לוגו
השיכור
תרגום: מנחם מבש"ן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

ברחוב ברנובסקי, אשר נקרא בפי היהודים קרביסר, היה לפנים בית ארוך ורחב ידים הבנוי תחתיים ושניים, והבית נבדל לגובה מכל יתר הבתים בעלי קומה אחת, אשר לא באו עדיו בקומתם. בתוך הבית הזה היה מהלך ארוך וצר, אפל ואין נוגה לו, בו יבואו אל מעקות העליה. וכי יפן העובר צעדי מספר משם אל הימין וראה והנה חצר גדולה ורחבה ובה שני טורי בתים. הטור האחד, משמאל, בתים קטנים ושפלי קומה, והטור השני, מימין, חדריו גבוהים ורחבי ידים הרבה יותר מאלה.

בבתי הטור השמאלי ישבו המון משפחות עניות הנה וילדיהן, אשר נפלו מאד בענין מגרי הבית הגדול אשר לפני החצר, כי אלה שמן חלקם בחיים. לא כן הטור הימני; ששם לא היו בתי מושב אנשים כי אם בית תפלה והחדרים הנספחים עליו, רק בקצהו האחרון היה בית מעון לשמש.

בית התפלה היה בית גדול ורם, כי כן יעשו הבתים האלה גבוהי קומה למען הכיל את כל המון הבאים להתפלל שמה ושאפו רוח דים ולמען היות מקום לעזרת נשים. והעזרה הזאת אמנם לא היתה בנויה כרכוב עגול על פני כל הבית מסביב, כאשר בהיכלי הנאורים, כי אם חדר רחב ידים ועל פניו, אל עבר חדר הגברים, חיץ עמודי עצים מרבעים מעשה שבכה, והעמודים קרובים מאד אחד אל אחד, אין ראש אשה נראה בעד השבכה. רק ידוע ידעו הגברים כי נשים שם ממעל מפנימה למעקה וראה לא ראו את פניהם – כמשפט כל בתי התפלה הישנים.

ובית התפלה לגברים גם הוא לא היה גדול למדי, רק כמאתים נפש יכיל, אף כי הגיעו את השלחנות, אשר יעמדו אליהם להתפלל, אחד באחד; וגם לאלה היה המקום צר לולא הלשכה הוא חדר גדול ומרוח היוצא מבית התפלה לאורך הבית בקצהו ואשר היה גם הוא לבית תפלה בחדר הפנימי.

נקל להבין כי המשפילים להתפלל שם לא היו נכבדי עם נשואי פנים ולא בעלי הון. אמנם שמוע שמעה תבל זה אלפי שנה ממרום הר סיני כי כל בני האדם אחים הם ואין נקלה ונכבד בתוכם, גם כתבי הקדש גם התלמוד הקדישו את התורה הזאת וישימוה לחק בישראל, בכל זאת לא יחדלו גם בבתי כנסיות לשום פדות בין איש ובין רעהו ולהציב להם גבולות לפי ערך האנשים ומעשיהם ומשלח ידיהם. גם הדעת כי אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו לא תעצור כח לשרש מלבנו את המשפטים המעוקלים אשר הנחלנו לנו מדור דור.

ובכן היתה הלשכה בית תפלה לאנשים נופלים מרעיהם, או לאשר יחשבו לנופלים, הלא המה אנשי מלאכה עניים למיניהם, עוזרים בבתי מסחר, מתי מספר משרתים אשר ישרתו בבתי הגבירים המתפללים בבית התפלה הפנימי, בטלנים וכאלה רבים אשר שמו להם גם המה מקומות ומחלקות איש לפי ערכו ורהבו; ובתוכם, אל הדלת והמזוזה, היה מושב איש דברנו, הנקרא יחזקאלי שכור.

הדבר אשר קורא לו שכור לא יפלא בעינינו, הכרת פניו האדומים תענה בו לכל רואיו כי שמו נאה לו; אך את אשר קראוהו יחזקאלי לא נדע מה שורש דבר נמצא בזה. מה ליחזקאלי שכור ולשם ההקטנה הזה אשר לא יושם כי אם לילדי שעשועים, לאנשים הנאהבים והנעימים לנו? גם לפי דמות תבניתו לא יאתה לו ההקטנה הזאת; כי לא היה דק בשר ולא שפל קומה, כי אם להפך איש רם הקומה, משכמו ומעלה גבוה מיתר האדם, מבנה גוו היה איתן, ראשו כמשפט, פניו להבים, כמעט כפני פראי אדם, אף גם טובים למראה, כפות ידיו היו ככפי איש מלאכה, כאיש אשר לא ישיב ידו מכל עבודה, ואף כי היה שכור תמיד היה חרד מאד על הנקיון עד אשר יכול להיות מופת לרבים בדבר הזה. יש אשר בגדיו קרועים, אך לא נכתמים; ידיו שרוטות בעבודה אשר עבד בהן, אך סחי ומאוס לא נראה עליהן; שערות ראשו לא היו פרועות כי אם לעתים רחוקות מאד, כי שמר את משמרת ראשו וזקנו להיטיב אותם תמיד במסרק. ואיש לא ידע את יחזקאלי מנעוריו, אשר ישים לו בגלל זאת את שם ההקטנה; לא היתה זאת אפוא בגלל החוקה אשר ילכו בה בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כי השם אשר יכנה בו האיש בימי הילדות ישתמר לו גם אחרי בואו בימים וכמשא כבד ירבץ עליו שם צעירתו כל ימי חייו במקום מולדתו.

לא זאת היתה ליחזקאלי מיודענו, כי בכל באי בית התפלה, בכל הקהל אשר ידעהו – ומי לא ידע את יחזקאל שכור בכל הקהל הגדול! – לא היה איש או אשה אשר יזכור כי ראהו בימי ילדותו או בימי נעוריו. באחד הימים בשנות החמשים לספה"נ הופיע פתאום ביאססי, וביום השבת הראשון לבאו הלך אל בית התפלה אשר ברחוב קרביסר להתפלל שם; מני אז בחר הסתופף בבית הזה ולא חדל לבא למועד התפלה פעם בפעם גם בימי מועד ושבת גם בימי המעשה. מוזר היה לכל, לא ידע איש ולא התודע לאיש ולא דבר דבר אל קטן ואל גדול מכל אשר אתו ימים רבים. ואולם לא נכחד כי לא בשל האנשים ההם “שכניו בחצרות אלהים” היתה זאת, לא המה התנכרו לו ככה, כי מי כיהודי בבית התפלה איש רעים להתרועע, כי אם דרכיו היו מבדילים בינו וביניהם. מעולם לא השיב דבר לכל אשר שאלוהו, כמשפט, “מאַין תבא, איש יהודי?” כי נתן לו איש את ידו וכי ברכהו איש לאמר שלום עליך או יברכך ד' או כי פתח שפתיו עמו על העתים ועל הרוחות ועל כל דבר חפץ או כל דבר רֵק, לא השיב ידו ולא חשך פיו מכל הדובר בו, גם היה מהיר לעשות תמיד כרצון איש ואיש ככל הדברים אשר יעשה איש ליהודי אחיהו בבית התפלה למצא חן בעיניו ולהשביעהו רצון, אך מדי שאול איש אותו את השאלה השומה בפי כל בן ברית בהתודעו בתחלה אל רעהו: “מאין תבא איש יהודי?” והחריש ולא יענה דבר, וגם עז פניו, המפיקים תמיד אורה ונחת, ישנה ולבשו רוח כהה.

על כן היה יחזקאלי, כאשר נקרא שמו בראשונה, או יחזקאלי שכור, כאשר קרא לו אחרי כן, ימים רבים איש בודד במועדיו ולא יכל למצא לו מכיר ומודע. הן יתודע איש לרעהו כאשר ידע מי הוא זה ואי מזה הוא, גם כי יהיה נקלה ושפל אנשים מצא ימצא לו אנשים כערכו רעים ומיודעים; אך האיש אשר חשך סתרו, אשר אין לו שם משפחה ואין יודע מקום מולדתו מוצאו ומבואו, מי יפקדנו ומי יפנה אליו?

ואולם שנה עברה ושנה באה, ויהיה כי ארכו לו הימים והאנשים והילדים הסכינו עמו מעט מעט ויפתחו את שפתיהם עמו וגם הוא עמהם ולא זרו עוד איש לאחיו כקדם. חבר היה לכל, כקטן כגדול דברו אתו בהתגלות לבם, אף כי הילדים שהמה שלחו לשון מפניו וירהבו בו ויסלו עליו ארחות משובתם, כי להם הפיק נפשו ועמם השתעשע, ויהי יחזקאלי שכור מעט מעט כאחד התושבים בבית התפלה, וכן היה בעיני חבריו; וברוב הימים נקרא גם הוא לעלות לתורה, אשר לא נתן לו ככבוד הזה עד אז, והכבוד הזה יקר היה בעיניו עד מאד, תחת אשר כל כבוד זולתו כמהו כאין בעיניו.

ובכל זאת לא היה עד נצח כאחד האזרחים בבית התפלה, לולא כבדהו הגבאי נגד באי הבית בתתו לו את ידו לעיני הקהל יום אחד, בערב יום הכפורים בהקהל כל העדה אל בית התפלה, ועוד מעט ויהיה לו לפה ויסבב פני הדבר להשכיר לו בקצה החצר לשבתו חדר קטן אשר היה קרוב אל בית מעון השמש, רק לשכת העצים הפרידה ביניהם. והגבאי איש זקן ועשיר ונשוא פנים, אחד מנכבדי העדה מימי קדם קדמתה, והוא לבדו היה כיודע את מסתרי יחזקאלי שכור ואת המוצאות אותו לפנים.

והגבאי מת עוד מעט ועמו מת גם סוד יחזקאלי, אך מעתה לא היה עוד בעיני חבריו כאחד הרקים. בן בלי שם, כי אצל הגבאי מכבודו עליו; ואולם עתה שנו הכל את דרכם עמו. בעוד היותו נחשב להם נכרי, נקרא בפי כל יחזקאלי או רבי יחזקאלי, אם היה שכור ואם אין, אף כי יש אשר היה להם לשׂחוק ולהיטיב את לבם; ואך היה כאחד האזרחים והנה איש לא קרא לו עוד יחזקאלי ולא רבי יחזקאלי; כי כלם מקטנם ועד גדולם, מאיש ועד אשה ועד ילדים וילדות קראו לו: יחזקאלי שכור, זה שמו וזה זכרו מעתה.

איש שותה שכור בקהלה עברית קטנה או גדולה, בת עשרה בתי אבות או בת עשרת אלפים, חזון יקר הוא מאד. החטאת הזאת כלה, השכרון, נגע לא נודע הוא במשכנות יעקב, תועבה הוא לכל העם. כאשר לא יתורו אחריו העשירים ואנשי הבינים, כן לא יראה ולא ימצא גם במחלקות התחתיות אשר בעם, באנשי המלאכה ובעובדים. אמנם יש אשר ישתה גם העברי על יתר; אך השכור תועבה ומנוד ראש הוא בישראל, כל רואהו ידור ממנו, גם כי לא באלה דרכו כי אם מקרה היה לו. כי מאז חדלו היהודים להיות גוי יושב על אדמתו והדת היתה נחלתם וחלקם בחיים, מצאו להם, לכל העם, משא נפש גדול ונשגב, אליו ישאפו ובו ידבקו. התורה והמצוה אשר העמיקו להגות בהן בכל עת תמיד שמרו אותם מחטאים גדולים ומכל תאוה ושרירות לב אשר יכשלו בם בני ההמון; על כן לא נעו מעגלותיהם אל דרך חטאים ולא נגאלו בטמאת יצרי לב אנשים רקים ופוחזים. היהודי התמים לא ידע שכרון ומחולות, שחוק והוללות אשר ישגו בם אחדים זולתו ימים ולילות על בלי היות להם ענין טוב מאלה לענות בו למלא נפשם הרקה או לכלכל רוחם הנכאה. דעת התורה היתה מאז ומעולם משא נפש כל המון ישראל, כל נאמן בברית אבות, משא נפש אשר יוכלו לבא עדיו כקטן כגדול, כנקלה כנכבד, ובו יכבד על פני כל חבריו וכל אשר אינם חברים לו; אל הנס הזה לבדו נשאו כל היהודים עיניהם ולבם בימים הראשונים, בו חזו חזות הכל והוא רומם נפשם ולבם ויצרפם כצרף כסף. רק החסידות אשר הרימה את הבערות כדבר טוב וכשר לפני האלהים ותשם את התפלה לפני התורה ואת הלהג לפני הגיון הלב, לא כמשפטי ישראל מאז ומעולם, היא הוציאה מבית גניזה מתנה טובה לאנשי עדתה ו“תקון” שמה, והיא הרבתה בישראל גבורים לשתות יין ולמסוך שכר, שתה והעדף. ואולם גם אלה הצנע יצניעו לכת בדרכיהם אלה כי יתבוששו והתגודדו על מי דגן ותירוש בבתים ולא בחוץ, לא יראה בחוצות איש יהודי אשר ישחית את דרכו בסבאו והתגעש והתהולל והתנודד בקיאו או אשר ישיר שירי נבלה וקלל קללות נמרצות בתוך רחובות להיות לגעל נפש לכל עובר אשר לא ידעו האדם אם בהמה לעיניהם.

