בפנותי מעליה,
ומסמיקה נשאה בעול מאבקה
עת ביעותיה התמימים כבר מאחוריה.
שלך –
ביאטריס
זכרון יעקב, 22.5.1906 🔗
המשושים הדקים והארוכים של אם. הבוקר הגיע אלי מכתבה של אמי – שהתעכב, ככל הנראה, ימים רבים במשרד הדואר האוסטרי בירושלים, אף־על־פי שהשארתי בידיהם את כתובתי החדשה לפני בואי הנה, והיתה בו גם המחאה על־סך 50 גיניס. המכתב נכתב ביום 4 במאי, כלומר, באותו יום שבלילו אירע בי הדבר הנורא בשכם. לקראת סופו – לאחר שני דפים גדושי פרטים על החדש בבית ובאחוזה, ההמלטות באורווה, שכירתו של סייס אחר, במקום טוֹני סוֹנדֶרס, שהתפטר, נישואיה של שכנתנו לוֹרה לה־בּוֹנֶט לשׁוֹן אוֹ’טוּל, סגן ראש העיר נוֹריץ', והטקס המרשים בכנסייה, ועוד ועוד (ואף לא מלה על אבא) – היא מביעה דאגה לשלומי, ומזהירה אותי מפני “ציידי נקבות” מבין הילידים, שכל אשה לבנה, מה גם יפת־תואר, עלולה להיות “טרף למזימות הזימה” שלהם; ובייחוד – מדגישה היא – מאחר שכתבתי לה שאני מלווה בכל סיורי בדרגומן שהוא בחור ערבי צעיר, עלי להישמר שלא להיקלע איתו “לסימטאות אפלות ולחדרים חשוכים”, ולהימנע מלהישאר איתו ביחידות בשעות הערב. וכדרכה, היא מסיימת בפסוק מכתבי־הקודש, והפעם מן האיגרת אל העברים: “קודש תהיה האישוּת לכל אחד מכם, לא תחללו את יצוע איש, ואת זונים ונואפים ישפוט אלוהים”.
הנחתי את המכתב מידי, ושוב נפלה עלי חשיכה. וככל שמתקרב יום המחזור שלי, כן גוברת חרדתי. והמחשבות איך אצא מן המיצר הזה, מתרוצצות בראשי כמו עכברים במלכודת. רגע אני אומרת לעצמי שאם אכן – ישמרני אלוהים! – הריון הוא, אחזור מיד ללונדון להינתח, ולא ייוודע הדבר לאיש; ורגע שני – שאהיה נידונה לייסורי מצפון לכל ימי חיי אם אעשה את המעשה הזה, שכמוהו כרציחת נפש; ואז אני רואה את עצמי מוצאת לי מקלט באיזו חווה מבודדת, בקֶנְט, או בדֶבוֹן, או בסקוטלנד, במקום שאיש לא יכירני, ושם תתפח כרסי ותלך, עד שאיזו מיילדת כפרית תחלץ את היילוד מפתח רחמי המדמם… והלא גם שם אהיה מנודה, אשה שזנתה וילדה ממזר… ואיך אוכל לגדל ילד מזרעו של אנס נקלה… ומה אעשה בו… ורגע אחר, כשאני שוכבת ערה, לפנות בוקר, עלטה בחדר, ומבחוץ נשמעים ציוצי השחר הראשונים של זוג הדרורים שבנו להם קן בין ענפי האורן – אני חושבת: אולי אשאר כאן, במושבה היהודית הזאת, ואולי בזכות הנערה שרה, המחבבת אותי כשם שאני מחבבת אותה, המבינה אותי, אשר לה אוכל לגלות את סודי, לא ירשיעו אותי התושבים, לא בחודשי הריוני ולא בלידתי ילד, ויטו לי חסד, ויסבלו את התהלכי ביניהם…23
ובינתיים, אני מושכת את תשומת־לבם. בעוברי ברחוב, נפנים מבטים אלי ולחשים מתגנבים לאוזני. הבריות לא רגילים פה לאשה זרה השוהה בגפה באכסניה יותר מיום־יומיים. בצחוק על שפתיה סיפרה לי שרה שהצעירים, שראו אותי רוכבת על סוס ברחוב המושבה, מכנים אותי “לֵיידי גוֹדייבה”. מישהו מהם ידע את האגדה הזאת על הליידי מקוֹבֶנְטְרי, מן המאה ה־11, וסיפרה לחבריו. “מיהו פה ‘תום המציצן’?” שאלתי בזוכרי שרק אחד ויחיד מכל תושבי העיר העז להסיט את וילון חלונו ולהציץ בליידי הרוכבת על הסוס וגופה העירום עטוף בשערה הארוך. “הבחורים נותנים עינם בך… מישהו מהם ודאי יבקש את ידך אם תישארי פה עוד כמה ימים…” – “את ידי?” צחקתי וסומק הציף את פני, “כבר עברתי את שנת השלושים, ומלבד זה – אני נוצרייה…” – “אז תתגיירי… ומלבד זה – את נראית צעירה מגילך…”
ואמש נתנה לי את השיעור הראשון בעברית. אל“ף בי”ת. מימין לשמאל. א־בא, א־דם, א־דמה, א־הבה… אבל אני הייתי פזורת־נפש. זרועה השזופה, הנוגעת במרפקי, הפיקה אל גופי את חום השמש שקלטה בשדה בשעות היום; והריח הרענן, הצונן והחריף, של המרווה, זו הצומחת בשפע בחורש שמסביב למושבה, דבק בשערה, הנופל על מחצית פניה, ונידף אל פני; וזיו של תום נאצל אלי מעיניה – וכל אלה סחררו מעט את ראשי והסיחו את דעתי מן הספר המונח לפנינו. “שנלמד שיר בעברית?” שאלה, בראותה שרוחי פזורה עלי. “אינני יודעת לשיר,” צחקתי, והרגשתי את עצמי פתאום כילדה מבוישת בפניה. אך היא לא הרפתה ועודדה אותי לשיר יחד איתה, הברה־הברה: “אם – אין – אני – לי – מי – לי…” ושתינו צחקנו יחדיו. אחר־כך הראתה לי מכתב שכתבה בהיותה בת ארבע־עשרה ל“מחיה השפה העברית”, הבלשן בן־יהודה, ובן ביקשה ממנו להמציא שמות עבריים לצמחים ולאבנים ולמלאכות חקלאיות, כדי שלא תיאלץ להשתמש בשמות לועזיים.
ואתמול אחר־הצהריים נכנסתי איתה אל חדר “העשבייה” של אחיה – מחנק עמד בו, כמו בחממה – ועלעלנו יחד בכריכות הפרחים המיובשים, שמספרם מגיע למאות, וכל השדות והיערות והחורשות והוואדיות והמדבריות של הארץ הזאת, על שלל צבעיהם, למן הירוק העז והצוהל ועד הצהוב השחון והשומם – עלו לעיני.
אבל את הדודאים לא מצאנו.
היא הפכה את הדפים בבהילות, הפוך והפוך, ממלמלת לעצמה בלי הרף: “אבל הם היו פה… מוכרחים להימצא… לא ייתכן שנעלמו… הלא איש לא לקח אותם…”
וכאילו הרגישה שהיא אשמה בחסרונם, הבטיחה לי בצאתנו: “אני אדאג לכך שיגיעו אלייך”.
היום, כל שעות לפני הצהריים, ציירתי. אלתרתי לי כן בעזרת בעלי האכסניה, הנחתי עליו גיליונות גדולים, וציירתי בצבעי מים. שרויה הייתי במין אקסטזה, ורוח של עבודה נמרצת נכנסה בי, וציירתי שנים־עשר פרחים, בזה אחר זה, על שלושה גיליונות. ארבעה־ארבעה לגיליון. ואת כל הפרחים ציירתי – בעצמי איני יודעת מדוע – כשהם צלובים על עמודים. פרח לבן של חרדל בראש גבעול, ושני זלזלים נפרשים ממנו כשתי זרועות והן מסומרות אל קנה הערב של הצלב. ולידו חוח צהוב, ושני עלים מאורכים היוצאים מגבעולו, דבוקים אל צלב שני. ולידו שמיר, שראשו כשמשייה ירוקה, ושני זלזלים שלו שלוחים אל קצות הקנה האופקי של צלב שלישי. ולפרח ורוד של ורד־בר הצמחתי שתי זרועות ארוכות, קוצניות, והצמדתי אותן אל צלב רביעי. וכן הלאה.
עמדתי והתבוננתי במעשה ידי ועצב רב ירד עלי, כבשעת דמדומים. שאלתי את עצמי מדוע צלבתי את הפרחים. מה חטאו הם שכך הענשתי אותם…
23.5.1906 🔗
בבוקר ירדתי אל הכרם של האהרנסונים. מרחוק ראיתי את שרה מתהלכת בין שורות הגפנים, במכנסיים קצרים, מטפחת לבנה לראשה, מזמרה בידה. גוחנת אל גפן ומשתהה לידה, מזדקפת, ממשיכה ללכת לאורך הקורדון, שוב מתכופפת, כבודקת את האשכול, או את העלווה… נכנסתי לכרם מקצהו הקרוב לחורש. זמזום של דבורים המה בין שיחי הגפנים, נדמה היה, כל הכרם מזמזם, ופרפרים צהובי כנפיים מנוקדות עופפו מעלי, חצו את דרכי, נוחתים לרגעים על העלים הגדולים, המפורצים, ושבים לעופף. הכרם הבהיק בשמש, רשתות אור היו פרושות עליו, ועלי המחט הירוקים של יער האורנים שעל צלע ההר נצצו כקשקשי כסף.
כה יפה היה העולם, כה שטוף שמש, שאמרתי בלבי: זה מקומי. פה, במזרח הזה, הקדום, המאיר לכול.
הפתעתי אותה. “אה, את! כמה יפה שבאת!” ולאחר ששאלה אותי איך עבר עלי הלילה, אם לא עקצו אותי יתושים, אם בעלי האכסניה נוהגים בי יפה, ביקשה שאלך לצדה שעה שהיא בודקת את האשכולות לקראת הבציר הקרב. תוך כדי צעידתנו בין השורות, והיא רוכנת מדי פעם אל השיחים, לימדה אותי פרק בגידול גפנים. סיפרה על מכת הפּוֹליקְסֶרה, שכמעט השמידה את כרמי המושבה לפני שנים אחדות, ועל הזן האמריקאי שהובא אליהם והורכב על כַּנוֹת הגפנים הישנות ועשה אותן חסינות בפני המחלה, ועל הזנים המשובחים של ענבי יין שהביא אחיה מטורקיה, ועל גיפור הגפנים כנגד מחלות הקימחון והעש… ואמרה כמה אוהבת היא את העבודה בכרם, והוסיפה ואמרה שהגפן מסמלת את עם ישראל, ולפיכך צורתה מוטבעת במטבעות העתיקות, ובפסיפסי רצפות בתי־הכנסת, ובכותרות העמודים… ועוד אמרה, שהגפן היא גם סמל לפוריות האשה, ככתוב בתהילים: “אשתך כגפן פוריה…”
ובהזדקפה, חייכה אלי: “אנחנו, היהודיות, אוהבות בנים רבים. ‘כשתילי זיתים סביב לשולחנך’.” ולאחר רגע: “לא שכחתי את הדודאים. שוב חיפשתי אותם בעשבייה ולא מצאתי. אבל אל תדאגי – אמצא אותם! ואם לא אני – ימצא אותם אהרן כשיחזור מירושלים.”
כל־כך אסירת־תודה הייתי לה, שהיא זוכרת אותי ואת בקשתי, שחיבקתי את כתפיה ונשקתי לה על פיה.
היא פלבלה רגע בעיניה, כמופתעת, כתמהה עלי, ומיד הרכינה עצמה אל הגפן שלצדה וטרחה בה טרחה כלשהי.
נבהלתי מפני עצמי. העשיתי משהו רע? האם עלי לבקש את סליחתה?
“ניפגש הערב?” שאלתי.
