יֵשׁ לָנוּ אֵיזוֹ הִתְחַיְּבוּת.

אָנוּ נִטְעֶה, נִשְׁגֶּה, נִסְטֶה, –

הִיא לֹא תַרְפֶּה,

כְּמוֹ יָד בֵּין מְזוּזָה לַפֶּה.

הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה

לִבְרֹחַ, לַעֲזֹב, לִנְטֹשׁ, –

הִיא עוֹד תִּלְחַשׁ

כְּמוֹ גַחֶלֶת עַל מִזְבֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ.

לֹא יֵרָאֶה דָבָר שֶׁיְּאַשְּׁרֶנָּה,

לֹא חֲתִימָה, תְּמוּנָה, דִּבּוּר, –

והִיא תַחֲלֹם

כְּמוֹ יַעֲקֹב עַל מַלְאֲכֵי־מָרוֹם.