ויחזקאלי שכור גם חסיד לא היה ועל דברתו לא הלך מעודו לראות פני כל צדיק. על כן היה בשכרונו מראה יקר, יקר מאד, דבר פלא מאין כמהו בישראל, ועל כן גם אחרי חדלו לראותו כאחד הנודדים הרקים והפוחזים, אחרי אשר היה ל“בעל הבית” בעיני העם, לא נמנעו בכל זאת מהשמיעהו מוסר כלמתו על פניו ולא קראו לו בשמו לבדו כי אם בשם שכור. אמנם חרה ליחזקאלי היטב על שם הקלון הזה, אך לא יכל להימין ולהשמאיל, עליו היה לשאת חרפתו ולשאת בשרו בשניו, כי איך יתקצף בכל הנחרים בו והוא היה באמת שכור בכל עת, לא סר יינו מעליו כי אם לעתים רחוקות.

אין מעצור ואין מחסום לפי העם כי יהותתו על איש, ואולם יש אשר יעברו כל גבול, יחלפו חק ומשפט. אמנם כי יחזקאל לבדו הביא עליו את הרעה הזאת, מידו היתה לו; אך לו שם איש אל לבו לדעת את נפש יחזקאלי ולבחון לבו וכליותיו, לו העמיק לחקור ולדרוש אחרי הדבר אשר המריצו לתת בכוס עינו, כי עתה הצדיקהו וינחמהו וישמחהו מיגונו, ומי יודע אם לא מצאה ידו, בדבר אתו טובות ונחומים, להחיות לבו הנשבר והנדכה ולרפא משובת להיותו כאחד האדם.

מי האיש החכם ויבין את זאת, יודע דעת נפש האדם – ויחשוף מסתרי לב עקוב והריסותיו, וידע את מוצא דבר תאות השכרון אשר הדביקתהו; ואולם העם יראה לעינים ולא ללבב ודבר אין לו עם הסבות ותוצאותיהן; לא יתבונן לדרכי איש ולהליכותיו לדעת על מה שרשיהם יסבכו ועל כן לא יכל למצא מבעד לשכרון אשר נראה לכל על פניו תמיד, את נגע לבבו האוכל כעש כל קרביו ומוח עצמותיו בסתר, לא יכל לדעת כי השכור הזה אמלל הוא ומר נפש, אדם עשוק אשר המריצוהו נגעי בני אדם לפרוץ עליו פרץ ולעשות מעשהו זר מעשהו.

בעיני העם היה יחזקאלי איש שכור ככל השכורים, שכור בבקר, שכור בצהרים, שכור בערב. לא הבדיל בין ימי המעשה ובין ימי מועד ושבת, וגם ימי החג היו לו להשתכר משנה שכרון, כפי אשר לא הסיר את יינו מעליו.

ודרכו זה היה נודע לכל; ובהגיע “הימים הנוראים” ראש השנה ויוה"כ, ימים אשר יפילו פחדם ומוראם והדרת קדשם על כל איש יהודי תמים באמונתו ובהשמע אנחה שוברת מתנים יוצאת מלב איש בערוך כל העדה תפלתם בצקון לחש, או קול קורא אל אלהים בחזקה בעת התפלות אשר יתפללו כל העם פה אחד בקול, וידעו הכל כי הקול קול יחזקאלי שכור והאנחה מלבו יצאה. בראשונה גערו בו כל המתפללים לא אחת ולא שתים, ואחר הכירו וידעו כי לא יצליחו לשנות את דרכו ויסכינו עמו, והיה מדי השמע קול ילל ואנקה וקול תרועת שבר בהתפללו כל העדה בדממה, בשפוך הכל את נפשם לפני אלהים וקולם לא ישמע, ופנו כל האנשים איש אל רעהו, בכל היות יראת היום הקדוש על פניהם, ושחקו בקרבם ואמר זה אל זה: “הנה הנער בוכה”, כי ידעו הכל כי הוא האיש ואין זולתו אשר יעזוב עליו שיחו והמית לבו בעת כזאת.

ובכל אלה לא היה יחזקאלי שכור כאחד השכורים, ואף כי דבק בו השכרון בכל עת תמיד לא נבקה רוחו בקרבו ולא הסתתרה בינתו אף פעם אחת; ומשפטו כמשפט המתגרה ביין לרצונו, כשותה למען ימלא שכרון, אך לא נבלע מן היין ולא התהולל ולא עשה תפלה בהשתכרו. על כן היתה למשל בעם לאמר אם לא יחפוץ יחזקאלי גם עשרת צמדי בקר לא יעצרו כח להוציאנו מביתו להניח כוס אחת קטנה אל פיהו. כי אמנם ידע האיש הזה את דרכו אשר התיצב עליה, ידע את משוגתו, אך השתיה היתה לו לחק ולא יכול לעזבה כאשר לא יעזוב איש לחם חקו וחי; והיה מדי עבור אותו היין ושב והיה כאחד האדם, תחת היותו כחיה רעה בהזירו מיין ושכר, והיה בו בדבר הזה הפך מכל השכורים.

לו התבונן איש בתם לבב ביחזקאלי שכור כי עתה מצא בו דבר מפליא אשר בו יוכל לבא עד תכונתו. השכור הזה היה תמיד איש מתכבד כאחד אנשי המעלה. לא היה איש אשר יכול להגיד עליו כי קבל מאתו מתנת יד קטנה א גדולה וכי פנה לאיש לבקש מאתו כל דבר. ואף גם זאת כי הפיק נפשו תמיד ברוח נדיבה לעניי עם וישרת אותם לכל מלאכת הבית או למלאכת מצוה בשמחה ובטוב לבב בלא מחיר, ולעבוד עבודות כאלה בכסף בבית איש אשר ידו משגת מאנה נפשו. מנין כי יהיה להאסף בבית איש עני אשר מת עליו מת, והשליך יחזקאלי את כל מעשיו אחרי גוו, גם כי רבה עליו העבודה, והלך אל בית האבל בחפץ לבב למלאות את מספר ה“מנין” כל ימי האבל; ואל בית איש עשיר לא ילך להתפלל בשִׁלום כמשפט הבטלנים, וכל איש וכל דבר לא יטנו לעשות זאת גם כי אין לו כל מעשה אשר יעשה לביתו. כי יהיה על איש לעשות סכה או לערוך את ערכה או לתקוע היתדות, ובא יחזקאלי עד מהרה ועשה בחפץ כפיו, לא יחכה עד אם יפגיעו בו, רק בזאת יאות לעשות את כל המעשים האלה בעשותו אותם בנדבה לאיש עני אשר אין לאל ידו לשכור לו אנשים בכסף למלאכתו.

כאלה וכאלה עשה יחזקאלי לכל עני וכל כושל; יש אשר נראהו שואב מים ונושא עצים, וגם חוטב אותם אם אין זולתו לחטוב, ועושה כל מלאכת עבודה בבית אשה אלמנה עניה או בבית איש מלאכה או רוכל אשר נפל למשכב או אשר ילדה לו אשתו ואנשי הבית קצרי יד מהכין הכל על משפטו, ושכר לא יקבל בכל עמלו. ואף גם פתח יפתח את ידו להם לעת מצא ונתן לאלמנה או לחולה או ליולדת שקל כסף או שנים. והיה כי ימאנו לקחת את הכסף ומידו והאדימו פניו ואמר להם: “הו! הו! הלהרעימני אתה אומר! על אביוני אדם להחזיק איש יד אחיו, וכי ירחיב אלהים את גבולך והשיבות לי את כספי”. וכי ישאלוהו לאמר: “מדוע אינך הולך למנין אל בית האבל לאיש העשיר או לעשות לו את סכתו והיה שכר לעמלך?”, וענה אותם בלשון אחרת לאמר: “הן יש אנשים רבים דלים ממני המחכים למשכרת ואַין, קראו נא להם וילכו, ואני הנה כחי במתני וידי ורגלי בריאות וטובות”.

אמנם כי ידיו ורגליו היו בריאות וטובות וגם היה לו הרבה יתר מזה: מהיר היה בכל מלאכת עבודה ובכל מלאכת חרש וחושב עד להפליא. ויהיה יחזקאלי בדבר הזה לאות לכל יודעיו כי לא כנים דברי המשל אשר ימשול העם לאמר “ברוב מלאכות מעט ברכות”, לאמר מי האיש החפץ לראות ברכה בעמלו ישלח ידו למלאכה אחת מכל אשר יעשה האדם וישת לבו לה כל הימים. והוא ידע לעשות בגדים ונעלים, כובעים וכלי ברזל מרקע, ולעשות בכלי שעות ובכל מלאכת מחשבת מלבד אלה, את הכל ידע היטב והחרשים אשר עשה אתם במלאכה פעם בפעם העידוהו כי מהיר הוא במלאכתו לעשותה ביד חרוצים וגם בישרת לבב מאין כמוה, וכי יכול יוכל לראות טוב בעמלו ולעשות עשר, בשגם יש מלאכות אשר שכל את ידיו בהן בתבונה ובדעת כאחד חכמי החרשים אין נגרע דבר. בחפץ כל לב "שמוהו החרשים בעושי מלאכתם, לולא תאותו המבישה, תאות השכרון אשר לא נתנה דמי לו, כי על כן נקרא בפי כל שכור; רסן מתעה היה לו השכרון, פרץ נבעה, לא יכול הצפינו. יש אשר רבה העבודה על החרש ועל אנשי מעשהו, המה עובדים בזעת אפם מבוהלים ודחופים והוא שוקד על דברו נחפז לכלות את המלאכה, לא ידע במה יאחז וממה יניח את ידו, ויחזקאלי שכור יעזוב את מלאכתו אשר היו כל מעיניו בה זה מעט, והניח מידו את המחט או את המקבת או כל כלי מעשה אשר יעשה בו, וקם ממושבו בשובה ונחת ופתח הדלת והלך לו אל בית היין אשר במקום ההוא לשתות כוסות מספר כנפשו שבעו. ויהי אך נהיתה תאותו ויחזקאלי יקום ממשתהו בשובה ונחת כבראשונה ומחה פיהו ושב אל עקבו לאטו אל בית אדוניו וישב אל מושבו וידו אוחזת במלאכה כמו לא נעשה עמו דבר; אך איש לחפצו ואיש לבצעו, וגם כי יאבה החרש סלוח לו על עזבו את מלאכתו שעה או שתים, בשגם תאותו ממנו לא נסתרה, לא יוכל; כי יהיה יחזקאלי למופת לאנשי מעשהו האחרים אשר אתו ועשו גם המה כמהו, ולא – ילונו על אדוניהם כי ישנה את האחד לטוב נגד חבריו. ואף גם זאת כי היו חברים מלעיבים ומתקלסים בו ויהיו לצנינים בצדו, אף כי החרה החזיק במלאכתו בשובו ויעשנה ביד חרוצים כבראשונה. על כן לא יכול החרש לחדול משלח את יחזקאלי מעל פניו, אם טוב הדבר בעיניו ואם רע, ויהי חסר לחם ונקיון שנים מנת חלקו. ויחזקאלי לא ישים לבו לזאת. המלאכה אחת היא לו? אם חרש אחד ישנו בעיר? האחד שלחו מעל פניו והשני יאספהו, ויש אשר בא אליו החרש וישחר פניו לשוב לעשות אתו במלאכה, אף כי ידע דרכיו מתמול שלום.