היא הזדקפה, היססה רגע: “הערב?… אחי אלכסנדר חוזר הערב מביירות…אולי מחר בערב? עוד נדבר…”
בדרכי חזרה לאכסניה, צף בי זיכרון מר מילדותי:
בת תשע הייתי. ילדה שמנמונת, תפוחת לחיים ורודות, וכינויי היה “פּיץ'” (אפרסק), שבחילופי האות הראשונה הפך ל“בּיץ'” (כלבה) – ואת הכינוי הזה הטיחו בי הילדות בכל עת שנפלה מריבה בינינו. ב“יום השישי הקדוש” הלכנו, כל הכיתה, לתפילה בכנסיית הכפר. הכומר ניצב על הדוכן, לצד המזבח, שלרגליו נסמכו צרורות של ציפורנים, סיפנים, ורדים, חבצלות, סיגליות, וקרא את פסוקי היום, ואנו, הילדות, ענינו אחריו במקהלה ושרנו את שירי ההלל לאדוננו, ואת שירי היגון על צליבתו, ואת שירי היום הקדוש הזה, שבו הסבו הוא ותלמידיו לסעודה האחרונה. אחר־כך קראנו יחדיו: “אלוהינו, אבינו, חנן את צאן מרעיתך, אשר למענו סבל ונצלב בנך… מי יתן ורוח הקודש שנוססה בו… תנחה אותנו להקדיש את חיינו לאהבת זולתנו…” והכומר, בדרשתו, דיבר על החובה לעזור לעני ולסובל, כמצוות אדוננו המשיח, ואמר שגם ילדים יכולים לסייע לאדם במצוקתו, ולדוגמה סיפר על ילדה אחת מכפרנו, שבראותה ילדים מתגודדים ברחוב סביב “קתי המשוגעת” – מתקלסים בה, לועגים לה, מושכים בשמלתה הבלויה – גירשה אותם מעליה, וכך גאלה אותה מהשפלה.
הילדות קמו לצאת, ואני נשארתי על מושבי. לאחר שיצאו כולן, עליתי אל הבימה ופניתי אל מאחורי הפרגוד, לפגוש את הכומר. נוֹרמן לוּאיס היה שמו, וֶלְשי כבן חמישים וחמש, איש שמן, בעל ראש גדול ולחיים סמוקות ועיניים תכולות־מימיות. “כן, חביבתי, רצית משהו?” הניח ידו על כתפי. “אפשר לשאול משהו?” – “בוודאי, בוודאי! לשם כך אני כאן, כדי להשיב על שאלות! בואי איתי, רק אסיר מעלי את גלימת הכהונה הזאת…” נכנסתי איתו לחדר המלתחה, חדר קטן שבגדי כהונה היו תלויים על כתליו ובארונו, וביניהם כלי פולחן שונים – גביעי כסף, שרביט, בזיך של קטורת, ועוד. הוא הסיר מעליו את הגלימה המהודרת, ששוליה רקומים זהב וצלב ארגמן גדול רקום על גבה, התיישב בכורסה, שחבצלות מצוירות על רפידתה, ואמר: “עכשיו ספרי לי מה מציק לך, ילדתי.” אמרתי, עומדת למולו, שבתפילה שקראנו היום כתוב שעלינו לאהוב את זולתנו, ואני, ככל שאני משתדלת, קשה לי לקיים את המצווה הזאת. “כך…קשה לך…” היישיר אלי הכומר מבט של חיבה, “כמובן, לא קל הדבר לאהוב את זולתנו… אבל מהו שמקשה עלייך?… חשבי מתי את מתקשה בכך…” אמרתי שכשהילדות מתגרות בי ומכנות אותי בכינויי גנאי, אני שונאת אותן, רוצה להכות אותן, איני מסוגלת להתגבר על ייצרי הרע. “על מה הן מתגרות בך? ספרי לי.” גמגמתי. אמרתי שאיני יודעת… “את בוודאי יודעת! ספרי לי, אל תתביישי, בואי,” טפח בשתי ידיו על ברכיו, “שבי כאן וספרי לי.” נבהלתי. מעולם לא ישבתי על ברכיו של גבר זר. אך הוא עודד אותי: “אל תפחדי. בואי ספרי לי בסוד. באוזן.” אמר ואחז בידי, משך אותי אליו והושיבני על ברכיו. “עכשיו ספרי: מדוע החברות שלך מתגרות בך, ספרי לי בסוד”, קירב את פני אל פניו בחבקו את צווארי, והצמידן אל אוזנו. הייתי מבוהלת. נשימתי נעצרה. הבל חם מילא את חזי, את פי. “הן אומרות עלי…” פתחתי לומר. רציתי לומר שהן לא אוהבות אותי, מפני שאיני מתחברת איתן, מפני שהן חושבות שאני מתנשאת עליהן, כבתו של בעל־אחוזה נכבד, מפני שאני יפה מהן, למרות היותי שמנה… אך המלים נעתקו מפי. “כן, מה הן אומרות עלייך, הפתיות האלה, ספרי לי,” הידק את גופי אל גופו. לפתע פרצתי בבכי, ניתקתי עצמי מעליו ובמרוצה ברחתי החוצה.
כל השנים לא סיפרתי זאת לאיש.
הבהלה שאחזה אותי כשחשתי את התפיחה המתקשית במכנסיו נלחצת אל בשרי!
העלבון, שחנק את גרוני כל הדרך הביתה! 24 – – –
בעוברי על פני היקב, נעצרתי רגע, היססתי, נמלכתי בדעתי – ונכנסתי פנימה, למשרד. קניתי בקבוק יין “כרמל” ונשאתיו תחת זרועי.
אנשים מעטים התהלכו ברחוב הראשי בשעת צהריים זו, ואלה שעברו על פני בירכוני בחיוך. קשה לי להחליט אם חיוך של חיבה הוא, או שצופן הוא אירוניה מטעם כלשהו. כאילו מראי – עם המגבעת הלבנה שלראשי, המעוטרת בסרט סגול ומעונבת כפרפר, ושמלתי הרחבה והארוכה, עם הרקמה הסגולה, שקניתי בעיר העתיקה – מעורר תמיהה מעורבת בלעג. מרכבה רתומה לסוס לבן ובה אחד מפקידי החברה האפוטרופסית של המושבה, “פיק”א" – אלה הניכרים בחליפותיהם המהודרות, בעניבותיהם, בפניהם המפיקות נחת ושררה – נעצרה על־ידי, והגבר המשופם והמטופח בירך בצרפתית, בוֹנזוּ’ר, מַדמוּאַזֶל, ושאל בצרפתית מה שלומי, האם אני מבלה יפה במושבה הנחמדה הזאת, האם יכול הוא לעזור לי במשהו… פטרתי אותו בתשובות של סתם, והמשכתי בדרכי.
בבואי לחדרי פתחתי את הבקבוק, מזגתי לי כוס יין, ושתיתי, לגימה לגימה.
חם היה בחדר. שני הדרורים שעל ענפי האורן נלאו אף הם מחום היום. ניתרו מענף לענף בשעמום כלשהו. התעופפו לאי־אן וחזרו למקומם. שתיתי עוד חצי כוס מן היין המתוק, חלצתי את נעלי ונשכבתי על המיטה. החדר הסתחרר סביבי – הכתלים המסוידים, השולחן המרובע ושני כיסאות הנצרים, הגיליונות המצוירים פרחים מוקעים על צלבים… עד שנפלה עלי תרדמה.
כשהתעוררתי, כבר היה החדר שרוי בדמדומים. נזכרתי בחלום: מרחב שומם של חול, ומתוך החול מבצבץ ועולה לעיני פרח אדום, כאילו נולד זה עתה מבטן האדמה, פרח יחיד בשממה, פרג או צבעוני. ובעודי מתפלאה איך צץ לפתע פרח בחול – הוא כמש לעיני, נבל ושח לארץ.
כשיצאתי מחדרי, אמרה לי בעלת האכסניה שכמה שעות לפני כן דפקה על דלתי לקרוא לי לארוחת הצהריים, אך כשהציצה פנימה, ראתה שאני ישנה ולא רצתה להעירני. האם אוכל את ארוחתי עכשיו? אמרתי שאינני רעבה ופניתי ללכת אל מרכז המושבה.
נכנסתי למסעדה הקטנה שליד הגינה הציבורית, מול בית־הכנסת, והתיישבתי ליד שולחן בפינה. הזמנתי כוס תה ועוגת גבינה. פנס של גז האיר את הרחוב, ובשעת ערב מוקדמת זו כבר שוטטו בו חבורות של צעירים, הולכי בטל. נערות נכנסו לחנות הבגדים, שהיתה עדיין פתוחה, זו שבחלון הראווה שלה מוצגות שמלות “באופנת פריס”, והן השתהו שם שעה ארוכה, בוחנות מלבושים שונים, ועומדות, כנראה, על המיקח. בחורים עליזים נטפלו אליהן בצאתן מן החנות, וקולות הצחוק והדיבורים הרמים, בצרפתית, בעברית, פלשו אלי פנימה מן הרחוב. הרגשה של ניכר השתלטה עלי: מה אני עושה פה, במושבה היהודית הקטנה שבפאתי המזרח? איך נקלעתי הנה? מי לי פה? מדוע אינני אורזת ונוסעת הביתה?
אבל מי לי באנגליה מולדתי? הורי והאחוזה רחקו מלבי. בחבורה של בלומסברי אני יוצאת־דופן. וואנסה… ואנסה תינשא עוד מעט לקלַייב בֶּל…
הזמנתי כוסית ברנדי.
גמעתי גמיעה קטנה ובהיתי אל הרחוב.
גבר גדל גוף, בעל שפם זנבותיים צהוב, עבה, מין פָלְסְטָף, נכנס למסעדה, הסתכל כה וכה, וכשראה אותי, קפא רגע על מקומו, ומיד קרב אל שולחני, כשחיוך משתפך על פניו. “מותר לשבת על־ידך?” שאל באנגלית. החוויתי לו בידי שיישב. הוא התיישב מולי, שתי זרועותיו העבות והשעירות על השולחן, ובפנים שהתחייכו חיוך רחב, אמר: “את, נדמה לי, האורחת של האהרנסונים…” וכשהשבתי שאכן כך, הושיט את ידו, יד של איכר: “אוריאל שמי. רוזנשטיין. תושב ותיק במושבה. ושמך ביאטריס. צבי, אחיו של אהרן, סיפר לי. ברוך בואך למושבתנו.” ומיד פתח בדברי הלל לאנגלים. הוא מעריץ אותם. הם האומה הנאורה ביותר בעולם. הביאו קדמה לכל מושבותיהם. חוש הצדק הוא המדריך אותם בכל מהלכיהם… עיניים צרות לו, חייכניות, שקועות בלחייו, ובלורית סמיכה לראשו, ספק צהובה ספק שיבה. כבן חמישים או חמישים וחמש. השתאיתי, מה הביאו לפנות אלי. אך פיו לא פסק מלדבר. שאל מאין אני באנגליה, וכשעניתי לו, אמר שהוא מכיר יפה את האזור. כן, הוא היה באֶסֶקס, היה בקוֹלצֶ’סטֶר. יש בעיר הזאת טירה ובה עתיקות מימי הרומאים. והיה בנוריץ' – זו העיר עם הקתדרלה העצומה מן המאה האחת־עשרה, והוא זוכר יפה רחוב צר וארוך, שכל בתיו צבועים צהוב, נשתמרו כך מימי־הביניים, על “גבעת הבוקיצות”, אם אין הוא טועה; והיה בבֶּרי סֶנט אֶדמוֹנד… “מה, הגברת למדה שם? לא להאמין!” הרי היה שם יותר מפעם אחת, והוא זוכר את המגדל הנורמני – פרוץ בו שער מקומר, שהמרכבות היו עוברות דרכו, והיום עוברות בו מכוניות… ולשאלתי מה עשה באנגליה, אמר שיש לו דוד עשיר בנוֹרתהאַמפְּטוֹן, ושישה חודשים התארח אצלו, לפני כמה שנים, ועם שני בניו הגדולים היה יוצא לטיולים לכל רחבי מזרח אנגליה, ברכיבה על סוס ועל אופניים… “הגברת תהיה איתנו עוד זמן רב?” שאל. אמרתי: עוד ימים אחדים. “חייבת היא להישאר פה לפחות עוד שבוע־שבועיים,” אמר, כדי להכיר לא רק את המושבה עצמה, אלא את כל סביבתה. את המושבות הסמוכות, את יערות הכרמל, את קיסריה. ואמר שחובה לראות את קיסריה, ששרידים כה רבים מימי הרומאים זרועים בה ובנמלה העתיק. אם יהיה לי הדבר לרצון, הריהו מוכן לרכוב איתי לשם, הרי ראה אותי רוכבת על סוס, במיומנות המעוררת התפעלות… שאלתי מה מעשיו, ואמר שיש לו שטחי קרקע גדולים למטה, בשפלה, והוא מגדל בהם תבואה, חצירים, תירס, אבל יש באפשרותו להתפנות לשעות אחדות ביום, ואפילו ליום שלם, כי עובדים אצלו שכירים מן הכפר הערבי פורידיס, ותיקים במשקו, שהוא יכול בהחלט לסמוך עליהם שיעשו את עבודתם כראוי גם ללא השגחתו, ולאחרונה שכר גם שלושה פועלים יהודים, מן ה“מוֹסקוֹבּים” שהגיעו מרוסיה, שאמנם עליהם אינו יכול לסמוך, כי אינם מאומנים בעבודת־כפיים, אבל מצווה היא לתת עבודה ליהודים שבאו לחיות בארץ; חבורה גדולה מהם באה למושבה – סיפר – והם מתגוררים יחד בצריף שעל הגבעה, מאחורי היקב; מסכנים, רעבים ללחם והמלריה אוכלת בהם בכל פה; ובסמוך לכך דיבר בגנותם של פקידי הברון רוטשילד, אנשים יהירים ועצלנים, שמתהלכים כאדונים במושבה, נטויי גרון ומגלבים בידיהם, חיים כטפילים על עמלם של האיכרים, ולפועלים היהודים הם בזים, ומציקים להם… האם שמתי לב לתרבושים האדומים שהם חובשים לראשיהם? לדגל האדום עם חצי הסהר, המתנופף בחזית “הארמון” שלהם, זה בית־הפקידות? – הכול כדי לשאת חן בעיני אנשי הממשל, הטורקים… בשבת אחר־הצהריים עליו לגשת למושבה הסמוכה שפיה – מהלך כחצי שעה ברגל – אם עדיין לא ביקרתי בה, אוכל להתלוות אליו, הוא ממליץ על כך – מושבה קטנה, אבל נחמדה, יתר על כן, אכיר שם אדם מיוחד במינו, ידיד שלו… אמרתי שאשקול בדבר. הארשה לו לדפוק על דלתי באכנסיה בשבת, כדי לשאול מה החלטתי? – לשאול תמיד אפשר, אמרתי.
קמתי מן השולחן, ועד לפני שהספקתי לפתוח את ארנקי, מיהר הוא אל הדלפק לשלם בעדי. אחר־כך לחץ את ידי ואמר כמה שמח לפגוש נציגה של הארץ האהובה עליו.
את מנהגי הארץ הזאת אינני מכירה, טבע אנשיה הוא לי “טֶרה אִינקוֹגְניטָה”, וגם עכשיו, כשאני כותבת את השורות האלה, אינני יכולה לגמור בלבי אם הפתיחות ופשטות ההליכות, שאולי הן תכונות אופייניות לאיכרים היהודים במושבה, הן שהיטו אותו אל שולחני, ללא היסוסים, ללא גינוני נימוס, והן שנתנו דרור לשטף דיבורו; והאם מתוך נדיבות הציע לי להדריכני בטיולים בסביבה, או שמא כוונות סמויות לו. אני בטוחה שאילו ואנסה במקומי, היתה מסלקת אותו מעליה, בנימוס אבל בתקיפות. ואילו אני חוששת להעליב, לא נעים לי… פניו הרחבות, הגלויות, עיניו החייכניות, קולו החם, האבהי – מפיקים טוב־לב וכנות הדוחים כל חשד, אבל רק אלוהים יראה ללבב…
25.5.1906 🔗
כמעט חצות, וזה עתה חזרתי מבית האהרנסונים. אהרן ליווני עד פתח האכסניה.
זו הפעם הראשונה בחיי שהסבתי לסעודת ליל שבת בבית יהודי.
אווירה של קדושה שררה בבית. השולחן היה ערוך, ועליו פמוטות כסף, גביעים, בקבוק יין, כיכר לחם לבן, מעשה מקלעת, המכונה “חלה”, מכוסה במפית לבנה, ספרי תפילה ליד כל מושב; רגעים אחדים לאחר כניסתי, הדליקה האם, מלכה, את הנרות, ובירכה עליהם בנשיאת כפיים, מעין הינומה מכסה את ראשה, וארשת של היטהרות לקראת חג נסוכה על פניה. לאחר זמן־מה נכנסו אל הבית האב, אפרים־פישל, ושלושת בניו, ששבו מבית־הכנסת, ומיד בכניסתם שרו כולם מזמור הנפתח במלים “שלום עליכם”, ושרה, שקיבלה עליה להסביר לי את כל פרטי הטקס, לחשה באוזני שהשיר הוא על המלאכים המלווים את היהודי מרגע צאתו מבית־הכנסת ועד הגיעו לביתו, והם כאילו מרחפים מעליו ומסוככים עליו, בקבלו את פני השבת. האב נשק לאשתו, וכשפתח לכבודה בשיר התהילה “אשת חיל” מספר משלי, שגם אני הכרתי את מלותיו כשתורגמו לי, הצטרפו אליו כל בני המשפחה בשמחה רבה. התייצבנו כולנו סביב השולחן, איש־איש מאחורי כיסאו, ואפרים־פישל, שעמד בראש השולחן, נשא את הגביע שלפניו, אמר את התפילה המקדשת את השבת, בירך על היין, גמע ממנו גמיעה קטנה, אחר־כך הסיר את המפית מעל החלה, בירך גם עליה, קרע פרוסה קטנה ממנה, זרה עליה מלח, טעם, והעביר צביטות קטנות ממנה לכל אחד ואחד מאיתנו, לטעימה ראשונה, שהיא בבחינת מצווה, ככל הנראה.
אני הושבתי בין אהרן לשרה, ושניהם טרחו להאיר את עיני לגבי המנהגים, וכדי להקל עלי, הניח אהרן לידי ספר תפילה שהביא עמו למעני, ובו תרגום אנגלי לתפילות ולמזמורים העבריים, דף מול דף.
סעודה יהודית כהלכתה היתה זו: דגים ממולאים בטעם מתקתק, ומרק עוף צח, ושני מיני בשר צלי, וירקות מאודים ומבושלים, ולפתן שזיפים וצימוקים ותפוחים מיובשים –
בין מנה למנה, ובין גמיעה לגמיעה מן היין האדום, התנהל דו־שיח מעין תיאולוגי ביני, הנוצרייה, ובין מארחי בני דת משה. אפרים־פישל פנה אלי ושאל – בסיועה של שרה, שתירגמה לי את דבריו – מדוע העתיקו הנוצרים את יום המנוחה שלהם משבת ליום א‘, שהרי ישו ותלמידיו יהודים היו, ולפי הידוע גם שמרו מצוות כיתר היהודים בזמנם. השבתי שאיני בקיאה בדברים האלה, אך ככל הידוע לי, זה היום שבו ישו קם מקברו לאחר שנצלב, ולפיכך קבעוהו ליום הקדוש בשבוע, והוא אף נקרא “יום האדון”. רבקה, אחותה הצעירה של שרה, שאלה: אם הוא קם לתחייה, ישו, היכן הוא? האם מתהלך הוא בין החיים? ניסיתי להסביר, בקצרה, שלפי האמונה הנוצרית, עלה ישו לשמים לאחר שקם לתחייה ונתגלה לתלמידיו, ולאמו, ולמרים המגדלית, והוא עתיד להופיע שנית בעידן שהוא מעין “אחרית הימים”, ולגאול את האנושות כולה. “משהו כמו המשיח אצלנו,” אמרה שרה. אהרן התערב בשיחה והפגין את בקיאותו בהיסטוריה: יום א’ נקבע כיום המנוחה הנוצרי רק בראשית המאה הרביעית, בצו שיצא מטעם הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, והסברה היא שבחר ביום הזה, כי לפני שקיבל את הנצרות, כשעדיין היה עובד־אלילים, סגד לאל השמש, ויום א' היה “יום השמש”, וכך הוא נקרא גם היום בשפות שונות: “סאנדיי” באנגלית, “זונטאג” בגרמנית, וכו‘. מלכה, היודעת קצת צרפתית, פנתה אלי ואמרה שאצל היהודים השבת היא “כלה” ושומרי השבת הם אוהביה… “לא רק אוהביה,” אמרה שרה, "הם חתניה. במזמור שאנו שרים בקבלת השבת, אנו אומרים, "כמשוש חתן על כלה,’ ו’בואי בשלום עטרת בעלה‘." אהרן הצביע לפני על המשפטים האלה בתרגומם האנגלי, ובה־בשעה העמיד אביה של שרה את בתו על טעותה: החתן אינו בשר ודם, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא חתנה של השבת, הוא בעלה, כי ברית עולם כרותה ביניהם. “אם כך”, שאלה רבקה, "מדוע יוצאים החסידים בצפת לעבר השמש השוקעת ביום ו’ בין־הערביים, לקבל את פני השבת, והם שרים ‘בואי כלה, בואי כלה’, כאילו הם חתניה?" שאלתה זו עוררה ויכוח בין המסובים, שלא יכולתי לעקוב אחריו, למרות מאמציה של שרה לתרגם לי את דברי המתווכחים. אבל דימויה של השבת לכלה היה כה יפה בעיני – דימוי שיש בו לא רק חגיגיות, אלא גם צניעות ויחס אינטימי בין אדם לקדושת יום המנוחה – שהפלפולים לא היו חשובים לי כלל. “אבל איך יכולים הנוצרים להאמין שבן־אדם הוא אלוהים?” הביכה אותי רבקה בשאלתה. אך עוד לפני שפתחתי את פי לענות לה, חילץ אותי אהרן ממבוכתי, בהטותו אליה חיוך של אח בוגר: “אם אלוהים יכול להיות חתן, כמו ששמעת זה עתה, הרי יכול בן־אדם להיות…” דבריו אלה לא מצאו חן בעיני האב אפרים־פישל, והוא פצח בשיר כדי לקטוע את בנו באמצע המשפט, והכול החרו החזיקו אחריו באחד ממזמורי השבת השגורים על פיהם.
לאחר שבירכו את ברכת המזון הנאמרת בתום הסעודה, ושרו עוד כמה זמירות, שאלה אותי מלכה איך המושבה בעיני ואיך ביליתי בימים האחרונים, מאז שובי מן הסיור עם אהרן. אמרתי שקצת ציירתי, קצת טיילתי, קצת התבוננתי במעשי התושבים… ואז נזכרתי בפגישה המוזרה אמש, במסעדה, וסיפרתי, בבדיחות־דעת, על איש לא מוכר לי שניגש לשולחני והתחיל מדבר איתי על אנגליה, ששהה בה כמה חודשים, ועל פקידי הברון המתנכלים לאיכרים, וכשתיארתי בכמה קווים את צורתו, צהלו כולם: אה! אוריאל! אוריאל רוזנשטיין! ובצחוק הוסיפו: “טיפוס!” וסיפרו שהוא מן האיכרים הראשונים במושבה, עובד חרוץ שעשה חיל והגדיל את נכסיו, ומאז נתאלמן, לפני חמש שנים, אינו מוצא מנוחה לעצמו: משוטט בארץ, נודד בין המושבות היהודיות והכפרים הערביים, מתיידד עם הדרוזים שבכפרי הכרמל, מוצא לו “טיפוסים” כמוהו בין הפועלים שהגיעו לארץ מרוסיה – בני ארצו הם, שכן גם הוא בא מרוסיה – ומבלה איתם בערבים, שר, מתווכח על סוציאליזם, מהפיכה… “חצי הרפתקן חצי לץ,” אמר אלכסנדר, ואחיו צבי ציין: “אבל איש טוב.” ציון זה העלה גיחוך על פני אלכסנדר. “האמנם?” לחש. סיפרתי שהציע לי לבוא איתו מחר למושבה שפיה ושאלתי מה דעתם על כך. “למה לא?” אמר צבי, “יש לו ידידים שם, ואם עדיין לא היית במושבה הזאת, כדאי לך…” האחרים שתקו, או נענעו בראשם, ולא ידעתי מה דעתם.
הודיתי למארחי, ואהרן, שהתנדב ללוותני לאכסניה, הביאני קודם לביתו, שמעברה השני של החצר, שלף ספר קטן מספרייתו, והגישו לי: “מדינת היהודים” מאת תיאודור הרצל, באנגלית. “אינך צריכה להחזירו לי. קחי אותו איתך לאנגליה.” הבטחתי לו שאקרא בו עוד בהיותי כאן ואומר לו מה דעתי עליו.
בדרכנו לאכסניה, אמר: שרה סיפרה לי שחיפשתן את הדודאים בעשבייה ולא מצאתן. התפלאתי. אמנם יש לנו רק טופס אחד, כי הצמח נדיר, אבל יימצא. אני אמצא אותו." ובפתח הבית, לחץ את ידי בחום, ואמר: “נתראה מחר, אם כן. תבואי אלינו לאחר שתחזרי משפיה.”
התיישבתי על מיטתי ועצב כבד ירד עלי. חשתי שהגעגועים כובשים אותי, בעודי כאן – געגועים למושבה הזאת, לבית האהרנסונים, לאהרן, לשרה, לארץ הזאת, שעוד מעט יהיה עלי להיפרד ממנה. ועיניה החכמות של שרה ניבטו אלי, ואינני יודעת איך אוכל ללהשכיחן ממני.
