יָמִים בְּדָכְיָם יַדִּיחוּנוּ לִשְׁכֹּחַ
לֵילוֹת בְּשִׁפְלָם יִתְנַכְּלוּ לְהַזְכִּיר
לֹא בָּאתִי אֵלַיִךְ יָהִיר־בְּמַלְקוֹחַ
בָּאתִי לְקֶשֶׁב כְּאֶבֶן מִקִּיר.
אָזְנַיִם לַכֹּתֶל. עֵינַיִם לָאֶבֶן.
הַכֹּל מִתְחַנֵּן פֹּה: הַקְשִׁיבָה וּתְמַהּ!
פֹּה עִיר הַנּוֹפֶלֶת־מִדַּעַת צוֹלֶבֶת
יוֹם־יוֹם
יוֹם־יוֹם אֶת עַצְמָהּ.
עַל־כֵּן מְרַמְּזָה: אַל תַּבִּיט בְּמַפְגִּיעַ!
תֵּצֶאָן מִלֶּיךָ תָּמִיד רְעוּלוֹת!
וְאַל נָא תִּרְהַב חֶבְיוֹנַי לְהַגִּיהַּ
בְּאוֹר שֶׁמֵּעֵבֶר לַלּוֹט!
בִּינוֹתִי לָרֶמֶז. וְאֵיךְ הַעִזּוֹתִי
לִפְקוֹד שִׁבְרוֹנֵךְ וְלִשְׁאֹל לְתֻמִּי
(הָהּ תֹּם אַכְזָרִי־לֹא־מִדַּעַת!):
"הֲזֹאת הִיא…
הֲזֹאת נָעֳמִי?"