ולא את המלאכות האלה לבדן, אשר יעשה אותן האדם וחי בהן, ידע יחזקאלי שכור, כי אם גם עבודות אחרות אשר בדברי מצוה ודת יסודתן. כי יחסר לאופי המצות איש מהיר במלאכה הזאת, ובטחו כי ימצאו את יחזקאלי עזר כנגדם. אז יטוש יחזקאלי את כל מעשהו אשר יעשה ונדרש לקוראיו לעשות אתם במלאכה, רק במלאכה הזאת לבדה לא התרפה כמעט קט וגם יין ושכר לא בא אל פיו כל ימי עבודתו ויהי הדבר הזה לפלא לכל יודעי דרכיו. ותחת זאת היו פניו נזעמים ורוחו סרה, שפתיו מלאות זעם וכלו כאיש נדהם ומתמוגג בכאב אנוש, ופעם בפעם תבכה נפשו במסתרים ודמעתו על לחיו. כי גם בכל משלח ידיו שקד על מלאכתו לשמור ולעשות אותה כמשפטה, ואף כי עתה בדעתו כי מלאכת שמים בידו ופן ישתה וישכח מחוקק ועשה דבר אשר לא כדת, על כן קים וקבל עליו לרצונו מסה גדולה וקשה מאין כמוה.

גם כל מלאכה וכל מעשה אשר בדברי דת משה ויהודית או בחקות העם יסודתם לא נפלאו ממנו, ועשה אותם תמיד בשמחת כל לב, דבר דבר בעתו. מעשה הסכה, הערבה להו“ה, נרות הדונג לר”ה ויוה“כ, משלח ידי הנשים הצדקניות בישראל מאז, ואף גם מעשה י”ש אשר יוציאו משזופים לפסח, לא זרו לו, ופעמים רבות היה לו שכר טוב בעמלו כמעשה המשקה הזה.


* * *


יחזקאלי שכור לא היה חסיד וגם לא מתחסד ומתקדש בלב ולב, כי אם איש ירא אלהים, ויראתו את אלהים היתה תמימה וטהורה, אף כי תעה בשכר. על פי הגבאי אשר דבר עליו טובות אל אשר לו המשפט נתנה לו שאלתו לשבת בחצר בית התפלה, כי נכסוף נכסף לשפוך שיחו לפני אלהים בכל עת תמיד בתוך קהל ועדה ולא יכול לחסר נפשו מחפצה זה כאשר לא יוכל איש לגרוע לחם חקו. כמהו לא היה איש אשר בא אל בית התפלה ביראת אלהים ובהדרת קדש וענוה צדק. ותפלתו היתה זכה, ממעמקי לבבו קרא אל אלהים בחזקה בשפתים דולקים ובתמת ישרים. מעט מעט הפכו דרכיו אלה לב אנשים רבים עליו לטובה, ואך בהגיע קץ ימיו נפקחו עיניהם ויכירו וידעו כי לא בצדק שפטו עמיתם על הימים ההם.

אחרי הבצע לא הלך לבו, וכי שאלו ממנו לעבוד את עבודת בית התפלה בהיות הדבר נחוץ עשה בחפץ כפיו ולא השיב פני מבקשיו לכל דבר ולכל עבודה קשה. ויהי היום והשמש חלה ולא ירד ממטתו שלשה ירחים ויותר, ויקם יחזקאלי שכור תחתיו וישמור משמרתו וכל שכר לא קבל, גם כל תרומה כל מנה וכל חק אשר יהיה לשמש מאת “בעלי הבתים” בעמדו לפניהם לשרת, בהמול לאיש בן זכר או ביום חתונה בן ובת, ביום שמחה או ביום אֵבל, את הכל לקח יחזקאלי וימלאהו לשמש בימי חליו יד ליד, ובקומו מחליו ויאמר לתת לו ברכה ממשכורתו על חסדו ואמונתו עמו ויעט בו יחזקאלי באפו וימאן לקחת מאומה מידו.

עוד זאת הגדיל יחזקאלי לעשות טוב וחסד, כי רק בעת ההיא לבדה הלך לו, אם נקרא ואם אין, אל כל בית אשר היה לבעליו יום טוב או יום רע, שמחה או אבל, כל מקרה וכל פגע, לאסוף “מנין” או למלאות את מספר המנין ולעמוד הכן לכל דבר ולכל עבודה אשר ידרשו מעמו; ורק בעת ההיא לבדה דחק ונכנס אל בין שורות הבטלנים ויתאמץ להתראות למען לא יפסחו עליו בתת לבטלנים איש חלקו, ולקח את הכסף וצפן אותו היטב בכליו, וכל העם רואים ומשתאים לו.

והאנשים התאפקו לו כאשר יכלו להתאפק על דרך תהפוכות אשר כזה, ויהי כי קצרה רוחם מנשוא והאחד ערב את לבו לשאול על ככה, ובדברו ויהי רגע כמצחק ורגע כמבקש לדעת פשר דבר באמת…

ויצחק יחזקאלי בקרבו ויאמר: בעודני בגפי אינני חסר כל מאומה, כי יש לי ידים ורגלים בריאות, תהלה לאל רועי; ועתה לי אשה ושבעה בנים, בם קטנים ורכים, עוללים ויונקים, והעניים האלה מבקשים לחם לפיהם ושמלה לעורם ונעלים ורגליהם, גם הנה הפקיד אלהים בהלה על הבית, את המחלה. ואני אפוא מה אעשה לעת כזאת? לא למעני אני מבקש כי אם למען האשה והבנים!

כל אשר לא ידעו את הדבר שמעו אמריו ויתמהו תמוה; ואולם האיש אשר ידע את אשר אתו ויבן בדברים השתומם לאיש הזה שככה ישליך את נפשו ואת חפציו אחרי גוו לעשות טוב וחסד.

אמנם כן, יחזקאלי שכור היה נדיב לב ורב חסד, ולו שם איש אל לבו לדעת את אשר בכיסו ויודע לו כי לוּ באמת נתן לשמש בימי חליו רק את כסף התרומות והמנות הראויות לתת לו, כאשר אמר, כי עתה לא היו לו ולבני ביתו גם לחם צר ומים לחץ. והוא לא כן עשה, כי כל הכסף אשר השתכר בימים ההם בעמל ידיו ספה על כסף התרומות הבא לידו מדי שמרו את משמרת השמש ויתן את הכל לאשת החולה, באמרו כי הוסיפו “בעלי הבתים” לתת על אשר הסכינו מתמול שלשום.

ולא בדבר הזה לבדו כי גם בכל עת ובכל מקום היה יחזקאלי איש טוב ועושה חסד. בכל שכניו העניים אשר התגוררו בחצר בית התפלה ואשר מסביב להחצר, ובהם בעלי חמשה בנים ובעלי שבעה בנים ובעלי תשעה בנים, לא היה איש אשר לא הודיעהו לעת מצוא את ידו הפתוחה ואת רוחו הנדיבה. על כן אהבוהו כל המשפחות העניות ההן, ולא זכרו לו את אשר שגה ביין, והילדים העריצוהו וירוממוהו. כמה פעמים ישב אל מטת אחד העניים האלה בחלותו, ישוב ושמור עליו כל הלילה ושנה בעיניו לא ראה, למען יוכל האיש או האשה, האב או הבן לנום שנתם ולעשות מלאכתם ביום מחר, פן תשבת המלאכה יום אחד ונגרע חוקם אחרי אשר פרצה המחלה גם היא פרץ רחב בתבואת ביתם הדלה.

על כן על אדות הדברים האלה אהבוהו ויכבדוהו גם העניים אשר בטיב עמם גם כל אנשי העדה. כי זה משפט העניים עם אנשי חסדם, זכור יזכרו להם את כל טובותם ותגמוליהם עליהם ואל חכם שיפר להלל בשערים מעשיהם ולתנות צדקתם בראש כל חוצות ובכל פנה ובכל רחוב. היפלא אפוא כי נהפך מעט מעט לב כל העם, כנקלה כנכבד, לאהבה אותו ולהוקירהו, מאין עוד פנות אל משוגתו אשר לא סר ממנה?

ואולם כטוב לב כל סביביו נהלך כצל כנטותו, כשמוח כל הארץ היה הוא סר וזעף. רק יין משתהו לבדו נתן לו כח להכיל את הסער המתחולל בקרבו. בדרכיו הטובים מצא ניחומים כמעט, ומדוי לבו הרעים לא סרו בכל זאת.


* * *


רק באחת לא היה מעצור לרוח יחזקאלי, וכאשר יגע איש ביתר הקשת הדרוכה והתגעש ורעד כלו, כן התרגז והתגעש בנגוע אל לבו בדבר הזה; באמור לו “אתה” (בלשונות המערב לא יאמר לרעהו “אתה”, כי חרפה היא לו), יאדימו פניו כתולע וצוארו יתעל כנאד נפוח ועיניו ירוצצו בחוריהן כברקים ועלה עשן באפו עד להשחית. מה ראה על ככה? העל כבודו יחרד לבו? אם שירות לבו השיאהו בהתעותו ביינו? מי האיש החכם וידע זאת?

מלבד מומו זה היה לבו לב בשר, לב שה תמים לכל דבר. אמור לו כל העולה על רוחך, ספה עליו חרפות על חרפות, הכעיסהו גם כעס, והוא לא ישים על לב. הנערים סלוהו כמו ערמים, החזיקו בכנפות בגדו, השליכו מצנפתו מעל ראשו ארצה, רכבו על כתפיו, והוא נשא ויסבול את הכל ולא כהה בם. וגם יש אשר הפיק להם נפשו ויבא להם כטוב לבו עליו מגדנות ותופיני דבש, ויש אשר רכבו על גבו צמדים או שלשה וירץ כמהם בחצר לארכה ולרחבה וישעשע נפשם עד אשר כרע נפל לארץ כי עיפה נפשו לרוכביו.

ואולם אך נסה איש לאמר לו “אתה” והנה נהפך השה השוקט לאריה משחית, גם לנערים גם לאנשים באים בימים, יהיו אשר יהיו. אחד העשירים, אשר כיסו מלא ולבו נעור וריק, הואיל לדבר אל יחזקאלי יום אחד כמשפט הזה בצאתו מבית התפלה, ויתאדמו פניו כדם וישלם לו אל פניו בדברו אליו גם הוא בלשונו, וישחקו כל הנצבים אשר ידעו את כסלתו זאת, שחוק גדול, ויפלו פני העשיר אשר לקח לו קלון ולשונו לחכו דבקה – ולא שנה עוד באולתו אחרי זאת.

וכסלתו זאת הקריבה לשחת נפשו; זה האיש אשר משל ברוחו גם בהיותו שכור וישא ויסבול הרבה יותר מאחד האדם, לא עצר כח להתאפק למלה אחת נקלה ותהי לו חטאתו אשר חטא בקוצר אפו למשחית, כאשר יאמר משל הקדמוני: תיסרך רעתך.

ויהי היום בערב יוה"כ בשעה הרביעית וחצי לפנות ערב והעם החל להתאסף אל בית התפלה להכון לקראת האלהים ליום הקדוש הבא. ויחזקאלי שתה לשכרה כפעם בפעם, וגם הוסיף לשתות הפעם על אשר ישתה יום יום, כי מחר לא יבא יין אל פיו.

ויהי כי ידע לבבו כי לא טוב הדבר אשר עשה ולא בא אל בית התפלה פנימה ויצנח על כסא מנגד למבוא הבית וישב מַשמים ועיניו נשואות השמים. וכל העוברים הביטו אליו וינודו לו בפעם הזאת, והנה אחד הנערים, כבן עשר שנים, עלה על כתפיו ויאמר לו:

– הבה נא, יחזקאלי, הרכיבני על גבך.

ויניע יחזקאלי כתפיו ולא ענהו דבר; ותקצר רוח הנער ויבהל על פיו ויקרא:

– הוי, הוי, הרכיבני על גבך אתה השכור!

הדבר יצא מפי הנער ונפל בלב יחזקאלי כחץ שנון, ויקם בחמתו ממושבו ויִנָער וישלך את הנער מעל כתפיו ארצה על מרצפת האבנים אשר בחצר. ויזעק הנער זעקה גדולה ולא יסף, וברגע וירעימו על יחזקאלי קולות רבים מכל עבריו, ויתלכדו כל הקולות ויהיו לקול רעש גדול אדיר וחזק. כי כראות הנשים אשר בחצר ואשר בעזרת הנשים ממעל את הנעשה ולבן רחש דבר מר, ותרימנה את קולן קול הומה כחלילים, קול זעקה ושבר גדול, והזעקה הקיפה את כל המקום ההוא ויחרדו ויקומו כל השומעים. אנשים ונשים נהרו שמה מכל עברים, ויש אשר קמו ממושביהם אשר ישבו שם בבית התפלה וירוצו לראות את הרעה הנהיתה, ותמלא כל החצר אנשים ונשים רועשים הומים כהמות ים לגליו.

וקול המון הקהל הגדול הזה, וקול זעקות הנשים וצוחת האנשים עלו באזני יחזקאלי ויגעו עד לבו וירעישוהו עד היסוד. והשכרון סר מעליו כרגע ויתעורר ויבט בתמהון אל כל סביביו, וירא והנה הנער שוכב על הארץ מתעלף ואין איש שם על לב להרימו. ויגהר עליו ויקחהו על זרועותיו וישעשהו ויניעהו להעירו, והנה דם זב מנחיריו ומפיו.

כראות יחזקאלי את הדם, בטרם ידרוש לדעת את מקום מוצאו, ויחרד חרדה גדולה וכל יצורי גוו התפלצו, שניו צללו, עיניו יצאו מחוריהן, שערת בשרו סמרה, ידיו נעו כנוע עלה נדף מפני רוח, ומראהו כלו כאיש אשר בעתוהו פתאום בלהות צלמות, ויתן בקולו קול נהם ככפיר ויקרא:

– הו שדוד! מה עשית? יוסף פינחס שפכת דם נקי!

ובנהמו וילבינו פניו כפני מת, עפעפיו הֻמכו, ידיו רפו כעצמות יבשות, ואחד הנצבים עליו לקח בחפזה את הילד מעל זרועותיו ויחזקאלי נפל מלא קומתו ארצה כנפול גויה אשר אין כל רוח חיים בקרבה.


 

ב.    🔗

במסלה הגדולה אשר יעלו בה מבֶּרלַד לבַסלוי היה מלון אורחים עתיק ימים, ומוצאותיו מקדם ממחצית הראשונה למאה הי“ח לסה”נ. ראשית המלון היה מצער כמלונה קטנה ואיש יהודי אשר הכרת פני לבושו ענתה בו כי לא רב חילו, חונה בו, לא רק למצא מחית ידו, כי מחיתו מצא לו דיו באחד הכפרים הקרובים אל המקום ההוא, כי אם למען שים שם מקום מנוחה לאחיו בני עמו בעברם בדרך וסרו שמה בערב שבת ובערב יו"ט לשבות שבתם ומועדיהם, ולמען הכן להם אבל כשר כחקות היהודים ולא יתגאלו בכל מאכל אשר לא יאכל. בתי מלון כאלה היו ליהודים כמעט בכל ארץ מלדויה, אף כי היו בעליהם צפוים אל כל רע בגלל גדודי השודדים אשר רשתם פרושה על כל דרכים בימים ההם.

בעלי המלון הזה התנחלו אותו לבניהם אחריהם ובניהם לדור אחר, כאחוזת נחלה העוברת מאבות לבנים בדור דור. וכמו היתה זאת להם לחקת עולם כי יקום תמיד אחד הבנים על שם אביו בנחלה הזאת להעמיד את המלון על מכונתו ועל משפטו אחרי מות אביו.

והמלון אשר היה בראשיתו קטן ודל כסכת נוצרים השתנה ברוב הימים בידי אדוניו הרבים אשר בעלוהו זה אחר זה לדורותם וברוב המעשה שם, ויבנה ויתכונן וירום בגבהו וירחב גבולו לארכו ולרחבו. וכל עוברי דרך מסביב נהרו אליו באות נפשם, גם באין חפץ להם בו ללון שם או לסעוד לבם פת לחם יסורו שמה להנפש מעט המה וסוסיהם ולהחליף כח, ולקחו להם איש כוס יין ודברו דברים אחדים את בעל המלון ואת אשתו ובניו ובנותיו והלכו לדרכם. ביום הששי בערב וביום השבת נעים היה לראות את רוב התכונה והרגש ואת המון האורחים הממלאים את הבית הזה כבוד, תחת היותו בימי המעשה גלמוד ונעלם מכל עין בסתר היער.

כל הזוכרים ראשונות יגידו כי לא באו מעולם בגבול המלון הזה גדודי השודדים אשר הרעו והשחיתו בכל המקומות מסביב ויתנו חתיתם גם על עוברי דרך ועל יושבי הכפרים ובתי המלון גם על יושבי החצרים והערים אשר בגבולות המקום ההוא. זאת היתה לו כי בעלי המלון בדור דור ידעו את אשר יעשו להסיר מעליהם כל פגע רע. המה ידעו כי לא יוכל איש לדין עם מי שתקיף ממנו, וישיתו עליהם כפר ויתנו לראשי הגדודים תרומת כסף שנה שנה, בזאת ישבו בטח כל הימים ויהיו שקטים ושאננים מאשר יציבו להם משמר אנשי צבא לעשרות. ויש אשר עברה חרב למשחית במקום ההוא ויהי חמס ושד ומגור מסביב, עד לפני שער המלון הגיע, אך אליו לא נגעה הרעה, גם כל הדורך על מפתן הבית שלום היה לו מעתה. מדי קום שר גדוד חדש לראש על השודדים, ובא והגיע כוסו אל כוס בעל המלון ונשבע לו, כמשפט, להיות הוא ואנשיו חומה על הבית ועל יושביו ולא יפול משערת ראשם ארצה. ושמרו אנשי הגדוד את הברית ואת השבועה אשר נשבע שרם כשמור כל קדש מחללו; כי גם לשודדים האלה אשר הרגו טבחו ולא חמלו, היה מתג ורסן מפניו יכנע לבבם: האמונה והיראה מפני חבלי שאול ואבדון, ויהי בעיניהם המפיר אלה וברית כחוטא חומס נפשו אשר יכשילהו אלהים בכל דרכיו.

איש לא ידע את דבר הברית הזאת אשר הקימו השודדים עם בעלי המלון בסתר, במשפט הימים ההם, אך תוצאותיה נגלו לכל, ויהיה הבית הזה כנוה שלום לכל עוברי דרך וסרו אליו לעת ערב אנשים מאנשים שונים גם סוחרים גם אצילים נכבדי ארץ וגם בעל פקידות, להחיש מפלט לנפשם ולרכושם בצל קורתו.

ולבעלי המלון לדרותם יצא שֵׂם בארץ בצדקתם ובאמונתם כי רבה על כל סביבם. ויש אשר יעבור אחד הסוחרים או אחד האצילים ועליו לעשות דרכו גם בלילה כי היה דברו נחוץ, והפקיד רוחו ביד אלהים וצרור כספו ביד בעל המלון, ולא יקח מאתו כל ספר כתוב להיות בידו לעדה. כי בטח בו לב האנשים כי נאמן כספם בידו אם ישובו בשלום ואם אין, וכי לא תפקד ממנו גם אגורה אחת, אם מעט הוא ואם רב. פעמים רבות יפלו העוברים האלה ביד שודדים ולא תועיל להם תפלתם ביום עברה, ולא אחד בהם ילחך עפר כנחש ולא ישוב עוד אל ביתו. אז יעשה בעל המלון כאמונתו והשיב את הכסף אשר הפקד אתו במתכנתו לאנשי ביתו, ואלה יגילו ברעדה על המציאה הבאה להם בהסח הדעת ולבם יפחד וירחב על בלי האמינם כי תמצא ישרת לב כזאת באיש יהודי. ויש אשר ישכח העובר בחפזו מהגיד לבעל המלון מאין בא ואיזה מקום מגורו, וכתבי עתים אַין בימים ההם אשר יודע על פיהם שמות האנשים הנרצחים והגידו והשמיעו בכל קצות הארץ. אז לא ישקוט האיש ולא יחדל לחקור ולדרוש ולנער את כנפות הארץ עד אם ימצא את יורשי המומת; וגם יש אשר חקר ודרש כל ימי חייו ולא מצא ואך אחרי מותו מצאה יד בניו להשיב את הפקדון אשר להם המשפט.

ואדוני הבית הראשון, אשר היה לבעל מלון לא באשר אכף אליו פיהו כי אם באוָתו לעשות טוב בתוך עמו, צוה את בניו ואת בני בניו לעשות צדקה ומשפט ולשמור דרך אמונה, ויהי להם התום מורשה מדור לדור והישר ראשית דרכם, חק עולם להם ולבניהם אחריהם.

ולא השודדים לבדם נשמרו במלון הזה, כי גם כל גדודי העמים השונים העוברים במלדויה בימים ההם לרגלי המלחמות הרבות אשר היו בארץ, לא נגעו בו לרעה. כי גם המלון גם בעליו נודעו לכל סביבם ושמם הלך לפניהם עד למרחוק. גדודי התרכים והתתרים, הרוסים והפולנים הבאים בארץ אחד אחר אחד נטו מעליו, וגם גדודי היונים אשר הרימו נס המרד במדינות מלדויה ולכיה (1821) ויפלסו חמס ידיהם בכל הארץ, הבדילו אותו לטובה מכל בתי המלון העברים אשר היתה בם לרעה; כי חשבו אותם ראשיהם אשר היה לפנים דבר עם אדוני הבית. וגם מראשי המתפרצים ההם שם מאנשי חילו משמר על המלון להגן עליו מפני שרידי הגדודים המנופצים בתגרת יד התוגרמים, אשר אין להם מעצור לבלע ולהשחית בכל מקום בואם, כי אמר פּן לא יתנו חנינה גם למקום הזה.

בשנות השלשים לספה"נ מת בעל המלון אשר כנה בשם פינחס והמלון קם לשני בניו, ולפני מותו צוה אותם לשמור את חקות בית אבותם, גם מלאו אחרי מצותו וילכו בדרך אבותיהם בכל לבבם. ויהיה כי ישבו בפנה נשכחה הרחק מיתר האדם לא מצאה ידם לדלות מים עמוקים מתורת אלהים, אפס קצֶהָ למדו מפי המלמד אשר הובא אל הבית מאחת הערים הקרובות להורותם. ואולם למד לִמדו ידיהם למלאכות שונות. והיה בהיות חרף קשה ואין בא, או כי גברו המים על הארץ בימי האביב ויפרידו בינם ובין כל מתי חלד מסביב, אז יחסרו אלה בגד לעורם ואלה – נעלים לרגליהם ומצנפת לראשם, כלי השעות יהיה להיטיב כי יחדלו גלגליו לנוע, וכאלה רבות. על כן היה משפט בעלי המלון מקדם קדמתם ללמד את בניהם דעת כל מלאכה אשר יש חפץ בה לכל בית אב, וגם שני בני פינחס ידעו לעשות כל מלאכת חרש וחושב ויעשו בחפץ כפיהם מדי היות להם מחסור כל דבר.

והאלהים ברך את שני האחים האלה מכל אשר היו לפניהם. באשורי אבותם אחזה רגלם ויצא להם שם בצדקם ובתמם מלבד השם הטוב אשר השאירו אבותיהם אחריהם; על כן לא היה איש אשר לא שש לבא עמהם בברית מסחר וכל משלח ידים, ומן ההתחברות אליהם גדלו ויעשו חיל ויהיו רק למעלה. רכושם הלך ורב, בעלי הפקודות חשבו אותם והאצילים בעלי האחוזות אשר מסביב והסוחרים אשר בערים הקרובות נתנו להם כבוד ויהיו להם בעוזריהם בכל אשר יפנו.

וד' ברך גם את פרי בטנם. שני האחים אשר שם האחד יעקב ושם השני יוסף, הולידו בנים ובנות ואחר לקחו לבניהם נשים ואת בנותיהם נתנו לאנשים. מה טוב ומה נעים היה שבת אחים יחד איש וביתו, תרבות אנשים ישרים אנשי חיל צופים הליכות ביתם ועושים איש איש מלאכתו לשלום הבית ולשלום כל יושבי בו. המלון היה למגדל עז ויושביו עדת אנשים חרוצים כעדת דבורים.

ויהי היום בשנת 1843, החרף היה עז וקשה והשלג ירד על הארץ מאין הפוגות יום אחר יום ויכס כשכבת צמר עבה את פני כל הדרכים מסביב, ויוסף, הוא הצעיר בשני האחים, יעשה דרכו לפָקשַני, כי היה לו דבר גדול ונחוץ בעיר הזאת; וישב בעגלת החרף הוא ואחד העבדים נאמני ביתו, ויסע למסעיו הלוך ונסע ובטח על האלהים כי ישמרהו בדרך, ויבא בשלום אל מחוז חפצו.