חיפה, המושבה הגרמנית, 27.5.1906 🔗
בבוקר השכם יצאתי מן האכסניה עם מזוודותי, נגררתי איתן אל מרכז המושבה, חרופה, מחוללת, כובשת את דמעותי, ועליתי על הדיליז’נס הנוסע לחיפה. לגב' גרף, שהיתה מופתעת מאוד, אפילו מבוהלת, בראותה אותי עם צרורותי בשש בבוקר, מבקשת לשלם לה את חובי, אמרתי שקיבלתי מברק מאמי, ועלי לחזור בדחיפות לאנגליה. “את חיוורת מאוד,” הסתכלה בי, “מרגישה לא טוב?” הדמעות חנקו אותי. יכולתי רק לנענע בראשי לאות לאו, ולהימלט.
כגנבת יצאתי מן המושבה. משפילה את עיני, נזהרת שלא ישגיח בי מי מן המכירים אותי. הרחוב המה מאנשים גם בשעה מוקדמת זו, אבל למזלי היו אלה הפועלים הערבים הממהרים לעבודה בכרמים ובשדות, והנשים הערביות הפונות אל חצרות האיכרים.
אבל הייתי מוכרת לתושבים היהודים. ונוסעי הדיליז’נס לטשו עין אלי בהשתוממות. ואחד מהם אף ההין ושאל בעורמה – בחוצפה – איך זה שאף אחד מבני אהרנסון – בחורים גדולים וחזקים – לא עזר לי לשאת את המזוודות… משכתי בכתפי. לא היה בכוחי להוציא הגה מפי.
כשירד הדיליז’נס מן ההר והגיע לשפלה – גם לא הבטתי לאחור, לראות, בפעם האחרונה, את המושבה שנקשרתי אליה.
לאחר כשעה וחצי הגענו לחיפה.
כברת דרך ארוכה נסעה העגלה במקביל לשפת הים, ולרגעים, כשפנה מבטי אל הים, שהיה חלק ושקט, רק רצי גליו ממלמלים על החול, והיה תכול מקרוב, וכחול עמוק יותר מרחוק, ושחפים עופפו מעליו, חשבתי שהעולם יכול להיות גם טהור.
מצאתי מקום במלון של משפחת קראפט, במושבה הגרמנית. בית נקי, ושקט שורר בו. כאילו אני בו האורחת היחידה.
אינני יודעת מה אעשה. אולי אשהה פה כמה ימים ואפליג הביתה.
ואולי לא.
אני אשמה, כנראה. אני מושכת אלי את הנואפים ואת השטופים בזימה. כנראה.
הם מריחים בי את חולשתי.
את המום שבי: העדר הכושר להבחין ברע.
אני פירצה הקוראת לגנב.
הם נמשכים אלי, לא כמו הדבורים אל הדבש, אלא כמו היתושים אל הביצה.
אבל איך יכולתי לצפות את הדבר מראש?
בחמש וחצי לפנות ערב דפק על דלתי, נכנס, ובידו סחלב סגול, על גבעול ארוך. הגישו לי בקידה: “תרשי לי, מחווה צנועה… נאמר לי שאת מתעניינת בפרחים. זה מן הגינה שלי.” הייתי נבוכה מאוד. הודיתי לו ושמתי את הפרח בכוס מים. “ובכן, מה החלטתך, גברתי? תואילי להתלוות אלי לטיול הקצר לשפיה?” מראהו העלה חיוך על שפתי: לבוש היה חולצה לבנה קצרת שרוולים ומכנסיים קצרים בצבע חאקי, כמכנסי החיילים האנגלים במושבותינו. אדם בשנות החמישים במכנסיים קצרים? התפלאתי. אבל הן נאמר לי שהוא “טיפוס”. “חצי הרפתקן חצי לץ”…
ירדנו בדרך אל היקב, עלינו אל הגבעה שמאחוריו, ומשם פנינו שמאלה, אל משעול העובר בין הכרמים. כדי להנעים עלי את הטיול, סיפר אנקדוטות כל הדרך. סיפר שביום חורף אחד, כשנסעו כמה מראשוני המתיישבים בעגלה מחיפה, תפס אותם מטר סוחף, העגלה שקעה בבוץ, נמלטו אל כפר ערבי, ומכיוון ששלושה ימים לא פסק גשם הזלעפות, לא יכלו לצאת מן הכפר. “ומה קרה?” שאלתי, כשחייך אלי. “קרה, שאחד הבחורים התאהב בנערה ערבייה,” צחק, “ונשאר שם עד היום הזה…” וסיפר על אחד מפקידי הברון, שלפני שמונה שנים ניסה לשנות את סדרי בית־הכנסת שלהם ולבטל את הגלריה של הנשים, המבדילה ביניהן ובין הגברים, כנהוג אצל היהודים האורתודוקסים, והתושבים התקוממו על כך כאיש אחד, ופרץ מרד, שאיים על שלמות המושבה, עד שהברון בכבודו ובעצמו התערב והחזיר את הסדר הקודם על כנו… שאלתי מה פשר המנהג הזה, להפריד בין גברים לנשים בבית־התפילה, ועל כך ענה, כשהוא מחייך מול פני: “מפני שליהודים יש יצר רע חזק שצריך לרסן אותו…” ומיד לכך אמר: “את יודעת מדוע קוראים לשפיה ולבת שלמה ‘בנותיה של זכרון יעקב’? – כי הגברים שלנו אוהבים בנות…” בדיחות מגושמות אלה לא מצאו חן בעיני ולא הצחיקו אותי. כשהשגיח במורת־רוחי, פרש ידו על מרחב הכרמים שמסביבנו, ואמר: “את רואה – כל זה היה שממה כשבאנו הנה. סלעים ושיחים. ושם, על הגבעה, עמדה רק חורבה אחת, שבה מצאנו מחסה. זאת היתה זמארין. את יודעת מה פירוש ‘זמארין’ בערבית? – חלילנים. וכך קראו הערבים למקום מפני שלא היו פה אלא רועי צאן, המחללים בחלילים.” והחל לפזם משהו בערבית: “זמראין זמארין…”
עלינו אל המושבה שפיה שבראש הגבעה. כעשרים בתים קטנים, ברחוב אחד, סביבם גינות מטופחות, ובית גדול יותר, בן שתי קומות, המשמש מעון לילדים־פליטים מרוסיה, ועצי חרוב ואלון ואורן גדלים בין הבתים ובכיכר המרכזית. סבבנו מעט בכפר הקטן הזה, והוא מצביע לפני על בית זה ועל בית זה, שבעליהם איכרים חרוצים שהצליחו לבנות משקים משגשגים, ואמר שאיכרי שפיה נבונים ומשכילים יותר מאיכרי מושבתו, כי חיים הם מעמל־כפיהם. עברנו דרך חורשת אורנים קטנה, מאוושת, מרבד מחטי האורן מרשרש תחת צעדינו, והוא קטף איצטרובל מאחד העצים והגישו לי כמתנה, אחר־כך נכנסנו לאחת החצרות והוא דפק על דלתו של צריף עץ. כשלא נענה, קרא בקול: “זייד! אלכסנדר!” וכן: “חנקין! זה אני, אוריאל!” לאחר שניים־שלושה רגעים נפתחה הדלת ועל הסף הופיע בחור כבן עשרים, רזה, אך חסון, ששפשף את עיניו כמי שהתעורר זה עתה משינה. עלם נאה, שעשוי לקסום לנשים: שפם שחור, מלבני, מקשט את פניו, בלורית שחורה סתורה לו על מצחו, וחן של נעורים נועזים נסוך עליו. השניים התחבקו, טפחו זה לזה על שכמיהם, החליפו ביניהם אילו ביטויים קולניים ברוסית, שקשה היה לדעת אם הם ברכות או קללות, והבנתי שבן־הלוויה שלי מתנצל לפני חברו על שהעירו משינה, והלה משיב לו משהו שהניח את דעתו. “תכירי,” הציג האיכר הזיכרוני את הבחור לפני, “אלכסנדר זייד. יליד סיביר. הגיע לארצנו רק לפני שנתיים, והוא מכיר את שביליה יותר מכל אלה שבאו הנה לפני עשרים שנה. היה בדרום, היה בצפון, למד לדבר עם הערבים, והוא שומר. שומר בכרמים. גיבור!” טפח לו בחוזקה על שכמו. הבחור חייך, הזמין אותי לשבת על אחד הארגזים, מיהר לכסות את המיטה, שרק סדין מקומט וכר היו עליה, בשמיכה אפורה, ובן־הלוויה שלי תרגם לי את דבריו מעברית, ואמר שהוא מתנצל על אי־הסדר ועל מראהו הפרוע, בלבוש מכנסיים וגופייה בלבד. הוא שמר בלילה, שכב לישון רק בבוקר, בצהריים העירוהו לזהות איזה ערבי שתפסוהו מנסה לגנוב שק שעורה מאחת האורוות, שכב שוב בשעה שלוש… “הוא גיבור!” חזר ואמר הזיכרוני, “והוא גוי!” צחק, “אמו היתה ‘סוֹבּוֹטְניקית’ – זו כת רוסית של שומרי שבת – והתגיירה… הוא קוֹזָק! כשהיה ילד, בסיביר, למד להילחם כמו הקוזקים! לירות ברובה, להרביץ…” וסיפר שפעם, כששמר בכרם בזכרון יעקב – שומר יהודי יחיד בין שומרי הכרמים שכולם ערבים – הערימו עליו הערבים. שלחו אחד מהם לגנוב פרי מן הכרם, וכשרץ לתפוס אותו, התנפלו עליו, עשרה מהם, חטפו ממנו את הרובה והוא נשאר עם “שברייה” בלבד – שהיא מין פגיון – בידו; הוא אמנם גבר על כולם, אבל הם פצעוהו בראשו… ובפנותו אל הבחור, שישב והקשיב בלי להבין את המדובר, אמר לו ברוסית שיראה לי את החבורה המעידה על הפציעה, והלה קרב אלי באי־רצון בולט, כרע לידי, ובהרכינו את ראשו, פיסק את שערו השחור והראה לי את הצלקת התפורה. לאחר התקרית הזאת – חזר רוזנשטיין לסיפורו – פיטרו אותו האיכרים הזכרונים מן השמירה, ואז עבר לשפיה. הוא וחברו, אחד ששמו חנקין, הם השומרים היהודים היחידים במושבה. איכרי זכרון יעקב – אמר – מעסיקים רק שומרים ערבים, כי הם זולים מאוד, חמישה פיאסטר ללילה משלמים להם, ומלבד זאת, אין הם סומכים על שומרים יהודים… “נכון אמרתי?” פנה אל הבחור, ותרגם לו לעברית מה שאמר לי. הלה הצטחק, אמר משהו, ובן־הלוויה שלי תרגם: “אחד האיכרים שלנו אמר לו שבחור יהודי לא יכול להיות שומר, כי אינו ידוע לגנוב…” – ושלושתנו צחקנו. “אני עצמי,” אמר, “גם כן מעסיק שומר ערבי. כי מלבד שניים אלה, זייד וחנקין, אין בסביבה בחורים יהודים שמוכנים להיות שומרים. אלה שבאו לארץ לא מזמן, לא יודעים להחזיק רובה, ולא מבינים ערבית…” שוב פנה אל זייד, אמר לו משהו, הלה השיב, והוא תרגם לי את דבריו: “הוא אומר שעוד מעט יהיו הרבה שומרים יהודים, כי כבר מתארגנת חבורה של כמה עשרות בחורים הרואים בזה את ייעודם.” ומעצמו הוסיף: “הוא חולם להקים פה ‘ליגיון יהודי’ שיכבוש את הארץ מידי הטורקים. בעזרתכם, האנגלים… נכון אמרתי, זייד?” – והלה חייך ונענע בראשו.
כבר היתה עלטה בחדר. הבחור זייד קם, ניגש לפינה שעמדו בה שניים־שלושה ארגזים זה על גבי זה ובהם מצרכי מזון שונים, הוציא מאחד מהם בקבוק ושלוש כוסות, העמידן על השולחן, מזג בהן וודקה, והגיש אחת לי ואחת לבן־הלוויה שלי. קרב אלי, השיק את כוסו בכוסי, ובכוסו של חברו, ושתינו שלושתנו. השניים שוחחו ביניהם, קצת בעברית, קצת ברוסית, זייד מזג פעם שנייה, הריק את כוסו בגמיעה אחת, כמוהו עשה גם חברו, ואני שתיתי כרביעית הכוס. בן־הלוויה שלי התנצל על שהם מדברים בשפה שאיני מבינה, ואמר שנושא שיחתם הוא סוסים: לזייד סוסה מצוינת מגזע ערבי משובח, שקנה אותה משיח' בדואי בגליל, והוא עצמו מבקש לרכוש סוסה כמוה, מאותה משפחה מיוחסת; הם נועצים, אפוא, ביניהם, מתי יוכל זייד להתפנות ולרכוב איתו אל המאהל של אותו שבט בדואי ולתווך בינו ובין השיח'.
זייד הדליק את עששית הנפט, אך אני אמרתי שעלי לחזור למושבה, כי הבטחתי לאהרן אהרנסון לבוא אל ביתו בשעת ערב מוקדמת. “כבר?” התרעם הזכרוני, ומיהר להריק את קרבו עוד כוס וודקה, “נישאר עוד מעט! מתי תהיה לך הזדמנות שנייה להימצא תחת קורת־גג אחת עם בן־חיל כמו אלכסנדר זייד?! באנגליה אין בחורים כמוהו!”
אמרתי בלבי: עם הבחור הזה, שחור הבלורית והשפם, הייתי מוכנה להישאר עוד זמן־מה, גם אם אין לנו שפה משותפת. שתיקותיו מצאו חן בעיני. היתה בו צניעות שהקרינה כוח, מין נחישות מופנמת. אבל טרחנותו של האיכר הזכרוני נמאסה עלי.
הוא קם, שאל משהו את חברו על חברם חנקין, נפרדנו מעליו, ויצאנו.
כיכר המושבה היתה ריקה, וכשהתרחקנו ממנה, הקיף מיד את מותני בזרועו, ושאל אם נעם לי הביקור. אמרתי שנעם, ונחלצתי מזרועו. ירדנו מן הגבעה, והוא הוסיף לשאול, איזה רושם עשה עלי זייד, ומה דעתי על היותו מין יחפן כזה, בן־בלי־בית, נודד ממקום למקום, כצועני, וכד'. הוא היה מבושם במקצת, פניו סמוקות ודיבורו מתלעלע.
בהגיענו אל פאת הכרם הראשון, עלה הירח במזרח. ירח מלא, סמוק, גדול, מתרומם בין שתי כתפי הרים, ושורות הגפנים נצבעות בצבע ברוד ונחושתי, עד היות הכרם כולו משטח ארגמני. “ירח, ירח! למה אתה מסמיק כל־כך? מבושה?” פרש ידו אל הירח, ונעצר על השביל שבין שני כרמים, שבו פסענו. ולפתע נשא קולו בשיר, שיר של כעין כמיהה, שגם ילל תן נשמע בו, שיר שהדהד בכל המרחב מסביב, ומכל מלותיו העבריות הבחנתי רק ב“כנען” וב“רחל”. עמדתי לצדו והשתאיתי עליו – גם מוקסמת מקולו – איך אדם כמוהו, קשיש ובעל בעמיו, נוהג כעלם פרא ושולח קולו למרחבי הלילה. פסק מלשיר, אחז בכתפי בשתי ידיו, ואמר מול פני, הבל המשקה החריף נודף מפיו: “זה שיר שעלייך ללמוד אותו!” ותרגם לי מלותיו: יפים הלילות בכנען, יפים הם ובהירים… ואת רחל, רחל שלי… צחקתי. המלים, כמו המנגינה, היו יפות בעיני. משהו קדום, מזרחי, רווי אהבה וגעגועים, היה בהן.
פסענו עוד כברת דרך על השביל, ואז שוב נעצר והצביע על סוכה שבלב הכרם, לימיננו. “שם צריך להיות עכשיו חנקין, החבר של זייד. תורו לשמור הלילה, כך אמר לי אלכסנדר.” וקרא לעבר הסוכה: “חנקין! חנ־קין!” שום מענה לא נשמע. “בואי ניגש לשם,” אמר, “הוא נרדם, כנראה. נעיר אותו.”
חששתי להיכנס איתו אל עובי הצללים של הכרם, אך לא רציתי להיראות פחדנית, והלכתי אחריו.
נכנסנו לסוכה. איש לא היה בה. על הארץ היה פרוש מזרן קש ועליו מתגוללת שמיכה ירוקה. אור הירח הסתנן פנימה בין ענפי האקליפטוס הקלועים.
ואז קרה הדבר.
הוא חיבק אותי בכוח, מנשק וממלמל, “את נהדרת… את כל־כך רכה, כל־כך נחשקת… לא פגשתי אשה כמוך…”
הרחקתי את פניו מפני, את פיו מפי, אך הוא המשיך לנשק ולהעתיר עלי מחמאות, ותוך כדי כך הפשיל את שמלתי בידו האחת, תחב אותה אל אחורי תחתוני, החליק אותה אל מפשעתי –
ניסיתי למשוך את ידו מעלי, להיחלץ ממנו, ותוך כדי כך נפלנו על המזרן. הוא גהר עלי בכל כובד גופו המגושם, מוסיף למלמל דברי חיבה וחותר לתוכי, לא שועה לתחנוני שיפסיק, ללחישותי שאינני רוצה, איך הוא יכול לעשות כך למי שנתנה בו אמון…
רגעים רבים לאחר ששפך את זרעו לרחמי, לא יכולתי לקום ממקומי. הסבתי את פני ובכיתי חרש.
ולאחר כל מה שעולל לי, עוד ניסה לנחם אותי! שוב הרעיף עלי מחמאות, כמה “טובה” אני – כאילו אני כלי קיבול לסיפוק תאוות גברים – וביקש סליחה, שוב ושוב, ואמר ש“נסחף”, שלא היה יכול לכבוש את יצרו כשגוף כה עסיסי ומתוק ומפתה נמצא בהישג ידו… בלֵיל ירח קסום כזה…
כשקמתי (ומפליא: גם הפעם, אף לא טיפת דם אחת!) כדי לחזור למושבה, לא סר מעלי, וכשניסה לאחוז בידי, נרתעתי ממנו מתוך בחילה והחילותי לרוץ במשעול שבין הכרמים, משאירה אותו מאחורי. רצתי כל עוד רוח בי, עד הגיעי אל האכסניה.
נפלתי על המיטה ולא יכולתי לסלוח לעצמי: מדוע נכנעתי לו? מדוע לא התקוממתי עליו בכל כוחי? אילו נאבקתי איתו, הייתי יכולה להדוף אותו מעלי! אילו צעקתי, היה נבהל ונמלט! אילו התריתי בו שאגלה את הדבר למארחי, שאפרסם זאת במושבה כולה…
האם המשקה החריף ששתיתי נטל את כוחי ממני?25
חיפה, 28.5.1906 🔗
מחר יום המחזור שלי.
אם לא ייזוב דם הווסת – לא אדע אם זרע הערבי נובט ברחמי, או זרע היהודי.
יהיה אשר יהיה, לא אקטול אותו.
כל הלילה התהפכתי על הדבר הזה, וכך החלטתי.
בבוקר נשאתי עיני אל הכרמל. זה ההר הירוק, שמצדו האחר המושבה, משפחת אהרנסון, אהרן, שרה. הנבל.
נזכרתי בנבל הכרמלי, מספר שמואל א', שהיו לו עדרי צאן בכרמל. זה שעליו נאמר, “נבל שמו, ונבלה עמו” – כי זה פירוש השם בעברית: נבל.
בוקר יפה, בהיר. מצד אחד הים, משתרע, תכול־ירקרק, עד האופק והרחק בצפון, מעברו השני של המפרץ, מתערטל מתוך הערפל הגוש האפור של העיר עכו, כמו מצודה. ומאחור – ההר, המתנשא זקוף, ובפסגתו כעין טירה, ואולי כנסייה. ובין ההר לים נמתח הרחוב הישר כסרגל, הנקי, של המושבה הגרמנית הזאת, של ה“טמפלרים”, ששדרת דקלים פורשת כפותיה על בתיה הכפריים, אדומי הגגות.
חשבתי על מה שעבר עלי בארץ הזאת זה כשישה שבועות. ירושלים, עולות־הרגל הרוסיות הכורעות ובוכות ליד סלע המצלבה… המצורע הנושא את צלבו בווייה דולורוזה… החום המתלהט ומכה בפנים ביום השרב… הסלעים המלובנים בשמש… הדרך ליריחו וגבעות המלח… בית לחם, חברון… המרחבים הצחיחים, אורחות הגמלים המתנועעות לאטן, כמנומנמות, בשממה… השושן הצחור הפורח כפלא בשדות הגולן… הארץ הקדושה, הארץ הקדושה…
שכם בן־חמור אשר טימא את דינה בת־יעקב… הלילה האפל בשכם, הפצע הפעור, הזועק ואין שומע…
הכרמים, ושרה הפוסעת בין שורות הגפנים וזומרת את הדליות, וברק אושר ואהבה בעיניה… הכרמים, והגפנים עמוסות אשכולות ענבים עסיסיים, נכונים לבציר… וירח מלא, סמוק, עולה במזרח ומשקה באורו האדום כדם את משטח העלווה הירוקה… ופילגש בגבעה… ורצח התום, ורצח האמון, ורצח הנשמה… וזעם הנביאים… והארץ שנטמאה…
וענבים לא אוכל עוד לטעום לעולם.
בצהריים טיפסתי אל פסגת ההר. בכנסייה של מנזר הכרמליתים, “סטֶלָה מָרִיס”, ניצב פסל שיש של תֶרֶזה מאַווילָה. בידה האחת היא אוחזת ספר פתוח, וכף ידה השניה פשוטה לפניה, כמבקשת להרחיק מישהו האומר לקרב אליה. ומאחורי המזבח ציור של המשפחה הקדושה: האב, האם, והילד, כבן ארבע או חמש, עומד בין שניהם. לצדו של האב שרביט זקוף, והאם אוחזת בידה את יד הילד, והוא, על כף ידו השנייה מונח כעין כדור נחושת ירוק עם חישוק של זהב. ילד מתולתל, מבטו קונדסי. ראיתי מאות ציורים של ישו הילד – ברובם הוא תינוק מפוטם בזרועות אמו המדונה החסודה – ובשום כנסייה לא ראיתי ציור כזה, שבו הוא זאטוט שובב ופיקח, כאחד מפרחחי השכונה, וגם הוריו, העומדים מאחוריו, אנשים פשוטים, הגאים בילדם. רגעים ארוכים לא יכולתי להתיק את מבטי מן הילד הנחמד הזה, שדומה היה לי כאילו הוא מחייך אלי.
ולפתע השמיע האורגן פרק מן ה“מַגְניפיקָט” של באך, וההיכל, הריק מאנשים, היה מלא את צלילי ההוד.
לבי כמעט נשבר בי מעוצם ההתרגשות. כרעתי על ברכי ודמעות פרצו לעיני. כאן טבילת הטוהרה שלי, לחשתי לעצמי. עם הצלילים האלה אני מיטהרת מכל הזוהמה שדבקה בבשרי.
זכרתי את פסוקי ה“מַגְניפיקָט” מן הפרק הראשון של לוּקָאס – אלה פסוקי ההודיה של מרים הבתולה כאשר שמעה מפי אלישבע, אם יוחנן המטביל לעתיד, כי כבר היא חשה את העובר זע ברחמה – ומלמלתי אותן בלחש: “רוממה נפשי את אדוני, ותגל רוחי באלוהי ישעי, כי ראה בעוני שפחתו… אדיר הוא וקדוש שמו…”
וחשתי כאילו אני מתרוממת, יחד עם המוסיקה השמימית, מעל פני האדמה, ומרחפת, מרחפת בין המלאכים, וכבר אינני כאן, בארץ הזאת, עם מוסלמיה ויהודיה, עם שרידיה העתיקים וקברות קדושיה, עם להט חומה ועם הטירוף המסתתר תחת אבניה ומגיח מביניהן כנחשים ועקרבים –
ארץ מטורפת.
ארץ גברית, אלימה.
אלוהי המוסלמים – גבר קנא, חרב נוטפת דם בידו. אלוהי היהודים – גבר זועם ונוקם, חרון באפו.
מה פלא שהיהודים גירשו מתוכם את הבן העדין, האנין, רפה־הידיים, שחסד נסוך על חיוורון פניו וצל המוות כעננה עליהן, שמגע אצבעותיו הדקות מרפא חולים, שעיניו הרכות מנחמות סובלים, ששפתיו לוחשות חרש אהבה – ושאין בו כלום מן הגברות האלימה שלהם. מה פלא שתלמידיו נמלטו מן הארץ הקשוחה הזאת ונפוצו אל מעבר לגבולה, להביא את בשורתו אל הקורינתים ואל הגלאטים, ואל הרומים, ואל העברים, שיצאו ממנה…
כבר אינני כאן.
אבל גם באנגליה אינני. גם לא בקדרות ובערפל ובפיח הממלאים את אווירה. גם לא בטרקלינים ההם, עם קטורת הנימוסים והגינונים ואמרי־השפר והשנינות המתרברבת והיהירות המתאפקת והעמדות־הפנים והחשיבות המתנשאת
* * *
מודה אני לך, אלוהי, שנתת בי כוח להינתק מכל אלה, כאן ושם, כדי שאוכל לעלות ולהתקרב אליך, באהבה, רק באהבה, ללא תלונה, ללא מרירות, ללא הרהורי נקם, בכמיהתי להזדכך מכל אלה.
