רקע
שלמה שבא
זִכרו את השושנים

וזה השיר אשר שורר איש קראי כשעמד לראשונה מול ירושלים:

ניגשנו לדעת את שלום אמנו

עמדנו על פתחה ובכינו.

מצאונו השומרים, הכונו, פצעונו,

‘סורו טמא’ – קראו לנו.


אתָנו שנית ולא ניגשנו

ועל ראש ההר מרחוק עמדנו

יושבת בדד יצאה לקראתנו

נשקפה מכלאה ועמדה נגדנו.


נשאנו קולנו בבכיה

על חילול הר המוריה

ועל אמנו העניה

כי לא נשאר לה מחיה.


צעקתנו עלתה באזנה

אף היא קולה נתנה

בכתה בתחנונים ונשאה קינה:

הנני יושבת כאלמנה,


בני הלכו בשביה

ומקדשי ניתן לשאיה

ונשארתי ערום ועריה.

על אלה אני בוכיה.


אותו קראי היה נרגש מאוד: כל חייו נכסף לציון כמו כל בני אמונתו, ועכשיו ניצב מול העיר העומדת על ראשי ערים חרבים, מוקפת חומה, קטנה ועלובה, וכאב את עליבותה ולבו נתמלא געגועים לימי גדולתה ושר על עוניה ובכה והדמעות התגלגלו גם בשיר.

כבר מאתיים שנה שנקבצו בבבל ובפרס קבוצות קטנות וגדולות שחלקו על אחיהם היהודים וביקשו לפרש את התורה בדרך אחרת וטענו, כי היא עיקר ודבריה עיקר ולא התורה שבעל פה שנתרבתה בקיתונות־קיתונות של מילים, פילפולים, ספרים, דברים התולים עצמם בתורה ורחוקים מן התורה כרחוק שמים וארץ. והרבו מריבות עם רוב היהודים וחלקו על גאוני בבל ועל תורתם וכונו קראים, על שם המקרא שהוא עיקר להם. ואפשר ומחלוקתם היתה גם על רקע מריבות אישיות, כהרבה מחלוקות. והיה להם לוח שנה משלהם וקבעו את השנה על פי ראיית הירח בלבד כמוסלמים ואמרו כי מייסדה היה ענן, שהיה הראשון שחשף את מרמת הרבניים, ולא ידעו הרבה על ענן ותורתו, ויש שטענו כי ענן היה בן בכור לראש גולה ויורשו, אבל כשמת אביו בחרו הגאונים באחיו הצעיר להיות ראש גולה, ומפני כעסו הקים את כיתתו. ואלו שהתכנסו סביבו נתכנו ענניים.

ועברו שנים רבות ונצטרפו אליהם כיתות אחרות שנפרדו מן היהודים ואמרו גם הם כי המקרא עיקר ולא תורה שבעל פה שנתחדשה בבבל ובארץ־ישראל והושפעה מתורת המוסלמים שכניהם וגם מתורות נוצריות שפשטו אז בארץ בבל ופרס. ונתחברו לבסוף כל הכיתות לעדה אחת ונקראו קראים ומנו את עצמם עוד מימי בית ראשון והרבניים – כך כונו היהודים שנותרו במסורתם – אמרו עליהם שהם ממשיכיהם של הצדוקים מימי בית שני. והיתה מלחמה גדולה בין הרבנים והקראים, ומשגברו המחלוקות החרימו הרבניים את הקראים ואמרו הרבניים כי קראים הם מפני שקרעו עצמם מן היהודים, ולעתים גרמה המלחמה בין המחנות למלשינות לפני המלך וגרמו נזקים רבים זה לזה אבל לעתים חיו אלו עם אלו בשלום ואף עזרו זה לזה.

ואחד מעקרונות האמונה המרכזיים תבע מהקראים לחיות בציון עצמה, מכיוון שאין תורה מחוצה לה, ועלו אליה וכאבו את עליבותה ונקראו “אבלי ציון” וגם “השושנים” וכתבו פיוטים וספרים בשבחה והתגעגעו לגאולתה ורבים מהם באו ונוספו בה ויישבו רובע מדרום להר הבית בירושלים וקראו למקום “צלע האלף” והרבניים אמרו לא “צלע האלף” היא, אלא “כת הצולעה”. והיתה קהילה קראית גם ברמלה, ובמקומות אחרים ויש מקומות שמספרם שם היה רב ממספר היהודים הרבניים. והייתה קהילה קראית גם בפוסטאט, היא קהיר, ואנשיה היו חשובים בחצרות המלכים הפאטימים שהם גם מושלי ארץ־ישראל והיו מהם שרי אוצר ופקידים ורופאים בחצרות המושלים והם עזרו לאחיהם בירושלים ועמדו לצדם במלחמות עם הרבניים, ולעתים, משגברו הרדיפות על היהודים הרבניים בארץ, פנו ראשיהם אל הנכבדים הקראים בקהיר וביקשו את עזרתם ונענו.

ויש שאומרים כי הקראים בעצם הם שגילו את מגילות ים המלח שנחשפו שוב בימינו, ומגילות אלו של כת מדבר יהודה העתיקה, הן שעיצבו את חייהם.