לא יום אחד ולא יומים יסתר יוסף מאנשי ביתו, כי לימים רבים יעזוב רבצו הפעם, אשר לא היתה כזאת מתמול שלשום, על כן קשה בעיניו עד מאד בהפרדו מאתם. אחיו ואשתו, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו דברו על לבו למען חזק את ידיו, והוא לא ישעה אל דבריהם ולא יצהיל פנים לאיש, כי לבו עליו דוי ורוחו נכאה, דאגה מסתרת תכבד עליו כנטל כבד, לא יוכל לחלץ נפשו מכבד משאה, ולא ידע מה היה לו שככה יבהלוהו רעיונותיו, ואנשי ביתו אמרו אין זאת כי אם על צאתו מאת פניהם ללכת בדרך רחוקה יצר לו, כי לא נסה. ובהגיע עת צאתו מביתו והנה נהפך לבו בקרבו כמו אש, קרביו כהמות ימים יהמיו והשקט לא יוכל, וישק לכל נפשות ביתו פעם ושתים ושלש, ויוסף לנשק להם פעמים רבות כמו דבקה נפשו בנפשם ולבו ובשרו ישאפו להשתפך אל חיקם, להחצות הנה והנה. חזון לבו היה אשר יחזה לו האדם בעד ערפל בהיות מחתה קרובה ובל ידע מה.

ויצא יוסף לדרכו ביום הראשון בבקר. בשבוע ההוא ביום הששי בערב ישבו כל אנשי הבית אל השלחן הערוך ועליו כל נתח טוב בשר ודגים וכוסות מלאות יין כדת היום. מנורות הכסף נצצו לנגה ברק הנרות, אור נעים זרוע מסביב על פני השלחן ועליו מכסה בד לבן לכבוד השבת. ויעקב יושב ראש כנשיא בית אב בתוך עדתו העליזה והשאננה, בתוך האנשים והנשים והילדים, ואלה יושבים ומטיבים את לבם ושוחקים לפחד אביהם חותנם ודודם אשר עגמה נפשו ללא דבר בצאתו, ומדי אכלם יריעו בזמירות כמשפט.

בשעה העשירית בלילה והמה אך כלו לאכול, והנה קול רגלי אנשים נשמע בחצר, כקול שודדים המתגנבים לבא בלאט הלוך וטפוף על כפות רגליהם. בראשונה לא שם איש את לבו לקול הצעדה; ואולם הקול היה הולך וקרב, הולך וחזק. ויאמרו שני בני יעקב הגדולים הבה נצא ונראה מי בחצר. ויצאו הפתחה, ויהי אך צעדו צעדי מספר והנה קול מר צורח נשמע הביתה; כי הכו אותם בגרזן בחזק יד, לאיש מכה אחת, ויפלו ארצה מתים.

וחרדת אלהים נפלה על כל אנשים הבית ולבם הגה אימה: העברו השודדים ברית, הפרו שבועת האלה? אם שודדים אחרים באו עליהם ממרחק? כמעט לא האמינו לדבר! אך ברגע בהגיון לבם ומשנהו מהרו כלם כאיש אחד אל פתח הבית לבא לעזרת היוצאים; ובטרם יגיעו עד הפתח והנה אנשים באים הביתה, אחד, שנים, שלשה, עשרה, חמשה עשר, עד כי חדלו לספור, ואיש איש מסוה על פניו וכלי משחתו בידו, גרזן, מפץ, חרב וקנה הרובים, ואיש אחד הולך מאחריהם מפקד את צבאו, ויעמוד בפתח הבית ויקרא: נפלו בהם!

למראה הזה נמג לב כל אנשי הבית ויסגו אחור ויתקבצו סביב אדון הבית, כמו בקשו לחסות בצלו מפני הרעה הנוגעת עליהם.

וכראות השודדים את עדת האנשים הנמוגים מפחד ואת הנרות הרבים אשר טרם ידעך אורם ואת השלחן ושרידי האכל אשר עליו וכל מערת הבית וכל הפאר אשר שמו עליו לכבוד השבת ואת בגדי השבת החמודות אשר על כל בני הבית מקטן ועד גדול, ויגע המראה עד לבם ויתעשתו ויעמדו תחתיהם ולא אצו לעשות את דבר אדוניהם הנותן עליהם בקולו.

וישאל אותם יעקב לאמר: מה לי ולכם כי באתם אל ביתי? וכדברו ויפרוש כפיו אל מול הנצבים עליו ופניו הלבינו כפני מת, אך לבו נכון בקרבו וקולו קול עז.

ויחרישו כלם ויטו ראשיהם לארץ. רק ראש הגדוד הנשען על מזוזת הבית צעד צעד אחד לפנים ויען אותו לאמר:

– את נפשך אנחנו מבקשים ואת נפש זרעך זרע מרעים כלכם, יהודים ארורים, נגעי בני אדם. רב לכם שתות דמי הנוצרים שתה ומצה הדם והנפש בנשך ובמרבית ובכל מעשה עשק ורמיה אשר תעשו. צרעת ממארת אתם לעם הארץ, באה עת פקודתכם, יום נקם ושלם על כל רעתכם וחמס ידיכם.

– יעקב פינחס איננו צרעת ממארת ולא משיך נשך ולא איש דמים ומרמה, כל העם יודעים כי בישרת לבב ובנקיון כפים אכלכל את ביתי, וכל שכני מסביב יעידוני כי גם פתח אפתח את ידי להם בעת רעתם.

ויאמר אחד הנעלמים, כי שכח על מה הובא הלום: אמנם כן!

ויקרא יעקב, כי חם לבבו ויבהל על פיו לאמר: הוי! לא שודדים אתם, זאת יענו דבריכם, ואתה לא שר גדוד הנך!

מי יודע אם לא הדברים אשר דבר באזניהם כבעל נפש ועמדו לפניהם הוא ואנשי ביתו כנואשים המחכים למות, אם לא מלטו אותו ואתהם ממות אכזרי, כשגם רך לב אנשי הגדוד למראה הדם הנקי אשר שפכו זה עתה ויהיו כמשיבים ידיהם וכמשלחים רסן מפני הנוהג בם; אך דבריו האחרונים אשר התמלטו מפיו השיאו מות עליו. הראש דמה כי נגלה סודו ויודע, ותבער כאש חמתו, כי בנפשו היה הדבר, וירעם בקולו קול עז:

– מלאו ידיכם בם! הכו אל תחמולו!

ואיש מהם לא ירים את ידו ואת רגלו.

–הוי בנים סוררים! הלעזבני אתם אומרים? אם כן אפא תושיע ידי לי… ויוציא קנה רובים מחגורתו ויור לאנשי הבית אחת ושתים, ושני נערים הנצבים על יעקב נפלו ארצה מתבוססים בדמיהם.

ותצלח כאש חמת יעקב ויקם כדוב שכול ויקפוץ ממקומו בכח לא־איש ויבקע בגדוד וישתער על הראש בטרם תמצא יד איש לעצור בו. ויכהו על ראשו באגרוף מכה אחת נמרצת ויפול המסוה מעל פניו.

ושתי צעקות גדולות נשמעו רגע אחד, האחד ליעקב והשניה לראש הגדוד, קול הראש קורא: הוי כלב נבזה! ויעקב זעק בתמהון לבב: שר המלוכה קוז…; עוד מלתו על לשונו וראש הגדוד הוציא מהרה קנה רובים שני מחגורתו ויור ליעקב ויכהו ארצה מת בטרם תבענה שפתיו אחרית דבר.

ואנשי הגדוד אשר נבהלו בתחלה כראותם כי נודע אדוניהם ויהיו כאנשים נדהמים, השתוללו למראה הדם אשר יז עליהם, ויתעורר מתמהון לבבם וירימו איש את חרבו ואיש את קרדמו ואיש את מפצו ויתנפלו על העדה העומדת לפניהם כצאן טבחה, אין פוצה פה ואין עומד על נפשו, ויכו בהם מכת חרב והרג ואבדן. הדמים נגרו כמים על הארץ והנרצחים נפלו אחד אחד כעמיר מאחרי הקוצר.

ואשת יוסף נפלה באחרונה ובנפלה ביד הורג ותקרא “שמע ישראל” ומן המומתים ענו אחריה בקול נכאים, קול הולך ונחבא, ותוסף לקרא: “יוסף, יוסף! יהי אלהים עמך!” ותפול ארצה כל עוד נפשה בה.

ובקרב ראש הגדוד, הוא שר המלוכה, אל מקום ההרגה לראות את אשר עולל ולדעת האין עוד נשמת רוח חיים באף אחד החללים, ויעבור על אשת יוסף ויניעה ברגלו; ותאנק נאקה ממשכת ותאמר אליו, וקולה הולך וחדל ויהי כמו אכזב מדי דברה: ארור תהיה בן בליעל, האלהים מביט אליך ממרומיו ישיב לך גמול כמעשה ידיך! אל יהרגך אלהים, כי הכה יכה אותך בשגעון, והיית לשחוק ולקלסה לבני האדם.

ויבעט בה שר המלוכה ברגלו ויקרא: דומי, חיה רעה! ואחר נדמהו נדמה הכל, ותהי דומית מות, מנוחת רפאים. כל הקהל הזה ששה בחורים עליזים בני חיל הם ונשיהם, אך החל החלו לראות באור החיים, ויעקב ואשת יוסף וארבעה ילדים רכים, כרעו לטבח כלם בהרג הנורא הזה. הנרות עודם מפיצים ענן אורם וסביב לשלחן אשר רבצה בו כחצי שעה שמחה ושלות השקט, תהו ובהו וערמת פגרים מתים, משחת מאיש מראיהם נטושים כה וכה.

גם המרצחים נסגו אחור בשממון אחרי עשותם את דבר הנבלה הזאת. גם השר היה כאיש סר וזעף, כגבר אשר כבד עליו פשעו ולבו יגפנו, עוד תצלינה אזניו לקול דברי הנרצחה אשר היה לו כקול אוב עולה מן הארץ להרגיזהו.

עוד רגעי מספר ישב משמים על אחד הכסאות בחדר אשר היה לגיא צלמות, ואחר התעורר פתאום כאיש אשר יעור משנת נדודים וחלומות רעים, ויקם ממושבו כמבקש להתאושש ולהבליג על מכשול לבו וידבר אל עדתו לאמר:

–קומו נערי! מה שהיה כבר הוא; מתים בל יחיו והחיים – לחיות נפשם. ועתה בוזו לכם איש איש הטוב בעיניו, וחלקי בשלל הנה ידעתם.

ובדברו וישם פניו אל תבה אחת אשר היו המפתחות תלויים עליה כמועדים להקל מעל עושי הנבלה, ויפתח אחד הקנים הנסתרים, ויספור וימנה וימשש את כל הנמצא בו, עד אשר מצאה ידו לצרור כתבים. ויוסף עוד לדרוש ולחפש בצרור וימצא מגלה אחת אשר היה כמבקש אותה, ויקחה ויצפנה היטב בחיקו, ואחר פזר את כל הכתבים ואת כל יתר החפצים אשר בבית וישימם באבני גיר מנפצות, והיה כל הרואה ואמר אכן שודדים באו על הבית וישלחו ידם בבזה.

ואנשיו עומדים ומביטים עליו וממקומם לא ימושו.

– הוי נערי! הלא כל השומע יצחק לכם ואמר הנה אלה יראים מפני המתים.

ויאמר האחד: אדוני! זכר נא כי נקי אבד, איש תם וישר היה יעקב ואנחנו הכרנו אותו ואת זרעו. האין רע?

– הוי! הוי! הלא הנה כנשים תשאו קינה וכאחד הכמרים רך לבבם לחמלה; היו לאנשים, חזק ואמץ לבבכם, כי מה היהודי הנתעב והנאלח ומה חייו כי תשימו אליו לבכם או לזרעו קרואי שאול כלם?

ויאמר האחד: גם נפש יהודי נפש אדם היא ואלהים לא ינקה עושה רע…

וישסעהו השר בדבריו לאמר: אם כן איפא לכו ענו בי לפני השופט.

ויקראו כלם פה אחד לאמר: לא! לא! מה שהיה כבר הוא, המתים לא ישפטו עמנו. ויתחזקו ויקחו מן הבא בידם, אך העמק לא העמיק למשש ולחפש, כי היו נחפזים לצאת ממקום הרשע ולהסב עיניהם מהגד חללי ידם המפילים עליהם בלהות.

וחבר המרצחים יצא מן המלון אחד אחד ויעלמו בעלטה במעמקי היער. והשלג אשר החל לרדת עוד מעט, התעלם על מדרך כפות רגליהם ועקבותיהם לא נודעו.

וכבא המרצחים אל תוך היער ויגיעו עד מקום פלוני אלמוני אשר יתפרדו שם בשבעה דרכים ללכת איש לדרכו, ויאמר האחד:

– לבי ליוסף יזעק! כי אכן מר לו מאד מן המתים שכבר חדלו רגז.

ויענהו השני לאמר: הנה זאת הרעה מאת השר יצאה ואנחנו מה? הדם הנקי השפוך על ראשו יחול ואני ארחץ בנקיון כפי, כי לא מלבי.


* * *


והשלג ירד על הארץ ארבעה ימים יום אחר יום ויהיה סער וסופה וממזרים קרה, על כן שבת עובר ארח ולא נודע לאיש דבר הנבלה הנוראה אשר נעשתה במלון הגדול. ויהי ביום הרביעי בבקר, הוא יום החמישי למעשה הרצח, כשך סערת־השלג כמעט, והנה שני עוברי דרך הקודרים מני קרח ובגדיהם רטבו משלג, נגשו אל המלון מתדפקים על השער הגדול, ואין קול ואין עונה.

ויאמר האחד: אות רע הוא.

–נקומה ונלכה לנו, כי אכן באו שודדים על המקום הזה.

המה מתעתדים לעשות דרכם, והנה שמעה אזנם קול צלצלי עגלת החרף הבאה הלום מעבר השני והיא ממהרת מאד לרוץ ארח.

ויאמר הראשון לרעהו: שא נא עיניך וראה, הנה האדון יוסף בא בעגלת החרף והוא בריא וטוב, ואתה אמרת שודדים באו על הבית.

וגם אמנה יוסף היה האיש הבא בעגלת החרף.

בכל הדרך אשר הלך בה לבא פֿקשנה, בעתוהו מחשבות תוגה מאין הפוגות ולא אחת נמלך עליו לבו הרגז לנטוש את הכל ולשוב אל אנשי ביתו. חזיונות לבבו הדריכוהו מנוחה חליפות, דאגה אחר דאגה דכאה רוחו ולא נתנה דמי לו. האיש הזה אשר היה מתמול שלשום שקט ושאנן וטוב לב, לא ידע נפשו, לא ידע מה היה לו. פעם בפעם עוה פניו, הפטיר בשפה וימלל, ויקם על רגליו פתאום כמקיץ מחלום ויך באגרוף בעגלה עד אשר השתאה לו עבדו, וכעמוד העגלה אצל בית היין למען ישיבו הסוסים רוחם ויגד העבד לאנשי הבית כי לא ידע מה זה היה לאדוניו כי ישתולל כאיש אשר התבלעה חכמתו.

רק ברצונו כי עז התעודד ויכבוש כל עצבותיו עד בואו בשלום פֿקשנה. גם שם לא ינוח לו ולבבו יסער כים נגרש. יומם ינידוהו רעיוני פחדים ובלילה תדד שנתו מעיניו וכי ינום יערכוהו בעותי אלוה צלמי בלהות וחלומות רעים. ואנשי המלון ראו עצבו ורגזו בהקיץ ובחלום ויחרד לבם וידאגו לו מאד; ותגדל עוד חרדתם ודאגתם לו בהגיע יום הששי בערב, רגע אחד לא האמינו בבריאותו ומשנהו דמו כי רוח רעה מבעתו. בלילה ההוא מהר יוסף לקום מעם השלחן הערוך בטרם יכלה לאכול וגם קדם לשכב על משכבו בלא עת. ועוד מעט והנה קול נהם קול נחרת אימה קול איש יהגה בגרון נחר: מהרו, הושיעו, הצילו, שודדים באים, הנם שוסים, הנם הורגים אותם, אהה אלהים, אָח! הרשעים, הנב… וימהרו האנשים וירוצו אל חדר משכבו, והנה אין דבר. יוסף ישן שנת נדודים, שפתיו נאות ופניו זועפים ויהי לאות כי חלם חלום רע.

וכצאתם מאת פניו ותאמר בעלת הבית אל אישה: אכן חלום חלם האיש ותפעם רוחו.

חלום חלם, אך לא דבר ריק היה חלומו זה כי אם חזון לב האדם אשר נחש ינחש לפעמים כי צרה קרובה, חזון לב אשר כמחזה שדי יחזה לו את הבאות וחש עתידות לו ובל ידע מה. אהה, כי כמו שער בנפש כן היה.

ויוסף נלאה הכיל את רגזו ואת חרדת לבו ולא עצר כח להאריך עוד נפשו ימים רבים, וימהר ויכל את מעשהו בפֿקשן ואת היותר נטש על יד אחד מיודעיו, וישב בעגלת החורף לשוב אל ביתו.

בתשובתו הרבתה רוחו הרעה לפעמו מבראשונה, ויש אשר פחד ממנו עבדו וישת עצות בנפשו היוסיף להלוות עליו בדרכו ושניהם לבדם בשדה, אם אין.

ויהיה כי הקריב יוסף לבוא אל המקום אשר שם ביתו וכמו נגולה מעל לבו אבן מעמסה וישב וילבש עוז וישחק ליראתו לכסלתו אשר דכאו את רוחו חנם כל ימי לכתו בדרך. כי שאל לשלום ביתו בבתי היין אשר מסביב השמיעוהו האכרים רק טוב, ואם למראה עיניו – לא יכול להכיר מרחוק כל דבר רע. אף כי כראותו את שני העוברים יושבים על כסא מול הגדרת הגדולה אשר לפני הבית, כי אז סרה כל דאגה מלבבו ותחי רוחו רגע אחרי אשר שבעה נפשו עמל ורוגז כל הימים ההם.

ואולם אך רגע אחד יחדל רוגז. כעמוד עגלת החורף אצל המלון ויוסף נתן את מושכות הסוסים על ידי עבדו ויצג כפות רגליו על הארץ, והנה אחד העוברים קדם פניו ויאמר:

– אדוני יוסף, מה ראית כי סגרת את שערי המלון בעצם היום, אשר לא היתה כזאת מתמול שלשום?

ולא ענה יוסף מאומה כי נגעו הדברים עד לבו כחץ שנון, וישובו רעיוניו לבהלו ותאחזהו פלצות עד אם צללו שניו בפיו; ויקוץ קפיצה אחת ויבא עד דלת השער, והנה היא סגורה.

ויבטא בשפתיו: הדלת סגורה! אוי מה היה לי!

וידפוק על הדלת ויקרא לאחיו ולאשתו לבניו ולבנותיו, ואין קול ואין עונה, זולתי ההד השב אליו מן היער.

ופני יוסף נהפכו לירקון ושערת בשרו סמרה וכל עצמותיו מלאו חלחלה, ושני העוברים חרדו אחריו כי הגיד להם לבם גם הם כי אין שלום במקום הזה, ושלשתם מחרישים שוממים ויוסף קפץ על אחד הכסאות אשר שם וינף את ידו על החלון ויך אותו רסיסים מכה אחת ויתנשא על אצבעות רגליו ויבט אל תוך החדר הקדמוני, והנה הכל על מקומו, אך לקול קריאתו אין מענה.

וירץ אל הדלת כארי אשר יורוהו חץ, ולבו חלל בקרבו, והיאוש הגדיל כחו פני שלשה ויט שכמו בכח ויפתחה. ויבא הבית ויקרא לאנשי ביתו בקול חרדה ואין עונה. וילך ויבא עד החדר הגדול אשר ישבו שם אנשי ביתו אל השלחן לאכול, ויט את הדלת הפתוחה כמעט, ועיניו ראו כידו.

המון פגרים מתים נטושים על פני קרקע הבית.

ויזעק זעקה גדולה ומרה וידום כאבן רגעי מספר כמבקש לאַמץ כחו, והוא עומד על עמדו על מפתן הבית, ואחר קפץ ממקומו כמשוגע ויתן בקולו קול נורא עוז:

– הרג! אבדן! המה נרצחו ואני חי, אהה ד' אלהים! לא על חנם נבא לי לבי רעה!

וכדברו ויפג לבו ויפול על נבלת אשתו כמת.

ומי יודע אם הוסיף לקום אחרי נפלו לולא שני האנשים שהיו לו. כי כראותם את דבר התועבה הנעשתה ואת צרת נפש יוסף וימת לבם בקרבם ועיניהם קמו לכל המורא הגדול הזה, אך עוד מעט התעוררו וימהרו החוצה וישלחו את הרכב אל הכפר הקרוב להביא משם חובש ולהודיע בקהל את הנעשה, והמה ועבד יוסף הביאו את נבלת שני הנרצחים אשר בחוץ מן החצר הביתה ואת יוסף השכיבו על מטתו בחדר השני, וימרחו את בשרו להחמו ויעשו את כל אשר היה לאל ידם להשיב נפשו אל קרבו. כל רגע היה בעיניהם לנצח נצחים, עד אשר באו אנשים מן הכפר ועמם רופא אמן אשר נקרה שמה בעת ההיא.

והרופא אשר נגלה שם כמלאך אלהים מן השמים, עשה כחכמתו ויוסף נמלט ממות. נמלט! ואולם טוב היה לו המות, אשר קרא לו בהקיצו, מחיים כאלה, אחרי ראותו את המראה הנורא ההוא אשר הרגיז מוח עצמותיו בקרבו עד היסוד.

נפשו נמלטה ממות אך רוחו טרם תשוב אליו עד בוש; אז הוריד כנחל דמעה, וירוח לו כמעט קט מכאבו האנוש, ואך מקץ ימים אחדים יכול להשיב אל לבו את האסון הנורא אשר קרהו.

ויהיה כל השומע ואמר בלבו אכן באו השודדים על המלון ויהרגו את כל יושביו. גם יוסף דמה כזאת; אך לבבו ידע את דבר השבועה אשר נשבע ראש השודדים לו ולביתו, ויפלא ממנו לדעת מה היתה לו כי חלל דברו.

ויארכו הימים ויעברו שבועות וירחים ובעלי הפקודות העבידו את עושי דברם עבודה גדולה ונמרצת ויחקרו ויחפשו את המרצחים בנרות. ובכל מקום אשר הגיעה השמועה אל הטבח הנורא הזה, מקצה הארץ ועד קצה, רגזו כל העם מקטן ועד גדול ויסערו סער. הן היתה כזאת כי יעברו שודדים בחרב ובדם ובמוראים גדולים בבתי המלון ובבתי היין העברים אשר בכפרים ועל יד המסלות; אך לא היה עוד כטבח הנורא הזה ולא נשמע כמוהו גם בדור ראשון, גם זקנינו לא ספרו לנו כי יהיה הרג רב כזה בבית אחד, כליון חרוץ על כל יושביו ומן המרצחים לא נפל איש. הרבה מעשרים נפש אדם נפלו בחרב רעה ועל ידיהם ילדים רכים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ולא יכלו לפצות פה ולגלות את עון המרצחים. גדולה היתה השערוריה מנשוא ובכל קצות הארץ נשמע קול העם קורא פה אחד: נקם ושלם.

אך בכל אשר עמלו השופטים והשוטרים והפקידים וכל אנשי מעשיהם באמונה ובתם לבב וביד חרוצים לא יכלו למצא את אשר בקשו, כי בלע השלג כל מדרך כף רגל וכל האותות אשר בהם יחקר דבר. מטעם אדוני הארץ נקבו שכר רב לאשר יגלה מסתרי המרצחים ויעבירו קול בצלצלי שמע בראש כל דרך ובכל רחוב וגם הודיעו זאת בבתי התפלה ובבתי היין ובכל המקומות אשר יאספו שמה עם רב, בכל אלה לא נגלה ולא נודע דבר.

ויוסף יצא מתוך ההפכה ויעתק משם אל אחד הכפרים הקרובים, שם ישב בקרב ביתו ימים וירחים גלמוד שומם ונכאה לבב וישאל נפשו למות. ויהי היום ויצא החוצה לפנות ערב וילך מר בחמת רוחו הלך ותעה כשכור ויעמיק לרדת היערה. ויהי אך צעד כמאה צעדים והנה איש בא לקראתו, ויכירהו יוסף ויתן קול זעקה: – הנה שטן ראש השודדים!

– אנכי האיש!

– הוי כלב לא אמון בו! איך לא שמרת את השבועה, ולא חסה עינך גם על נשים ועוללים!

ויאמר האיש ליוסף וידו אוחזת בחגורתו אשר במתניו:

– יוסף, יוסף, לולא ידעתי צרת נפשך כי רבה כי עתה שסעתיך כשסע הגדי; ואולם נוצרי אנכי, חנון ורחום, וסלחתי לפשע שפתיך.

– ומה בצע כי תסלח לי עתה?

– שמעני, יוסף, חי נפשי וחי האל הקדוש השומע בינותינו ממרומיו, כי איש מאנשי לא נגע בכל אשר לך ולא הפיל משערת ראשם ארצה.

– ההרעים איפא אלהים משמים עליהם וימיתם, אם מלאך פניו השמידם?