“ישו אדוננו, פגוש אותנו כשאנו הולכים בדרך ועורגים להגיע אל מלכות השמים, כדי שנלך לאורך ולעולם לא נתעה אל אופל הליל המכסה את התבל. כי אתה הדרך, האמת והאור, ואתה תזרח בתוכנו, למען חסדך.”
וכשגוועה נגינת האורגן, נזכרתי שבעוד ימים אחדים, ב־31 במאי, חוגגים הקתולים את חג “הביקור”, הוא יום ה“מגניפיקט” – היום שמבקרת מרים בבית אלישבע ביהודה ומתבשרת על התעברותה.
קרעתי את כל ציורי הפרחים שציירתי בשבועות האחרונים, לפיסות קטנות, ופיזרתי אותן לרוח.
וציירתי שוב את כל הפרחים. באדום. שותתים דם. גם השושן הצחור שותת דם. גיליון גדול – כולו שלולית של דם.
ואת הדודאים בין כך ובין כך לא מצאתי.
הלכתי למשרד סוכנות “לויד” בעיר העתיקה, שבו הדואר האוסטרי, ושיגרתי מברק לאמי. הודעתי לה שאשאר פה, בארץ הזאת, עוד כמה שבועות, וביקשתי שתשלח לי חמישים גיניס.
אחר כך שוטטתי ברחובות באפס מעשה. ניגשתי לנמל הקטן, שמזח אחד בו, ואל יתדותיו קשורות סירות אחדות, ובהיתי אל הים. רחוק, במפרץ, עגנה אונייה, איטלקית על־פי דגלה, ודוברה עמוסת ארגזים גדולים פרשה ממנה, נגררת בכבל של סירת מנוע, ומקציפה מעגלי גלים סביבה. יכולתי להפליג עכשיו אל מעבר לכאן, חשבתי. לאירופה. יכולתי לגשת למשרד “מַסאֶז’רִי מאַרִיטִים”, שעל פניו עברתי קודם, ולקנות כרטיס להפלגה, ליוון, לאיטליה, לצרפת. אבל לא היה לי כל רצון לעשות זאת. אני לא מאירופה. גם לא מכאן.
הפור נפל, ואני עם עצמי, יהיה אשר יהיה.
התהלכתי ברחובות הצרים, ההומים מאדם – ערבים בכאפיות, וטורקים לובשי מדים, ולבלרים חובשי תרבושים אדומים, ועמילי־מכס וסוחרים היוצאים מבית־המכס, ופקידי סוכנויות זרות, ויהודים טרודים, המזדרזים מחנות לחנות, ובתי־מסחר לאריגים ולכלי בית ולקמח ולתבואה. הגעתי אל הבזאר הססגוני, שדוכניו הצפופים עמוסים פירות וירקות, וכלי־נחושת ושטיחים ומלבושים זולים, ומצטעקים מהם קולות התגרנים המכריזים על מרכולתם; התהלכתי כמו בהזיה רואה־ולא־רואה את מה שמסביבי, תמהה אם במציאות מתרחשים הדברים או חולמת אני – ושבתי אל הרחוב הראשי, שליד הנמל, ופניתי מערבה, ובדרכי לשוב אל המושבה הגרמנית עברתי ליד מסגד, וליד “מנזר הגברות מנצרת”, וליד בית־קברות לטיני, וליד בית־קברות יווני־אורתודוקסי, ותכול הים הרגוע, הנח לבטח בין זרועות המפרץ, מלווה אותי לאורך כל הדרך – ונכנסתי לחדרי בבית־המלון –
וכרעתי ליד מיטתי.
אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך, כמו בשמים כן בארץ…
ואל תביאני לידי ניסיון, כי אם הצילני מן הרע.26
מג’דל, 28 באוגוסט 1906 🔗
שרה הטובה והיפה, יקירתי, חביבתי.
אני פה בכפר מג’דל על־יד ים כינרת, הכפר של מרים המגדלית.
טוב לי מאוד פה. אני מאושרת.
אני שמחה לבשר לך שאני בהריון. כבר החודש השלישי. אני חושבת שיש לי תאומים בבטן. כמו לרבקה.
לפני פחות משלושה חודשים הגעתי הנה. נסעתי בדיליז’נס מחיפה לטבריה בעד חמישים פרנק, שזה לא הרבה, ובלילה הראשון לנתי באותו בית־מלון שבו התאכסנתי עם אחיך אהרן. מה שלומו? תזכירי לו בבקשה שהוא חייב לי דודאים. הבטיח. אני מחכה.
מטבריה הלכתי ברגל למג’דל. מצאתי חדר אצל משפחת ג’מיל בעד מג’ידי אחד לשבוע. החדר קטן וחשוך, כי יש בו רק אשנב אחד שפונה לצד מערב, ובית־השימוש הוא בחצר, אבל אל תדאגי לי. משפחת ג’מיל, ובייחוד האמא, חלימה, מתייחסים טוב אלי. יש להם שלושה ילדים, מחמוד בן שמונה, וסעיד בן חמש, ופטימה בת שלוש. הם מסתובבים הרבה על־יד דלת החדר שלי, מציצים פנימה וצוחקים. אני מסקרנת אותם. הם מסתכלים בי וצוחקים, ואני צוחקת אליהם. כבר למדתי לדבר כמה מלים בערבית.
בעוד שישה חודשים יהיו גם לי שני ילדים.
חלימה אומרת שרק ילד אחד, מפני שהבטן שלי קטנה. אבל אני חושבת שהיא לא צודקת. אני כבר מרגישה אותם. כמו שאלישבע, האם של יוחנן המטביל, הרגישה את הילד מתנועע בתוכה, כשביקרה אותה מרים הבתולה, לפני שילדה את ישו. או כמו רבקה, שהרגישה את עשיו ויעקב מתרוצצים בבטנה.
בשבועיים הראשונים היה לי קצת קשה. הבחורים של הכפר חשבו שאני זונה, אולי בגלל הלבוש שלי שהם לא רגילים לראות כמוהו – הכובע הרחב ושמלת המוסלין שהבאתי מאנגליה, עם הכתפיים החשופות –ואולי בגלל השערות הארוכות שלי, שהיו מפוזרות. הם באו לשכב איתי בלילה, ולא יכולתי לסרב להם, כי הם בחורים טובים.
אבל אחרי שבועיים זה נפסק. בזכות האב תוֹמָס אוֹסוָולד מעין א־טביחה, שאני מודה לו על כך.
בכל יום אני הולכת לעין א־טביחה ולכפר נחום. שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור. אני טובלת שם בים כינרת ומדליקה נרות לפני המזבחות, בשתי הכנסיות. בעין א־טביחה התרחש נס כיכרות הלחם והדגים. בכפר נחום נולד פטרוס, התלמיד של ישו, ומן החוף הזה ירד אדוננו אל המים ופסע על פניהם לעבר סירת הדייגים. כל זה מסופר בברית החדשה. אני אשלח לך עותק של הספר הזה. יש לי שניים.
כשראה האב תוֹמָס אוֹסוָולד שהעיניים שלי אדומות תמיד – בגלל שהייתי בוכה – הוא שאל מה יש לי. סיפרתי לו שהבחורים באים אלי בלילה לשכב איתי וזה מאוד לא נעים לי. אמרתי לו שאני אשמה, כנראה, וביקשתי שיגרש מתוכי את שבעים השדים. הוא בא אל מג’דל, דיבר עם המוכתר של הכפר, ועם הזקנים, ומאז חדלו הבחורים לבוא אלי בלילה.
אז עכשיו אני שקטה ומאושרת. חלימה מצאה בגד־ים בשבילי, קצת קטן עלי, ולפנות ערב אני מתרחצת ושוחה בכינרת. המים מנקים אותי מכל האילוחים שלי, בחוץ ובפנים.
כן, עוד משהו לא נעים קרה.
בפעם הקודמת שהיית פה, עם אחיך, אהרן –
תמסרי לו דרישת־שלום ממני, ותזכירי לו, בבקשה, מה שהבטיח לי –
נכנסתי לכפר לראות את המקום שבו נולדה וחיה מרים המגדלית. אשה אחת נעמדה מולי וקיללה אותי.
אז כשבאתי לכפר עכשיו, היא הכירה אותי, ובכל פעם שהיתה רואה אותי ברחוב, היתה נותנת בי עיניים רעות ומתיזה אלי כל מיני מלים בערבית שהיו כמו הארס שמתיז הנחש.
אבל גם זה נפסק, מן היום שהיה פה האב תומס אוסוולד.
אז עכשיו, כמו שאמרתי, טוב לי מאוד פה. אני אוכלת מעט, אבל אוכל בריא. פיתות, וגבינת עזים, וזיתים, וירקות, כמו חסה ומלפפונים ופלפלים, ופירות שאני מאוד אוהבת, כמו תאנים ותמרים. זה בהחלט מספיק לי. ואני מכבסת בעצמי את הבגדים ואת הסדינים שלי על שפת ים כינרת. אם אמא שלי היתה רואה אותי כך – היא לא היתה מאמינה. היא לא מבינה מדוע אני לא חוזרת הביתה, אבל כשכתבתי לה שאני רוצה להיות על־יד המקום שבו ישו פסע על המים, היא הבינה, ושלחה לי כסף.
בערב, אחרי שאני חוזרת מעין א־טביחה ומכפר נחום, ואחרי שאני טובלת בים, אני קוראת, לאור הנר, בברית הישנה ובברית החדשה, ואני שואבת אומץ מן הספר הקדוש הזה.
תגידי, בבקשה, לאחיך אהרן, שקראתי את הספר שנתן לי במתנה, “מדינת היהודים”, ושלפי דעתי, דוקטור תאודור הרצל היה נביא.
אמי חושבת שכשתהיה לכם מדינה, ויתקיימו הנבואות של נביאי ישראל, אתם תאמינו גם בישו, שהוא חוטר מגזע ישי, כמו שכתוב בישעיהו.
לפעמים אני מסתכלת שעות על ים כינרת. גם בלילות ירח. כשאני מסתכלת עליו כך, יורד עלי שקט אלוהי. הכחול של הים מתפשט בתוכי, בתוך הנשמה שלי, כמו גלים המתפשטים על החול ונספגים בו. לפעמים אני חושבת שאני עצמי כחולה.
היתה לי חברה באנגליה, וירג’יניה, שגם היא היתה כחולה.
עכשיו, באוגוסט, חם מאוד פה. אני מזיעה נורא. בחדר מחניק, אין אוויר. בלילה אני מוציאה את המיטה שלי אל החצר האחורית וישנה שם. האב אוסוולד נתן לי כילה נגד היתושים ואני פורשת אותה כמו אוהל מעל למיטה. גם כינין הוא נתן לי, נגד המלריה. כשאני נעקצת, אני אומרת לעצמי: איוב סבל יותר ממך, הוא ישב בתוך האפר והתגרד בחרס.
אספר לך משהו מצחיק על בעלת־הבית שלי, חלימה. כשאמרתי לה שאני בהריון, שאלה מי האב. הרמתי אצבע למעלה ואמרתי: “אבינו בשמים יודע.” – “אז אולי את הרה מרוח־הקודש, כמו שהנוצרים מאמינים על האמא של ישו,” צחקה. וגם אני צחקתי איתה.
לפני כמה לילות היה לי חלום נבואי ממש. עץ שיטים גבוה עמד במדבר ים המלח, ומתוך הצמרת של העץ אני שומעת קול: “הנה את יולדת שני בנים. הבן האחד ייקרא שמו עמנואל, והבן השני ייקרא שמו עזזריאל.” כשהתעוררתי, נזכרתי שבספר ישעיהו כתוב, “כנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל,” ובספר הושע כתוב כי אשת הזנונים שלו תהרה ותלד בן ושמו ייקרא יזרעאל. וידוע שישעיהו והושע וישו, הם משורש אחד. אז שאלתי את עצמי מדוע הבן השני שלי ייקרא עזזריאל ולא יזרעאל. ולא ידעתי את התשובה.
בדיוק למחרת באו הנה כמה יהודים כדי לקנות את אדמות הכפר ולהקים פה מושבה יהודית. שאלתי אחד מהם מה פירוש “עזזריאל” בעברית, ואמר לי שפירושו – “יעזור אלוהים”, ושמחתי מאוד.
ובאותו לילה חלמתי שבני עזזריאל זורע דודאים, והם צומחים מן האדמה ופורחים לעיני. דודאים דודאים בכל השדות. הארץ כולה מתכסה בפרחי האהבה הכחולים.
ברכי אותי, שרה יקירתי, לבי מלא אהבה אלייך. ואני גם מברכת אותך, שתהיי “כגפן פורייה”, כמו שאמרת לי פעם. שתלדי בנים ובנות ותהיי מאושרת.
ותבואי לראות את שני הבנים שלי כאשר ייוולדו. אני אחכה לך.
המחבקת ומנשקת אותך,
שלך באהבה –
ביאטריס
-
זה המכתב הראשון מששת המכתבים של העלמה קמבֶּל־בֶּנֶט, ששלחה לי, ברוב אדיבותה, גב' ואַנסה סטיוֶון, והגיעו אלי ב־7 באוגוסט ש.ז. אני מקווה שמתוך קריאתם המדוקדקת, וכן מתוך עיון בשתי המחברות של יומניה, שעלה בידי להעבירם אלי, יותר בדרך של הערמה – יסלח לי אלוהים על כך – מאשר בדרך של שכנוע, אצליח לעמוד על מצבה הנפשי של העלמה ב. באופן מעמיק יותר מאשר מתוך שיחותי איתה, שבהן גילתה סרבנות עיקשת, שאינני משיג עדיין את פשרה.
ד"ר פ. ד. מוריסון M.D,. D.S.O. ↩
-
אבל בפגישתי הראשונה עם העלמה קמבל־בנט, לפני כחמישה שבועות, בכפר מג'דל – לא שאלה דבר, לא על אביה ולא על אמה. ברגע שראתה אותי לפניה, עומד בפתח הבקתה העלובה שלה, היו המלים הראשונות שפלטה, תוך צחוק, צחוק מוזר, שהיה בו משהו נִבזוּזי, הייתי אומר, ולגמרי לא לפי טבעה: “אני רואה שעוד משתרבבים לך דבלולים של שיער מן האוזניים…” נדהמתי. בלעתי את עלבוני ואמרתי שהוריה, הדואגים לשלומה, שלחו אותי אליה; וכשלא הגיבה, ראיתי מיד שהמנגנון השיפוטי שלה השתבש לחלוטין. הסתכלתי בה ושאלתי את עצמי מה עבר עליה בחודשים האחרונים, מאז בואה אל הארץ הקדושה. צר לי עליה, ועוד יותר צר לי על הוריה. – פ. ד. מ. ↩
-
נראה שכבר ביומה השני בארץ הקדושה פוקדות את העלמה קמבל־בנט הלוּצינַציות הנובעות מהיפֶּר־סֶנסִיטיוויוּת מוּבנֵית, ומהשפעת סיפורים שספגה בילדותה. דבריה על חזיון התיבה היורדת משמים, אפופת זוהר, מזכירים את סיפורו של קונסטנטינוס – באוזני הביוגרף שלו, אוזֶביוּס – על החיזיון שהופיע לעיניו, כשראה צלב של אור חוצה את השמש, וכן מקרים דומים, המתוארים בקובץ של ד"ר א. ד. סטארבוק. הסימפטומים הפיסיים הנלויים לחוויות כאלה, הם האצה בקצב הדופק, התקצרות הנשימה והתערפלות העלולה לגרום לעילפון. עלי לברר אם היו לה תופעות של פוֹטיזם, או של דֶליריוּם טְרֶמֶנְס בילדותה. – פ. ד. מ. ↩
-
עניין ה“דודאים”, שהוא, ככל הנראה, בבחינת אובססיה אצלה, מעלה השערה שהם מייצגים בשבילה – אם נזכור את הסיפור הביבלי בשלמותו – תשוקה מודחקת לקיום יחסים שיש בהם הבטחה להריון ולידה; בייחוד לאור העובדה שב. נשארה ברווקותה, למרות גילה המתקדם.
אם כי עד עתה נפגשתי עם העלמה ב. רק שלוש פעמים – פעם בכפר מג‘דל ופעמיים בעין א־טַבִּיחה – אני צופה קשיים בטיפולי בה, שבעצם, היה עלי לשערם מראש: בכל ביקורי אצל אמה, הגב’ אליזבט קמבֶּל־בֶּנֶט שבהם היתה ב. נוכחת, גילתה יחס של אי־אמון – אם לא כלפי אישית, הרי כלפי הפסיכיאטריה per se – שהתבטא לא אחת בהערות סרקסטיות. דומני שמקורו של יחס זה בהתנגדותה לניסיונותי, מלפני שנים אחדות, להשפיע עליה שתתרחק מן החברה הבוהמיינית הלונדונית, וביחוד מן החבורה המכונה “חבורת בלומסבֶּרי”. – פ. ד. מ. ↩
-
באישיות תיאופַטית כמו של ב., היטהרות על־ידי טבילה במים עשויה להיראות כטבעית ביותר, מה גם שהיטהרות בדרך זו (השכיחה לא רק בנצרות, אלא גם בדתות אחרות, כמו היהודית, ההינדית, ועוד), לא זו בלבד שהיא מסמלת לידה מחדש, אלא גם טעונה משמעות ארוטית־ארכיטיפית ברורה: מירוק רגשי אשמה הקשורים ביחסי מין. האם ההצהרה על כוונתה להיטהר “באור” ולא במים מעידה על הבתוליות שלה? מן הראוי לברר אם נשארה ב. בבתוליה עד שבאה לפלשתינה. וכמה מצער לקרוא דברים אלה ביומנה, כשאתה יודע שסופה היה שלא “נטהרה”, אלא נטמאה. – פ. ד. מ. ↩
-
התוודויות אלה מעניינות במידה בלתי־רגילה, והן מחייבות בירור בנוגע לריאקציות של משיכה ודחייה אצל ב. לגבי יחסיה עם בני שני המינים. האם ידידותה עם ו. ס. לא היתה אפלטונית גרידא? במכתבה של הנ"ל אלי לא מצאתי שום רמז לכך. ואני תמֵה על עצמי, איך בכל ביקורי בבית קמבל־בנט במשך השנים, לא עלה בי כל חשד לגבי נטיותיה החריגות של ב. – פ. ד. מ. ↩
-
לברוח ממה? מן האווירה המכובדת של החברה הגבוהה? או שמא מן האב? בביקורי בביתם, כאשר נכחו רק השניים, שמתי לב ליחסה האמביוולנטי של ב. לאביה; לאווירה המלאכותית, המאולצת, ששררה ביניהם, למתח שניכר בפני שניהם. ארתור ניסה, אמנם, להיות חביב וטבעי, אבל ב. שתקה, בפנים אטומות, כאילו עוינות. האם אפשר לראות זאת כמקרה אדיפלי? אם כי אני חולק על “הבשורה” החדשה של היהודי־הווינאי הרברבן ד“ר פרויד, המקים רעש גדול עם ”ממצאיו“ הסנסציוניים – חלקים מתורתו אפילו מעוררים בי סלידה – עלי להודות שיש משהו בדוקטרינה שלו בדבר ”תסביך אדיפוס", ואיני רשאי להתעלם ממנה. – פ. ד. מ. ↩
-
אני חושש מאוד שהשתקעותה במחשבות כאלה, על התגלויות של הרוע, על אסונות בלתי־צפויים, על אשליות המונעות את התרחשותם, מחשבות הגורמות לה התייסרות ברגשי אשמה עד כדי הלקאה עצמית, היא הסימפטום של מאַניה־דיפּרֶסיָה לָטֶנטִית. (אפשר שאשתמש במקרה זה של ב. לחיבור מסה נרחבת על האַלוּצינַציוֹת אֶקסטַטיוֹת אצל נשים באחוזות מבודדות במזרח אנגליה.) – פ. ד. מ. ↩
-
משפט מעורר עניין מיוחד לגבי הבנת צדדים כמוסים באישיותה של ב.: מצד אחד – “השושן הצחור”, עם גבעולו הזקוף והעטרה שבראשו, הוא סמל פאלי מובהק; מצד שני – ב. כמהה שהוא יהיה תם וטהור… – פ. ד. מ. ↩
-
התקרית המתוארת כאן מאשרת את ההנחה שמצבה של ב. אכן מחייב טיפול פסיכיאטרי. לזכותה עלי לציין שלמרות יחסה הסקפטי למדע הפסיכולוגיה, שהביעה אותו פעמים אחדות בביקורי בתורגינגטון, הרי כאן היא עצמה הבחינה שה“התעלפות” שלה לא נגרמה מ“מכת־שמש”, אלא מסיבה אחרת, שהיא רק רומזת עליה, ושעלינו להבינה כניסיון להימלט אל הלימבו של התת־תודעה, מפחד העימות עם רגשי אשם. מכיוון שה“תרדמת” הזאת אירעה בארץ הקודש, מה גם, במקום קרוב לשפך הירדן, הרי יכולה ב. להצטרף כחוליה לשלשלת הֶגיוֹגרפית של קדושים ונביאים שחזו חזיונות תוך כדי “התעלפות”, ויש לשער שאילו היתה קתולית, היה האפיפיור פיוס העשירי מכתיר אותה בתואר “ביאטריס הקדושה מתורינגטון”… ובבוא היום היתה מוצאת את מקומה בשמים לצדה של קדושה נוירוטית כתֶרֶזָה מלִיזיֶה, המכונה “הפרח הקטן”…
ככל שאני שוקע יותר בקריאת היומן והמכתבים הללו, כן גוברת בי התשוקה לכתוב מסה נרחבת על המקרה המעניין הזה, בהעלמת שם הפציינט, כמובן (ואולי, בעקבות פרופ‘ יוזֶף ברוֹיֶר, שהקדים באות אחת את ראשי־התיבות של הפציינטית שלו, בֶּרטה פּאפֶּנהַיים, וקרא לה אָנָה אוֹ.“, אקרא לפציינטית שלי ”אַנגֶ’לה ב."…) – מסה שאני מקווה כי תראה אור ברבעון החברה הפסיכולוגית הבריטית. – פ. ד. מ. ↩
-
יחסה של ב. אל ואנסה סטיוון מפורש ביומנה זה באופן הגלוי ביותר, והוא אף צפוי, אם נביא בחשבון את השפעת האווירה והמושגים של “חבורת בלומסברי”, שאליה נקלעה, למרבה הצער. מה פלא שנתפסה אף היא ל“אהבה שאינה מעזה לקרוא בשמה”, כשנהגה לבלות ערבים שלמים בחברת סוטים כמו לֵיטון סְטרֵצ‘י, מַיינַרְד קֵיינְס, דַנְקֶן גְרַנְט ושות’, ואולי גם נכחה באורגיות שבאחוזת ליידי אוֹטוֹלִין מוֹרֶל בגַרסִינגְטוֹן… הדבר הסבוך יותר, הדורש בדיקה מעמיקה, הוא היחסים בינה ובין הדרַגוֹמֶן הערבי שלה. אין ספק שצעיר זה חש משיכה ארוטית חזקה לב. (מה גם שלערבים, כידוע, יש תשוקה יתרה לנשים “שמנות”); לעומת זאת, נראה לי שניסיונותיה הנשנים וחוזרים לדחות אותו מעליה, להיפרד מעליו לפרקי זמן קצרים – הם סימפטום למה שמובחן בפסיכולוגיה כ“מוטיבציה בלתי־מודעת”; ובמקרה זה, המוטיבציה היא התגוננות מפני פיתוי שההיענות לו תגרום בהכרח רגשי אשמה. ברור שמצב כזה עלול להביא לידי אי־הבחנה מוסרית בין טוב לרע. – פ. ד. מ. ↩
-
החיבה היתרה שמגלה כאן ב. ליהודים – האם היא באה כריאקציה לדעות האנטישמיות של אביה? אך בניגוד לתיאור האידילי והאידיאלי של חבורת “החלוצים” היהודית בשורות אלו, שמעתי מפי מזכירתו של הקונסול בּלֶך, וכן מפי כהן הכנסייה הפרנציסקנית בטבריה, שחבורות אלו, החדורות רעיונות מהפכניים על שוויונות ושתפנות, בהשפעת אלמנטים אנרכיסטיים ברוסיה, כופרות באלוהים; מוזר אפוא שצעירה בעלת רגשות רגליוזיים כב. חשה אהדה כה רבה אליהן. פ. ד. מ. ↩
-
תיאור מחליא זה של זימה בהמית מעלה את החשש שב. לוקה בנוירוזה של חרדה מחדירת האיבר הזכרי, שמקורה בזיכרון ילדות כלשהו. ייתכן שהטיפול המתאים במקרה זה הוא מֶסמֶריזם, שעשוי להעלות לתודעה טראומה מודחקת ועל־ידי כך לשחררה ממנה.
מעניין להשוות את התיאור הזה לתיאור החמור במכתבה הראשון לו.ס. מן העיירה רמלה, שבו היא רואה אותו כ“קדוש”. (אולי בעקבות אמרה ידועה של פרנציסקוס מאסיזי – “חטאתי נגד אחי החמור”). נראה שהיחסים האמביוולנטיים הסבוכים שהתפתחו בינה ובין הדרגומן שלה, הרצופים הדחקות ליבּידיאניות, הם שהביאו את השינוי הזה ביחסה אל הבהמה הנ"ל. – פ. ד. מ. ↩
-
אם כי העובדה שמר קמבל־בנט הוא “רודף שמלות” מושבע היא מן המפורסמות, פרט זה, בדבר “אשה מוחזקת” שיש לו ברובע צ'לסי, לא היה ידוע לי. וכן לא שיערתי שהוא עלול לרדת לשפל כזה – עד כדי התעלסות עם הטבחית של משק ביתו. – פ.ד.מ. ↩
-
סיפוריה הכנים של ב. על הרפתקאותיה הרומנטיות בבית־הספר לאמנות, על ה“התאהבות” הפרוורטית שלה ב־ו.ס., על כישלון התקשרותה לפרקליט הצעיר, מעוררים בי חמלה ואמפטיה כלפיה; אולם הם מעידים כאלף עדים איזה משגה פָטָלי היה זה להנחות נפש טובה ותמימה זו לעבר הבוהמה הלונדונית, שהשחיתות המוסרית והסטיות המיניות אוכלות בה כל חלקה טובה. כמה אירוני הדבר, שדווקא מורה־נזירה מבֶּרי סֶנט אֶדמוֹנְדְס היא שפתחה לפניה את השער אל סדום זו, שמשכבי־זכר מקובלים ומכובדים בה, ושה“אפוסטולים” האנטי־פטריוטים מקיימברידג' הם נביאיה. – פ. ד. מ. ↩
-
את המכתב הזה מצאתי בין דפי יומנה של העלמה ב. לא ברור לי אם הוא המקור, שלא נשלח ליעדו מסיבה כלשהי, או שהוא העתק ששמרה לעצמה. אם כך ואם כך – יש בו עניין רב להבנת אישיותה רבת־הסתירות של הכותבת. (האם בהיותה תלמידה ב“סלייד” ראתה בו – שעל־פי גילו יכול להיות אביה – את אביר חלומותיה, כמו צעירות רבות, אשר לפי השמועה לא מנע מעצמו את חסדיהן?…) – פ. ד. מ. ↩
-
תיאור פרשת האונס מעורר כמה תמיהות בסיסיות לגבי אמיתותו:
מדוע שידלה ב. את הדרגומן שלה לעלות להר גריזים אף שכבר היתה עלטה? האם לא חששה להישאר איתו ביחידות בחושך, במקום מבודד, שאין בו נפש חיה? (ולפי תיאורה, דווקא הוא שהיסס לעלות!)
איך לא ראתה בכך אות אזהרה, כשפרש את זרועו על כתפה בעומדם על ההר?
מדוע לא התעקשה לעבור לבית־מלון, אלא ניאותה להישאר ללון בבית זר, שאת בעליו אינה מכירה כלל?
איך ייתכן שדרגומן, שנשכר בסוכנות נסיעות ידועה בעולם כולו, יסתכן במעשה אונס של תיירת אנגלייה, ממשפחה מכובדת, מכרה של הקונסול – פשע שהיה עלול להביא עליו גזר־דין מוות בתלייה, בייחוד במדינה מוסלמית, תחת שלטון הידוע בעריצותו?
מדוע לא פנתה ב. מיד עם האר הבוקר למשטרה המקומית, להודיע על הפשע, לדרוש את תפיסת הפושע?
והדבר התמוה מכול – המדהים! הסנסציוני! – הוא הדיווח שלה על העדר הדם לאחר המשגל! וזאת, על אף היותה בתולה כמו שאנו יודעים מדבריה שלה!
האפשר שכל ה“אונס” הזה התרחש בדמיונה? לא היה אלא הזיה הנובעת הן מהימשכותה הארוטית אל הצעיר הערבי הנאה, והן מפחדה מקיום יחסים איתו? האם היתה זו היסטריה תֵיאוֹפָּטית בשל תשוקה סוּב־לימינָרית להזדהות עם “הבתולה הקדושה”, שדם בתולים לא נראה מעולם על משכבה?
אם כך ואם כך, סיפור ה“אונס” הזה הוא מפתח להבנת מצבה הפסיכי של העלמה קמבל־בנט. יהיה עלי לרדת לעומקו בפגישתי הבאה איתה. אף כי מסופק אני אם תיאות לדבר איתי עליו. לעתים, כשאני שואל אותה דבר־מה, היא מביטה בי כאילו אינה מבינה מה אני אומר, וחיוך קפוא על פניה. – פ. ד. מ. ↩
-
את הבאטלר סמית אני מכיר, כמובן, וכן את הפרוורסיה שלו, שאין לה מרפא. יותר מפעם הזהרתי את הגב' אליזבט קמבל־בנט מפניו, כי יודע אני שאנשים מסוגו מסוגלים לכל מיני מעשי מרמה ונוכלות, כי מטבע ברייתם – ובגלל נסיבות חייהם – הם נגועים בבוגדנות ובצביעות. הצעתי לה לפטר אותו והיא נטתה להסכים, אלא שבעלה התנגד לכך בכל תוקף, וטען שהוא משרת מסור ונאמן, ונטיותיו המיניות אינן מעניינות אותו. – פ. ד. מ. ↩
-
כמו שכבר ציינתי, השושן הצחור סמל פאלי מובהק, שצפון בו גם היפוך משמעותו הארוטית. מעניין שכאן הוא ניתן לב. בידו של האגרונום אהרנסון, המייצג בשבילה דמות בעלת אוטוריטה אבהית, ואפשר שהוא תחליף לאב הביולוגי שלה, שממנו ניתקה, ויחסה אליו כרוך ברגשי אשמה ובקונפליקט עם יחסה אל אמה. – פ. ד. מ. ↩
-
“מאורת צבועים” הוא ביטוי קולע, וצר מאוד שהעלמה ב. נסחפה שלא ברצונה לאותה חברה, שהביאה עליה את הפורענות הנפשית הזאת. – פ. ד. מ. ↩
-
איתרתי פה, בטבריה, את מר טורוב, איש־הביניים של האגרונום אהרנסון – יהודי ממולח, מצוי בכל המתרחש בעיר, בין יהודים וערבים כאחד – ושאלתיו אם זכורה לו תיירת אנגלייה צעירה שנלוותה לסיורם אל העבר המזרחי של ים הגליל. הוא זכר אותה, כמובן, ועל שאלתי אם הבחין במשהו לא רגיל בהתנהגותה, אמר שעשתה עליו רושם של צעירה צנועה, סקרנית וצמאת־דעת, אלא שהיתה שרויה משום־מה בדכדוך, ולא דיברה הרבה. משהו לא רגיל יש בזה? – צחק – הלא האנגלים בדרך־כלל ממעטים לדבר… אחר־כך השתומם מאוד כשסיפרתי לו שהיא נמצאת, זה כמה שבועות, בכפר מג'דל. האם היא עורכת שם מחקר אנתרופולוגי? – שאל… –פ. ד. מ. ↩
-
הזדהותה של ב. עם דמותה של מרים המגדלית – מה שהביאה לבסוף אל הכפר מג‘דל – מזכירה מקרים רבים שבהם הזדהו מיסטיקנים עם דמויות מן הברית החדשה במצבי נפש אקסטטיים. כך הקדושה תֶרֶזה מלִיזיֶה, למשל, מספרת באוטוביוגרפיה שלה, שיום אחד שמעה קול ממרום – “סַנקטוּס סַנקטוּס סַנקטוּס” – ואז חשה שישו נושק לה על מצחה, וכך הזדהתה עם מרים הבתולה. זה מצב של אינפַטוּאַציה דֶלוּזית, שאינו קורה לאדם בריא בנפשו. האם במקרה שלפנינו הוא מרמז על סכיזופרֶניה לַטֶנטִית? עלי לברר אצל הגב’ קמבל־בנט אם חלתה בתה בחזרת או בטיפוס בילדותה – מחלות העלולות לגרום לפסיכוזות שונות בגיל מבוגר. – פ. ד. מ. ↩
-
מקרה טיפוסי של “הריון היסטרי”, בדומה לזה של “אנה או.”, שחשה צירי לידה והאמינה שהיא התעברה מזרעו של הרופא שלה, ד“ר ברוֹיֶר. התשוקה הליבִּידיאַנית המודחקת של ב. גרמה לה הָלוּצינַציוֹת נוֹירוֹטיות, ולאמונה שאכן היא הרה כתוצאה מ”אונס" מדומה, שאפילו דם בתולים לא נצפה בו; מצב פתולוגי שבמקרים רבים גורם גם לאיחור הווסת או להפסקתה. – פ. ד. מ. ↩
-
הטראומה המתוארת כאן מאשרת את השערתי, שהעליתיה קודם לכן, בדבר טראומת ילדות שברקע החרדות הפוקדות את ב., ובעיקר החרדה מפני איבר המין הזכרי.
מדהים הדבר שאדם כמו הכומר נורמן לואיס, שאני מכירו כבר שנים רבות כאדם ישר וכנוצרי נאמן, מסוגל לתועבה כזאת. אבל, היו דברי מעולם… אפילו כשמדובר בכמרים המטיפים לטוהר המידות…
עלי לברר אם העלמה ב. היתה מאוננת בילדותה או בנעוריה. – פ. ד. מ. ↩
-
ההישנות של סיפור ה“אונס” – בסימטריה מקרית־כביכול: פעם בידי ערבי, פעם בידי יהודי (בהפרש של עשרים יום בלבד) – מחזקת את דעתי שהעלמה קמבל־בנט זקוקה לטיפול פסיכיאטרי דחוף, ואולי גם לאשפוז. כל עניין המשגל־בכפייה לא מתקבל על הדעת לחלוטין: לא ייתכן שאדם בן למעלה מחמישים, שהוא “בעל בעמיו”, כמו שאומרת עליו ב., איכר עתיר נכסים, שהכול מכירים אותו במושבה הקטנה, “יאנוס” צעירה אנגלייה שהיא אורחת של האזרח המכובד ביותר במושבה הזאת, שפרסומו מגיע גם אל מעבר לגבולה. אם היה כאן משגל – דבר שהוא כשלעצמו בבחינת ספק – הרי היה מתוך רצון או בהסכמה, ונראה שב. עצמה מודעת לכך, כיוון שהיא מנסה לתלות את “נכנעותה” בהיותה שתויה… האם דרוש לה “אנס” יהודי כדי שלא ינקוף אותה מצפונה בשל גזענות כלפי בני העם הערבי?…
והראיה החותכת ביותר לאי־מהימנותו של הסיפור: גם במקרה ה“אונס” הזה של הבתולה ביאטריס – אף לא טיפת דם אחת! – פ. ד. מ. ↩
-
זה הדף האחרון בשתי המחברות של יומנה של העלמה קמבל־בנט שעלה בידי לקבל ממנה, בתחבולות שונות. ייתכן שיש ברשותה עוד דפים, שאגיע אליהם בהמשך טיפולי, אם יהיה לו המשך. פגישותינו מתקיימות פעמיים בשבוע בלשכה בכנסייה של עין א־טַבּיחה. ביאטריס מגיעה לשם ברגל, מן הכפר מג'דל, ואני בכרכרה שכורה מטבריה.
אך למען האמת, יש לי ספקות לגבי תועלתו של תהליך הריפוי הדיבובי הזה: על רוב שאלותי עונה ב. בפסוקים מ“אַוֶוה מַריָה”, כמו “ברוכה את מנשים וברוך פרי בטנך, מרים הקדושה”; או מ“פּאטֶר נוֹסטֶר”, כמו “סלח לנו את חובותינו, כי גם אנו סולחים לכל החבים לנו”, וכיו"ב. היא לא מגיבה כלל על אזכור שמה של העלמה ואנֶסה סטיוֶון – כאילו אינה מכירה אותה; וכל הכתוב ביומנה כאילו נמחק מזכרונה. לעתים קרובות היא מביטה בי בשתיקה כשחיוך שמימי שפוך על פניה.
אינני יודע כמה זמן אחזיק מעמד פה. החום בחודשי קיץ אלה הוא ללא נשוא. היתושים עוקצים יומם ולילה.
טבריה היא עיירה מזוהמת שאין מה לעשות בה בשעות הערב, אלא לשבת על הרציף שעל שפת האגם, לגמוע לימונדה עם קרח המובאת מן המסעדה הערבית, ולהשקיף על חלקת המים, שכמה סירות דיג שטות עליה. אני חושש מאוד שהמלריה הקטלנית, העושה פה שמות בתושבים, לא תפסח גם עלי.
לעתים, כמו היום, כשהחום מגיע ל־40 מעלות בצל ואין אוויר לנשימה, עולה חשש בלבי שגם דעתי שלי תיטרף עלי בארץ הקדושה הזאת.
ייתכן שלא תהיה לי ברירה אלא להעביר את העלמה ב. לאנגליה בכפייה ולאשפז אותה שם.
ד"ר פ. ד. מוריסון D.. M ↩