וזה השיר אשר שורר איש קראי כשעמד לראשונה מול ירושלים:

אותו קראי היה נרגש מאוד: כל חייו נכסף לציון כמו כל בני אמונתו, ועכשיו ניצב מול העיר העומדת על ראשי ערים חרבים, מוקפת חומה, קטנה ועלובה, וכאב את עליבותה ולבו נתמלא געגועים לימי גדולתה ושר על עוניה ובכה והדמעות התגלגלו גם בשיר.

כבר מאתיים שנה שנקבצו בבבל ובפרס קבוצות קטנות וגדולות שחלקו על אחיהם היהודים וביקשו לפרש את התורה בדרך אחרת וטענו, כי היא עיקר ודבריה עיקר ולא התורה שבעל פה שנתרבתה בקיתונות־קיתונות של מילים, פילפולים, ספרים, דברים התולים עצמם בתורה ורחוקים מן התורה כרחוק שמים וארץ. והרבו מריבות עם רוב היהודים וחלקו על גאוני בבל ועל תורתם וכונו קראים, על שם המקרא שהוא עיקר להם. ואפשר ומחלוקתם היתה גם על רקע מריבות אישיות, כהרבה מחלוקות. והיה להם לוח שנה משלהם וקבעו את השנה על פי ראיית הירח בלבד כמוסלמים ואמרו כי מייסדה היה ענן, שהיה הראשון שחשף את מרמת הרבניים, ולא ידעו הרבה על ענן ותורתו, ויש שטענו כי ענן היה בן בכור לראש גולה ויורשו, אבל כשמת אביו בחרו הגאונים באחיו הצעיר להיות ראש גולה, ומפני כעסו הקים את כיתתו. ואלו שהתכנסו סביבו נתכנו ענניים.

ועברו שנים רבות ונצטרפו אליהם כיתות אחרות שנפרדו מן היהודים ואמרו גם הם כי המקרא עיקר ולא תורה שבעל פה שנתחדשה בבבל ובארץ־ישראל והושפעה מתורת המוסלמים שכניהם וגם מתורות נוצריות שפשטו אז בארץ בבל ופרס. ונתחברו לבסוף כל הכיתות לעדה אחת ונקראו קראים ומנו את עצמם עוד מימי בית ראשון והרבניים – כך כונו היהודים שנותרו במסורתם – אמרו עליהם שהם ממשיכיהם של הצדוקים מימי בית שני. והיתה מלחמה גדולה בין הרבנים והקראים, ומשגברו המחלוקות החרימו הרבניים את הקראים ואמרו הרבניים כי קראים הם מפני שקרעו עצמם מן היהודים, ולעתים גרמה המלחמה בין המחנות למלשינות לפני המלך וגרמו נזקים רבים זה לזה אבל לעתים חיו אלו עם אלו בשלום ואף עזרו זה לזה.

ואחד מעקרונות האמונה המרכזיים תבע מהקראים לחיות בציון עצמה, מכיוון שאין תורה מחוצה לה, ועלו אליה וכאבו את עליבותה ונקראו “אבלי ציון” וגם “השושנים” וכתבו פיוטים וספרים בשבחה והתגעגעו לגאולתה ורבים מהם באו ונוספו בה ויישבו רובע מדרום להר הבית בירושלים וקראו למקום “צלע האלף” והרבניים אמרו לא “צלע האלף” היא, אלא “כת הצולעה”. והיתה קהילה קראית גם ברמלה, ובמקומות אחרים ויש מקומות שמספרם שם היה רב ממספר היהודים הרבניים. והייתה קהילה קראית גם בפוסטאט, היא קהיר, ואנשיה היו חשובים בחצרות המלכים הפאטימים שהם גם מושלי ארץ־ישראל והיו מהם שרי אוצר ופקידים ורופאים בחצרות המושלים והם עזרו לאחיהם בירושלים ועמדו לצדם במלחמות עם הרבניים, ולעתים, משגברו הרדיפות על היהודים הרבניים בארץ, פנו ראשיהם אל הנכבדים הקראים בקהיר וביקשו את עזרתם ונענו.