– יוסף, אל תשא את שם אלהים לשוא ולא יהי לך מלאכו למלה, חי האל המושיע כי גם אנכי זה לי ימים רבים אתורה ארדפה לדעת את עקבות המרצחים אשר הרגו את נפשות ביתך, ובצלב הקדוש הזה נשבעתי כי לימים עוד שמונה אודיעך את שמותם. ושטן הראש כי ידבר דבר, קדוש הוא לו מחללו, נקל לו לשרוף את ידו באש מהפר את שבועתו.

וכדברו ויוצא את הצלב מחיקו וישם את ידו עליו וישבע. אז אמר לו יוסף בלשון רכה: שא נא לי אדוני הראש! אך הנה אנוש מכאובי לבלי חק, אויה! לו ידעת את הכאב הנורא העצור בעצמותי כאש יוקדת, אשתי אחי, בני ובנותי וחתני ובני בני, את הכל שכלתי יום אחד… אהה, כי כבדה עלי מאד יד ה'.

– נוד אנוד לך, ועתה הארך נפשך, בעוד שמונת ימים תדע את המרצחים. ועד כה ועד כה דום והתחולל לי ואל תפגע אדם.

– ואיה אשוב לראות פניך?

– במקום הזה לפנות ערב כעת הזאת אועד לך.

ויעברו ליוסף שמונת הימים בכליון עינים ובדאבון נפש נורא מאד; וכבא המועד ויצא אל המקום אשר אמר לו הראש.

ויהי אך ראה ראה את ראש השודדים וירץ לקראתו ויאמר: – ועתה, מה בפיך?

– שמע נא יוסף, הדבר אשר יצא מפי לא שב ריקם; ואני עלי להשבע כי לא אשא שם איש מהם על שפתי, ואתה ידעת כי שטן הראש שומר שבועה מחללה; ואולם אם לא אוכל לנקוב לך את שם האיש הנני ונתתי לך אות אמת אשר יהיה לך להורות אותך בדרך ולמצא חפצך. לך לביתך ומששת כל דבר חפץ וחפשת בכל הכתבים ובכל השטרות ונודע לך המרצח, חי נפש שטן.

ויהיה כי הביט יוסף אליו בתמהון לבב, ויוסף הראש ויאמר לו:

– עוד דבר לי אליך, אל תגד לאיש דבר ואל תבטח לא בשר ולא בשופט ולא בראש השוטרים עד אשר תדע וראית מה; והיה כי תראה וידעת את אשר אני דובר אליך. ועתה שלום לך. שטן הראש דבר ויקים.

ויוסף שמע ולא הבין ובתוכוֹ ישתומם לבו, ואולם דבר הראש נאמן לו מאד, ע"כ אמר לעשות את דברו, וילך אל המלון ויחפש בכל כלי הבית וינער את כל הכתבים והשטרות. מקץ ימים רבים ורעים כאלה ראה ויתבונן אך הפעם כי לא נעדר כמעט דבר מכל אשר בבית זולתי כלי הכסף; וישם את הדבר בלבבו. ויהי הוא אוסף רוח בחפניו וכמעט נואש מחפצו למצא אות או מופת, וישב ויקח את הכתבים בידו ויבקר ויבחן וירא והנה אין החתום והגלוי על אדות משאת האחים לבית פינחס בשר המלוכה קוזונר. ויקח את הכתבים ויהפוך ידו בם שנית ויחפש חפש מחפש בכל פינות הבית ובכל החדרים ובכל משקע הקירות ובתחתיות הארץ ולא מצא. ומכסת הכסף אשר נשו בו, ככתוב בספר חמשת אלפים שקל זהב, והוא אוצר רב מאד בימים ההם. וישם יוסף ידו על מצחו, אור בהיר נגה פתאום על מחשכיו ותפקחנה עיניו; וכפלוסוף היוני יכול לקרא גם הוא: אבריקה (מצאתיה).

אך בשובו להגות בדבר הזה והנה תעה לבבו וינע הנה והלום. שר המלוכה! היהיה הדבר הזה? לא! לא! שר המלוכה!… איש גדול ונכבד באצילי הארץ, איש השוכן מרומים בבעלי פקודות המדינה, איש עשיר בעל אחוזות רבות! ההוא יהיה המרצח? לא יתכן! אך מקרה היה לשטר חובו כי נעדר. ומה יתן לו ומה יוסיף לו השטר הזה לו גם שלח ידו בו? הלא כתוב וחתום בספרי הזכרונות אשר בבית המשפט, ובאבוד כתב המשנה יוכל בעליו לדרוש משם כתב אחר תחתיו!

את כל זאת השיב יוסף אל לבו וישנן לו היטב, ויניע ראשו כאיש אובד עצות המבקש בינה, ויהלך בחדר הנה והנה ברגלים ממהרות ויתופף על הקירות כמשגע.

אך דברי ראש השודדים שבו צללו באזניו: “עוד דבר לי אליך; אל תגד לאיש דבר ואל תבטח לא בשר ולא בשופט…” מדוע לא יגיד דבר לאיש, מדוע לא יבטח בבעלי הפקודות האלה, וכמהו כמוהם יש להם חפץ בהגלות מסתרי המרצחים? האמנם רמהו הראש? ולמה זה? הן מעי האיש הזה, אביר הלב, המו לו הפעם באמת, הכרת פניו ענתה בו כי בתם לבב דבר דבריו עמו… פתאום השיבוהו שעפיו ויאמר בלבו: אמנם כן! עתה ידעתי פשר דבריו. שר המלוכה הוא שר מלוכה, ואם אמנם רוצח הוא, מי זה יערב את לבו לקום עד באדם המעלה כמהו להרשיעו או להשיב עמלו בראשו?

אז ישוב לבבו להימין ולהשמאיל. שר המלוכה! אך הנה איש מורם מעם כמהו לא ישפוך דם נקי למען שפך דם, הן יכה איש כזה נפש אדם בעלות חמתו באפו והיה לפתע פתאום, כי ידע כי לא ידרש הדם מידו, אף כי בכיות מתעברו איש יהודי; הגם בא יבא בלילה אל המלון, ולבו נכון בקרבו, והכה בצדיה אנשים ונשים וילדים? לא! לא יתכן הדבר הזה!… אך אם לא איפא מי הוא המרצח? למה זה יעצהו ראש השודדים לחפש את כל הכתבים? מדוע הבטיחו כי בזאת ימצא את הרוצח? אין זאת כי אם גנב אליו דבר מה, כי אכן לא חפץ להשלות אותו; כי מה המריצו כי ידבר דברים אשר אין להם שחר. ובכן אך שר המלוכה היה הרוצח, הוא ולא אחר, אם יתכן הדבר הזה ואם אין. ההכה השר לבדו את כל נפשות ביתו? האותו אשר השאירו המרצחים אחריהם נתנו עדיהם כי היה שם המון רב. ולו גם בפתאום היה הדבר ונשק לא היה בידם, הלא יכלו לעמוד על נפשם, כי היו אנשים מוצקים כבירי כח, ואולם בגויות הנרצחים לא נודע ולא נכר כי התיצבו בפני אויביהם.

כל הלילה לא שכב לבו ולא שקט ממלחמתו פנימה, רוחו היה כגלגל לפני סופה ומחשבותיו כגלי ים זועף. פעם יטהו לבו בכה ופעם בכה ולא ידע מה יגזר אמר ומה יקים ויקבל. לו היתה נפש איש אחר תחת נפשו, איש נופל ממנו לכח, כי עתה השתולל מגדל הכאב ויאבד לבו.

וכאבו הוא עודדהו, ותקותו כי יצלח חפצו בידו למצא אות ומופת נאמן, נתנה לו כח לא־איש; אחת זמם להוציא לאור תעלומה, ולא ישוב ממנה, ויעבור עליו מה. ביום השני הלך אל שר המלוכה ויעמוד לפניו.

והוא קדם אותו ברצון ובמתק שפתים כמשפט, לא נע לבבו למראהו ולא נפל אור פניו; והוא גם הוא הסב את שיחתו עמו על אדות הנבלה הנוראה ויביע לו תנחומותיו על שברו הגדול, ויגד לו כי גם ידו תכון עמו לעזרו וכי ידרשהו ימצא לו.

ויצא יוסף מאת פניו בלב נשבר ונדכה מבראשונה, הן רוצח מכה נפש לא ידבר עם גואל הדם פנים בפנים בשובה ונחת כזאת, לבד אם יהיה חדל אישים ופרא אדם מאין כמהו.

ועוד לא יואש מחפצו לדעת דבר ברור, וישם לדרך פעמיו בלילה ההוא ויבא יאסי עיר בירת מלדויה. וילך ויבא אל בית המשפט למען יבקר בספרי הזכרונות ודרש כתב משנה משטר החוב הנעדר. וישא משאת אל המזכיר שני שקלים זהב וימהר האיש להשלים חפצו, וידרוש ויבן בספרים, ולא מצא מאומה. ויבקש בספר הזכרונות הגדול, וגם שם לא מצא כל שרש דבר ויפלא הדבר מאד בעיני המזכיר, ויספור את הגליונות ויבחן אותם היטב, והנה שלשה גליונות נעדרים.

הפעם ידע אל נכון את אשר בקשה נפשו, ודברי ראש השודדים שבו עלו על לבו ויהמו באזניו כקול צלצלי התפת: “אל תבטח לא בשר ולא בשופט ולא בראש השוטרים, עד אשר יודע לך וראית מה”. הדברים האלה לא היו איפא דברי רוח כי אם דברי בינה ודעת. מה יעשה יהודי אובד לאיש שר וגדול במדינה? יהודי בזוי עם כתולעת איכה יקום עד משפט מות באחד אצילי הארץ ונכבדיה? איכה יענה בו נבלה נוראה כזאת? ויצא יוסף מבית המשפט בנפש מרה ובאין תוחלת ותקוה, וילך וישוטט ברחובות העיר כמשגע. ומי יודע מהלכו עד מתי, עד אנה, לולא באה פתאום מחשבה גדולה בלבו וישב וירא כי עוד יש לו חפץ בחיי הבלו אשר היו עליו למשא. נקמת הדם השפוך ושלומת רשע, זה חלקו בחיים וזה כל משא נפשו מעתה.

ויסע וילך וישב הביתה, ובטרם שב אל הכפר אשר שם ביתו ויסר אל המלון לערוך את כתביו ולהכון למלחמה; ויהי לעת ערב והוא עיף ויגע מרוב התרגזו וישב על הסוללה השפוכה על פני קירות ביתו מחוץ, וישב ברוב שרעפיו בקרבו ויהיה כחולם; הלילה היה ואיש רוכב על סוס בא מרחוק ויגיע עדיו והוא לא שם על לב. ויעצור האיש לרכב וירד מעל הסוס ויאמר:

– ומה, יוסף?

– האתה אדוני הראש?

– אנכי. המצאת את הרוצח?

– מצאתי, ובי נשבעתי אקח נקם.

– השמר לך מאד! הממנו תקח נקם? האלהים בשמים, מרום משפטו מנגד עושי רשעה, ועל הארץ מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו?

– הן כסף לי לרוב, ואני אין לי כל חפץ בו עתה; עלי לנקום נקמת דם אנשי ביתי! העל נבלה כזאת לא אפקוד?

– נבלה! אמנם כן, אך הנה המתים לא יקומו מקברם.

– אבל קול דמיהם צועקים אלי מן האדמה, ועלי לנקום נקמתם.

– קול דמיהם צועקים אליך, כן דברת; אך שמע נא יוסף את אשר אני דובר אליך: בארץ מלדויה, כל ימי משול האצילים בני שחץ האלה בארץ, אך משפט אחד לכל העשוקים. חגור חרב על ירך ושים קנה הרובים בחגורתך כמוני ואל משפט אחר לא תשא נפשך.

– אנכי אקריב את משפטי לפני הנסיך מושל הארץ.

– מה יסכן לך ואתה אינך רומני; הלא זה דברי אשר דברתי אליך זה עתה לאמר האלהים בשמים ואנחנו על הארץ. הן תיגע בדי ריק, תזיל זהבך מכיס, את דבר משפטך שמט ישמטו מיום ליום ומחדש לחדש, ולקץ ימים תהיה נעור וריק מהונך ומיגיעך ומאומה לא תשא בכל עמלך.

וַיֵאנח יוסף בשברון מתנים.