וגילוי הכתבים אז דומה לגילויים בימינו, בשנת 1947. אז נכנס רועה בדואי צעיר ממדבר יהודה לאחת המערות במדרון היורד אל ים המלח כדי לחפש אחרי שה שאבד, ומצא כדים גדולים ובהם עורות כתובים שהחוקרים גילו כי אלו כתבים של חברי כת יהודים עתיקה, שנתפלגו בימי בית שני מאחיהם ויצאו לחיות במערות מדבר יהודה וקבעו עיקרים לא נודעים וכתבו מגילות של תורתם וחזונותיהם שונים מהתורה היהודית של אותו זמן, והעתיקו את ספרי התנ"ך, והמגילות הללו הן מהגילויים הגדולים של הארכיאולוגיה בארץ־ישראל ושינו הרבה את פני אותם ימים. אולם נראה כי כתבים אלו ודומים להם נתגלו כבר כאלף מאה וחמישים שנים לפני כן ואולי היתה להם השפעה על תורת הקראים. על גילויים של כתבים אלו נודע לנו מאיגרת של כומר נוצרי מבגדד שנכתבה בשנת 815, וזה סיפורה של האיגרת:

מעשה ברועה בדואי שיצא לציד ליד יריחו מלווה בכלב. עברו על ידם בעלי־חיים ורדף אחריהם הכלב ונכנס למערה במדרון ההרים העומדים על עמק הירדן ולא יצא משם. נכנס אחריו הרועה למערה ומצא שם חדר קטן חצוב בתוך הסלע ובתוך החדר מגילות רבות. וסיפר הצייד על המגילות ליהודים בירושלים. הלכו לאותה מערה ומצאו שם ספרי מקרא וספרים אחרים כתובים עברית, שאין כמותם בין הספרים העברים המצויים בידיהם. והגיעו הדברים לקראים בירושלים, וקנו אותן מגילות ואימצון לעצמם, ובייחוד, כך משערים מי שעוסקים בכך, חיבבו את ספר ברית דמשק והעתיקוהו והגיע עד דמשק. וספר זה נמצא גם במערות קומראן. ואפשר ומאותם כתבים של כת מדבר יהודה אימצו הקראים כמה מעיקרי דתם.

וחיו אז ואחר־כך חכמים קראים חשובים בארץ־ישראל כמו דניאל אלקומסי שבא מפרס לירושלים בסוף המאה התשיעית וקבע מנהגי סגפנות ואבל על חורבנה של הארץ וכן סהל הכוהן בן מצליח שכתב פירושים למקרא וספר מצוות וספר דינים וספר דקדוק ובהקדמתו לספר המצוות פנה סהל בן מצליח אל אחיו הקראים החיים בגולה ומתענגים בעינוגיהם וסיפר על סבלותיהם ועל יסוריהם של היושבים בארץ וכך כתב:

אחינו! ירושלים חרבה, שחורה, גולה, וסורה וגלמודה ואתם מתרפקים על משכבכם ישנים, והיא שיכורה ולא מיין וצועקת בעד בנים.

כנסת היתומים, לבשי שקים! צמים ומתענים, צפד עורם על עצמם, עזבו מסחרם ושכחו משפחתם ומאסו בארץ מולדתם. עזבו ערים ושכנו הרים, אשר על פת חרבה רצו ומאכילת בשר ושתיית יין נואשו ובתורת ה' דבקו ועל דלתותיו שקדו ושמרו ועל הר הזיתים עולים וצועקים.

דעו, כי אחיכם יושבי ירושלים אסירי התקוה, עניי הצאן, קבוצי הגולה, רעבי תורה, צמאי אורה, מבקשים עזרה מאל מושיע בעת צרה ולחסדו מייחלים, עד ישקיף ברחמיו לעזובה, שנואה, תועה כשה פזורה.

ודעו אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח ותנוחה, לכל אבל ומרגוע, לכל עני ודל. ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות איכה ישבה בדד. ובחודש תמוז ואב יגדל ההספד בירושלים והאנשים והנשים באפר מתפלשים, צמים ומתענים, בלבוש שק עולים על הר הזיתים, סחרחרי לבבות, אנשים מכאובות, יושבי חרבות, מקנחים מעיניהם דמעות על המון וארמון.


במשך השנים נתכנסו בארץ קראים רבים וקהילותיהם גדלו והלכו וכוחם גבר ובשנת 1060 בקירוב משל על ירושלים קראי בשם אבו סעד יצחק בן אהרון. והתפללו הקראים על ישועתה של הארץ ומכיוון שהעלייה להר הבית נאסרה עליהם, כמו על אחיהם הרבניים, עלו גם הם בחגיהם להר הזיתים ומשם השקיפו למקום המקדש והתפללו לגאולה.

אבל בני השושנים לא עסקו רק בתפילה ובאבל, אלא חיו את חייהם כדין חיים, גברים ונשים וילדיהם, והתעסקו בעיסוקים שונים, במסחר ובאומנויות ובתורה ובתפילה לפי דרכם. והיו מתיידדים ונישאים ומתאהבים, כדין אנשים בכל מקום בעולם. ועוד נספר באהבה וקנאה שבין אישה ושני גברים קראים, ונראה כי נוסף לכול, ככל בני האדם היו הקראים.


מקורות: מפיוטי הקראים הקדמונים – מ' זולאי, קובץ שוקן תש"א; הקדמת סהל בן מצליח לספר המצוות כפי המובא בספר היישוב ב'; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!