ויש שאומרים כי הקראים בעצם הם שגילו את מגילות ים המלח שנחשפו שוב בימינו, ומגילות אלו של כת מדבר יהודה העתיקה, הן שעיצבו את חייהם.

וגילוי הכתבים אז דומה לגילויים בימינו, בשנת 1947. אז נכנס רועה בדואי צעיר ממדבר יהודה לאחת המערות במדרון היורד אל ים המלח כדי לחפש אחרי שה שאבד, ומצא כדים גדולים ובהם עורות כתובים שהחוקרים גילו כי אלו כתבים של חברי כת יהודים עתיקה, שנתפלגו בימי בית שני מאחיהם ויצאו לחיות במערות מדבר יהודה וקבעו עיקרים לא נודעים וכתבו מגילות של תורתם וחזונותיהם שונים מהתורה היהודית של אותו זמן, והעתיקו את ספרי התנ"ך, והמגילות הללו הן מהגילויים הגדולים של הארכיאולוגיה בארץ־ישראל ושינו הרבה את פני אותם ימים. אולם נראה כי כתבים אלו ודומים להם נתגלו כבר כאלף מאה וחמישים שנים לפני כן ואולי היתה להם השפעה על תורת הקראים. על גילויים של כתבים אלו נודע לנו מאיגרת של כומר נוצרי מבגדד שנכתבה בשנת 815, וזה סיפורה של האיגרת:

מעשה ברועה בדואי שיצא לציד ליד יריחו מלווה בכלב. עברו על ידם בעלי־חיים ורדף אחריהם הכלב ונכנס למערה במדרון ההרים העומדים על עמק הירדן ולא יצא משם. נכנס אחריו הרועה למערה ומצא שם חדר קטן חצוב בתוך הסלע ובתוך החדר מגילות רבות. וסיפר הצייד על המגילות ליהודים בירושלים. הלכו לאותה מערה ומצאו שם ספרי מקרא וספרים אחרים כתובים עברית, שאין כמותם בין הספרים העברים המצויים בידיהם. והגיעו הדברים לקראים בירושלים, וקנו אותן מגילות ואימצון לעצמם, ובייחוד, כך משערים מי שעוסקים בכך, חיבבו את ספר ברית דמשק והעתיקוהו והגיע עד דמשק. וספר זה נמצא גם במערות קומראן. ואפשר ומאותם כתבים של כת מדבר יהודה אימצו הקראים כמה מעיקרי דתם.

וחיו אז ואחר־כך חכמים קראים חשובים בארץ־ישראל כמו דניאל אלקומסי שבא מפרס לירושלים בסוף המאה התשיעית וקבע מנהגי סגפנות ואבל על חורבנה של הארץ וכן סהל הכוהן בן מצליח שכתב פירושים למקרא וספר מצוות וספר דינים וספר דקדוק ובהקדמתו לספר המצוות פנה סהל בן מצליח אל אחיו הקראים החיים בגולה ומתענגים בעינוגיהם וסיפר על סבלותיהם ועל יסוריהם של היושבים בארץ וכך כתב:

במשך השנים נתכנסו בארץ קראים רבים וקהילותיהם גדלו והלכו וכוחם גבר ובשנת 1060 בקירוב משל על ירושלים קראי בשם אבו סעד יצחק בן אהרון. והתפללו הקראים על ישועתה של הארץ ומכיוון שהעלייה להר הבית נאסרה עליהם, כמו על אחיהם הרבניים, עלו גם הם בחגיהם להר הזיתים ומשם השקיפו למקום המקדש והתפללו לגאולה.

אבל בני השושנים לא עסקו רק בתפילה ובאבל, אלא חיו את חייהם כדין חיים, גברים ונשים וילדיהם, והתעסקו בעיסוקים שונים, במסחר ובאומנויות ובתורה ובתפילה לפי דרכם. והיו מתיידדים ונישאים ומתאהבים, כדין אנשים בכל מקום בעולם. ועוד נספר באהבה וקנאה שבין אישה ושני גברים קראים, ונראה כי נוסף לכול, ככל בני האדם היו הקראים.

מקורות: מפיוטי הקראים הקדמונים – מ' זולאי, קובץ שוקן תש"א; הקדמת סהל בן מצליח לספר המצוות כפי המובא בספר היישוב ב'; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל.