אמנם כן, שאלה ישנה, נושנה, הנני אומר לשוב לעורר הפעם, שאלה אשר כבר הפכו ידיהם בה מזה ומזה פעמים רבות, ימים רבים, ואשר אולי כבר היתה לזרא לבעליה ולאחרים, כאשר גם אנכי בלי חמדה אשוב עליה. אבל מה לעשות – והיא אחת “השאלות הארורות”, האוחזות בעקב סופר וקורא גם יחד ואין דרך לנטות או להֵחָלץ ממנה בהתעוררה. והמעורר אותה בפעם הזאת – איש אשר מחוץ למחננו, איש אשר איננו לא סופר עברית וגם לא ציוני, כי אם… אחד מחכמי ישראל בני המערב; הוא ירה חץ למטרה ומאתו היתה זאת להָנִיא היום את ראש הקוראים, מבקשי חדשות, בישָׁנוֹת האלה.

זה כשלשים שנה מאז החֵלו דברי ריבות בשערינו בין המטהרים ובן המרחיבים, לאמר: בין הסופרים הכותבים עברית טהורה בלשון כתבי הקודש ובין רעיהם, אשר שמו פניהם להרחיב ולחדש את לשוננו ולמַלא בה מִלוּאת מלים ומִבטאים מכל הבא בידם. אלה שמרו את משמרת טהרת השפה כאשר נשמר העם, אשר היא לו, בטהרת גזעו ומולדתו מימי קדמתו ועד היום; ורק באשר לא נמצא להם אוצר המלים, אשר במקורות־הלשון הראשונים, נעזרו במלים ובאמרים המוּצָאִים מן הספרות התלמודית ואשר אחריה, מלשונות נכריות קרובות או רחוקות, או בבריאות חדשות ההולכות ונבראות לרוח היום בידם או ביד חבריהם, כאשר הם עושים עד היום הזה. לחנוט את שפת משה וישעיהו ולשימה בארון עם ספר התורה למשמרת, להיותה לעם “לשון הקדש” כל הימים – זאת לא דִמו ולא עלתה על לבם, אך גם נזהרו בה לבלתי נַכֵּר אותה כלה ולבלתי הפוֹך בה כמהפכת סדום. – ואלה לא שמרו ולא שמו להם כל חק ומשפט וכל גבול בהביעם רוחם בלשוננו, כי אם כתבו ככל אשר יעלה העט – כאשר הם עושים גם המה עד היום הזה. המטהרים הרימו קולם פעם בפעם ויוכיחו את רעיהם המרחיקים ללכת מיום ליום – עד אשר נלאו להוכיח, ויחדלו לדבר: לא טוב היות האדם מוכיח תמיד. והמרחיבים – העמיקו שחתו, בהוסיפם לכתוב “עברית” אשר לא ידענו ולא ידעו אבותינו עד להשחית את יפעת לשוננו ולהפוך אותה ללשון עלגים; וגם לא שמעו גערה.

ואולם בשנים האחרונות נעשתה חדשה והנה הם שומעים גערה פעם בפעם מאשר לא פללו לשמוע: טובי הסופרים, אשר לא היו בתוך המטהרים מעולם, מוכיחים את רעיהם השכם והוכיח על השחיתם את לשוננו! גם החכם ד“ר שמעון ברנפלד, אשר היה מלעיב בסופרים הכותבים בלשון המקרא ומִלָתו על לשונו: “הקטע יוצא בקב שלו” – גם הוא יצא זה מקרוב ב”הד הזמן" ועתה ב“המבשר” (גליון מ“ב, תר”ע) לגעור במשחיתים האלה ולהביע רוחו על “הסגנון המגומגם והמרוסק, שאינו סגנון עברי אלא איזה ז’רגון עברי־יהודי־גרמני־רוסי־פרנצי וכו'”, ועל “הקלקול המרובה שאנו מוצאים כעת בספרותנו החדשה”, אשר “בא לנו כי התרשלו בדור האחרון בלמוד כתבי הקדש”. ומה יוסיפו עוד המטהרים לדבר ולהוכיח? “זכו – מלאכתם נעשית ע”י אחרים".

אבל, אוי לזכות כזאת!…

לשוננו כֻלהּ, גם העברית הטהורה גם הבלולה, הולכת ונעזבת, הולכת ונשכחת מפי העם ועוד מעט ולא יהיה עוד לדברי ריבות כאלה כל מקום וכל ענין… אמנם כן, גם הז’רגון, או “אידית”, גם לשון המדינה הולכים ומגדילים על גבולות־לשוננו הצרים ומדיחים ומפילים ממנה רב; אך האין זאת גם אשמת הסופרים, אשר חללו את שפתנו לשׂוּמהּ חציָה ז’רגון וחציה לשון מדינה ומדינה? הלא נשים לבנו אל המראה המוזר הזה, כי בעוד היות ספרותנו החדשה בחִתּוּליה היו לה סופרים ואוהבים רבים בקרב אחינו החכמים בני המערב, ובהרים סמולנסקין את דגל לשוננו – והימים ימי תִגבֹרֶת ההתבוללות! – זכרו אחינו הרחוקים ההם את אהובת נעוריהם וישובו ויתנו לה ולעמם ברכה מפרי עטם פעם בפעם ב“השחר”; ולכל ספרותנו העתית מולדת הדור האחרון – דור התחיה והתקרבות חלקי עמנו הקרובים והרחוקים אחד אל אחד – לא קרבו ולא באו ולא נתנו פריָם כי אם מעט! אך הנה דברי אחד מגדולי חכמינו בני המערב, הפרופ' ישראל אברהם’ס, אשר כתב בה“וֶלט” חֹברת 41–42 (המָקדשה לארץ־ישראל) 1910, במאמרו “אוניברסיטה בירושלם” לאמר:

“הלשון העברית עתה ברעה גדולה, ולא בגלל אויביה, כי אם בגלל אוהביה. הנני מתקומם לרוב הדברים, אשר יֵאמר היום עברית, המתהלכים בפה ובכתב, בכתבי עתים ובספרים. דואג אנכי פן יהיה לנו ז’רגון חדש תחת לשוננו העברית, וגם הנה קרובה הרעה הזאת הנשקפה”.

ולא זאת הפעם הראשונה לנו לשמוע מוסר כלמתנו מפי אחינו החכמים, אשר רחקו מעל ספרותנו החדשה באשמת בניה ובוניה וימנעו ממנה וממנו את תנובתם הטובה למען הפיץ אותה בגבולות הלשונות הנכריות. וכזאת וכזאת שמענו לא אחת ולא שתים מפי אחינו הספרדים או בשמם, ותלונות כאלה וכאלה נשמע אל נכון – לוּ שאלנו את פיהם – גם מפי רִבת העם, האמונים מנֹער על כתבי הקדש ועל הרוח העברי. אם כן אפוא: החכמים בני המערב, הספרדים בני המזרח, רֹב העם “ממזרח וממערב, ומצפון ומים” – כל אלה זרו לנו, הסופרים, כי היתה ה“עברית” החדשה, אשר יָצַרנו, קיר מבדיל בינם ובין ספרותנו; ומי לנו עוד? במי נושיע את ישראל?… אולי יהיו הסופרים אשר רבו בתוכנו תחת הקוראים ההולכים ומעטים – גם הקוראים גם הקונים לפרי ספרותנו החדשה?…

ועתה נשימה נא לבנו אל חזיון אחר, מוזר ומעציב גם הוא.

בנפול עם ישראל וארץ ישראל ביד צר בראשונה, קונן ירמיהו את קינותיו הנפלאות. בבוא עליהם אחרי כן צרה וצוקה, בימי לחץ אנטיוכס אפיפנס, השמיע כנור ציון בהוד קולו את אנחות העם (תהלים, מזמורי מ“ד, ע”ד ועוד). ובנפול הארץ והעם שנית ביד הרומים – והצרה גדלה הרבה יתר מאד מבראשונה – לא נשמעה כל קינה עברית! גם הנה בשוב ה' את שיבת ציון בראשונה שרו משוררי ישראל “על נהרות בבל” ושאר שירות התחיה (תהלים ק“ז, קכ”ו ועוד), אשר לנצח תעמודנה לנס בספרותנו; ובשוב ה' את שיבת ציון עתה לעינינו ובימינו אחרי שמונה עשרה מאות שנות צרה ויגון ולחץ ועבדות, אשר לא היו כמוהם בגלות בבל ובכל הגליות, אין מגיד אף אין משמיע שיר תחיה, חזון גאולה וישועה, מבטא רוח העם מארץ ישראל עד היום הזה, זה שלשים שנה (כי “על נהרות בבל” החדש יצר לנו אחד ממשוררי הגולה, מ. דוליצקי, לא בארץ ישראל כי אם “שם במעון נחשים”, ולא על פי מראה עינים כי אם בהלָך־נפש)! ואם לא בִכְּרָה שיבת ציון שיר או חזיון רב־ערך, לפי ערך הגדולות אשר נעשו עתה בארץ־ישראל לעינינו, אם לא צלחה הרוח על הדור אשר עיניו ראו חליפות נפלאות כאלה, חליפות העבדוּת והחרות, שוממות הארץ והעם ופריחת שניהם יחד בעשרות המושבות החדשות, חליפות אשר רב כחן להרנין לשון אלמים ולשפוך רוח שירה על כל היצורים אשר ב“פרק שירה”, – מה נוחיל עוד מן הדור הבא, בני הבונים חרבות ציון, אשר יוָלדו אחרי היות החדשות לישנות והנפלאות – למעשי יום יום. אשר לא יראו ולא יֵדעו ולא יחושו את כל תלאות הגולה, כי אם מאשר יספרו להם אבותיהם?! הלא חשבתם לדעת פשר דבר? הלא שמתם על לב, כי בתקופות הירידה ללשון הנביאים בארץ־ישראל לפנים והיום נעלה גם רוח הנביאים, רוח הקֹדש, מעל העם ומעל סופריו?…