מני אז היתה הנקמה נשמת רוח חיים באפי יוסף, הדם השפוך העלה חמה לנקום נקם והוא עשה כל אשר היה לאל ידו ויחלץ למלחמה, אף כי ידע לבבו כי כבדה המלחמה הזאת ועליו לגבר חילים ולעדור בכל כחו ובכל מאדו. ויהי כי דמה בנפשו כי שר המלוכה, אשר היה טוב לו ולביתו מתמול שלשום, אכן עשה את הנבלה הזאת בגלל חסר כסף, ויחכה ליום השלום ויהיה עם לבבו לבוא ביום ההוא אל השר לדרוש מאתו את נשיו, או אז תבא כל רעתו לפניו. וכאשר דמה כן היה, כי כבאו לפני השר לדרוש את כספו וישאלהו השר לשטר חובו. לשוא הגיד לו יוסף כי לא תמצא ידו לשטרו עקב אשר באו עליו שודדים ויבוקקו את ביתו; אחת דבר השר ושפתיו ברור מללו כי לא ישלם לו את נשיו כי אם בהשיבו לו את השטר או משנה השטר עשוי מעשה בית דין כמשפט. ויהיה באמור לו יוסף כי לא נמצא בספרי הזכרונות כל זכר לענין הזה, וילעג לו השר ויענהו לאמר: אם אין בידך אות ומופת על נשיי לא אתן לך גם אגורה אחת.

אז הוסיף יוסף דעת כי אמנם נבל האיש ונבלה עמו, ויַגש דברו אל השופטים והמה אמרו לו: תנה לנו אות ומופת נאמן אשר ישפוק להרשיע איש גדול כזה. אמנם לא יתכן דרכו כי ימצא תואנה בדבר אשר אבד השטר ומשנה השטר לבלתי שלם את נשיו, אך אין זה אות כי הוא עושה הנבלה. גם בזאת לא אבדה תקות יוסף, ויתאזר עז וילך לצעוק אל השופטים על שר המלוכה אל הרג אנשי ביתו, ויקרב את משפטו לפניהם גם על הדם השפוך גם על נשיו. אז נגלתה נבלותו בקהל רב ויהיה הענין הרע הזה שיחה לכל ומורת רוח וכדי בזיון וקצף, ודורשי המשפט מטעם המלך שבו לדרוש ולחקור דבר; וידרשו ויחקרו השכם ודרוש ותהי בקרת על בקרת והמשפט לא יצא לאור. רגע אחד מצאו השופטים שרש דבר לאשמת השר וידם אוחזת בחבלי חטאתו, והנה יד נעלמה נתקה פתאום את החבל והאותות היו לאותות בדים.

ולב יוסף לא נפל עליו ולא שב אחורנית; גם קרוב היה הדבר מאד כי יתגבר על אויבו בכל הכסף, פזר נתן על ימין ועל שמאל ויט אחריו לבב אצילים ושופטים רבים וגם בא עד לפני הנסיך. אך בהיות לבבו בטוח כי קרוב חפצו לבוא והנה נהפך כקשת רמיה וירום מגגדו מאד.

ויוסף הקשה את ערפו ויוסף לשקוד על דברו לכלותו, לא נח ולא שקט יום ולילה: לא היתה עצה ותחבולה אשר לא נסה, לא היה איש שגיא כח אשר לא פנה אליו; וכל זה ללא הועיל.

ולעת קץ אנה האלהים לידו את הדבר אשר שאף אליו זה ימים רבים, ויבטח כי עתה יבא עד תכלית חפצו. אחד האכרים חלה את חליו אשר ימות בו, וכראותו כי בא עד קצו וישאל ויבא הכהן ושני אנשים עמו מיושבי הכפר, ויתודה באזניהם את עונו כי היה בתוך המרצחים אשר הרגו את כל יושבי המלון; ואת האנשים אשר היו עמו לא קרא בשם, רק על שר המלוכה הגיד לאמר מאתו יצאה הרעה ובדברו נעשה מעשה הרצח ההוא.

וכמו כלתה הרעה אל שר המלוכה בפעם הזאת, ובשנות הכהן ושני העדים את דברי המת באזני השופט אשר מלאה ידו לשאול את פיהם פחד ורחב לבב יוסף, כי עתה יחזה נקם במחריב ביתו.

ואולם שמחתו היתה שמחה מבהלת גם הפעם; הלא אך יהודי הוא והשר שר.

כבאו ממחרת היום ההוא אל בית המשפט והנה הכהן ושני העדים נאספו אל משמר, להם אמרו עדי שקר הם אשר קמו בשר לענות בו סרה. מקץ שלש ימים מתו העדים תחת יד מיסריהם והכהן נגף במעיו בכאב אָנוש וימת אחרי שתות כוס מים אשר הביא לו שומר האסירים.

ותוסף המלחמה להיות בין יוסף ובין אויבו החזק ממנו.

ויעברו עוד ימים ויקרא יוסף יום אחד לבא אל השופט אשר בעיר בסלוי. וכבאו הביתה והנה השופט שם לבד בחדר, ואולם אך פתח פתח את הדלת והנה איש בא מעבר השני, והאיש שר המלוכה. ויבהל יוסף למראהו וידום כאבן, והשר פנה אליו ויאמר:

– שמע נא דברי, אמנם כן, אנכי אנכי הרוצח, בעת ההיא רבו חובותי למעלה ראש ויצר לי מאד וישיאני השטן לעשות מדחה. ואני הנה בשמים עדי כי הרביתי לרצות עוני וכי בכל לבבי שבתי נחמתי. ועתה הנה שבתי עשרתי; הגידה נא לי אפו מה שאלתך, שים עלי כפר, הרבה עלי מאד מתן ואתנה ככל אשר תאמר.

ויקרא יוסף מכאב לב: כסף! למה זה לי כסף? אני חפץ באשתי ובילדי, בחתני ובכלותי, באחי ובבני אחי!

– את אלה לא אוכל להשיב לך, כי איש אנכי ואין לאל ידי להעלותם מקבריהם, המתים לא יתנערו מאפר מות.

– אך קול דמיהם צועקים אלי ודורשים נקם…

וישסעהו השופט בדבריו ויאמר:

– שמע, יוסף, עצה וחכם, והרף ידך. הלא לך לדעת כי לא תוכל להלחם בשר וגדול, קבל אפוא את כסף הכפורים והיה לך לחונן דלים ולמלא נפש רעבים, אך חדל לך מדרוש משפט אשר לא תהיה לו אחרית.

– ובני, ואשתי, ואחי…

ולא נתנו השופט לכלות דבריו ויאמר:

– מי יודע אם לא מאת ד' היתה זאת. אמור לנפשות ביתך ד' נתן וד' לקח.

ויוסף הקשה את רוחו ויאמר: – לא כן! ד' נתן וד' לא לקח; כי אדם לקח והאדם ישא את עונו.

– הנני יוסף לשאול ממך, יוסף, כי תסלח לעוני, הן גם האלהים נושא עון ופשע, ואני הלא הנני ורציתי את עוני בהוני.

– אין אדם בארץ אשר תשיג ידו בעשרו לתת פדיון הנפשות היקרות לי. תן לי את אשתי ואת בני, תן לי את אחי, תן לי…

ובטרם יכלה לדבר ויקרא השר בחמתו לאמר:

– כלה דבריך! הן אנכי באתי אליך כמודה ונחם, איש לא המריצני להכנע, כי לבי נדבני לעשות זאת להיטיב את רעתי; ואתה אם מאן אתה להשלים עמי, עשה כטוב בעיניך. הנך חפץ להשפט עמי, הבה נשפטה יחד. מה יעשה לי איש יהודי?

ויצא יוסף משם בלב קרוע ומורתח, אך תקותו שבה לשחק לפניו, ויהיה עם לבבו למצוא חפצו במקרה הזה אשר היה לפתע פתאום, כי הודה השר על עונו באזני השופט, ויפזר את כל שארית כספו לפתוח דלתים ויובא שנית לפני הנסיך ויספר לו את כל הדברים האלה. וישלח הנסיך לקרוא לשופט; ויכחש את כל דברי יוסף על פניו.

אז ידע יוסף כי תוחלתו נכזבה, נכזבה עד עולם.


* * *


כשוב רוח יחזקאלי שכור אליו והנה הוא שוכב על מטת אחד התושבים אשר בחצר בית התפלה, ואיש רופא ואנשים מנכבדי העדה עומדים עליו. הדבר אשר יצא מפיו בזעקתו בהתעטף עליו נפשו גלה סודו אשר נזהר בו מאד לצפנו אתו זה שנים רבות, ומי לא שמע בחייו את הקורות אשר ספרנו למעלה: ומי לא ידע את יוסף פינחס בשם?

כמעט שנפקחו עיניו ותהי ראשית מעשהו לתור אחרי הנער; והרופא הנצב עליו ראה ויבן לו ויתן לו אות כי ישוב למנוחתו ויאמר:

– רבי יוסף, אל יחרד לבך על אדות הנער, כי הנה הוא בריא ושלם, לא נפל משערתו ארצה, לבד אשר זב מעט דם מנחיריו ומפיו.

ויקרא יחזקאלי לאמר: יהי שם אלהים מבורך!

ממחרת היום ההוא בבוקר היה יחזקאלי שכור, הוא יוסף לבית פינחס, בבית התפלה; אך לא בלשכת הבית במקום מושבו מתמול שלשום, כי אם בראש מרומים בתוך הנכבדים והעשירים בבאי הבית, ואיש לא זכר לו את אשר קרהו ביום אתמול. ואולם לו לא ערבה שבתו שם, ויהי אך היתה הרוחה (פויזע) הראשונה והנה חמק עבר וישב לשבת אל מושבו אצל הדלת והמזוזה בלשכת הבית, וישב שם כל היום ההוא, ונכבדי העדה הפגיעו בו לעלות ולשבת בתוכם ולא שמע אליהם.

המקרה הזה הרעישהו עד מאד. הן ביום ההוא עברו היין לבלי חק ויגלה לעיני כל כהגלות נגלות אחד השכורים הפרועים לשמצה, תחת היותו עד כה כאיש נלבב ומחשב דרכו גם בשכרונו. האיש אשר זה כל חפצו בחייו לנקום נקמת דם נפשות ביתו מיד שופכיהם היה כמעט קט לשופך דם נקי גם הוא. על זאת השתוחחה עליו נפשו, מאנה הנחם. אז השיב אל לבו לאמר: לא! היה לא תהיה עוד כזאת, טוב לי מדוי לב ושבר ברוח מהיותי למכה נפש. ומן היום ההוא והלאה נהפך לאיש אחר, לא שתה יין ושכר ואיש לא יכול להטות לבבו לשתות או להגיע כוס יין אל שפתיו, לבד יין קדוש והבדלה וכל שתית מצוה.

ומן היום ההוא שבו נקרעו כל פצעי לבבו אשר קרמו כמעט ויחדשו כעשו והותו כקדם. בסור המהומה (בעטייבונג) מעליו שבו רעיוניו לדכאו יומם וחלומות יבהלוהו לילה ורוח כהה לבשתו ותתן לו לב רַגז, גם בעצם היום ראו עיניו זרות. הדם השפוך דרש נקם.

ויחלש וידל מיום ליום וַיִכָל מרואי. והאנשים הרואים צרת נפשו דברו על לבו לשוב לשתות יין, כי נכמרו רחמיהם עליו, ולא אבה, כי אמר: לא לי לתת בכוס עיני! יחזקאלי שכור כי ישתה לשכרה אין רע, ויוסף לבית פינחס לא ישתה, כי חרפה היא לו; וגם הלא הנה כמעט הייתי למכה נפש אדם.

וימיו נזעכו1 כפשתה כהה ויהי כצל כנטותו.

ויהי באחד הלילות ויקץ השמש משנתו לקול מר צורח, וכבאו החדרה וירא והנה יוסף יושב על המטה, פניו חמרמרו נהפכו לירקון ומראהו נורא מאד.

–האח! אראכם, אשורכם ילדי שעשועים, הנני אחריכם בא!

ויבקש השמש להזעיק אנשים לעזרה ולא נתנו יוסף, כי ידע כי בא עד קצו, ויבקשהו לקרא אליו מפיו את הודוי ואחר שם ראשו על הכר ויישן המות.


 

ג.    🔗

איש זקן לבוש קרעים היה בשנות הששים בעיר יאסי, משוטט ברחובותיה, ויהי מוזר בלבושו אשר שת עליו בכל עת חליפות פעם בכה ופעם בכה; כאיש משוגע נחשב לכל, שחוק לנערים היה וקלסה לכל רואיו. יש אשר נגלה לבוש בגדי חמודות, אך בעברו באחד הרחובות על פני בור מקוה מים התפשט את בגדיו אחד אחד וישליכם שמה, פשוט והשלך עד תומם, או נתן לאחד העניים הנודדים ללחם ויקח תמורתם את בלויי הסחבות אשר עליו וילבישם, וגם נתון נתן לו על יתר את הכסף אשר בכיסו. פעמים רבות ראוהו בימי החורף והקור עוטה מכסה שק אשר יכסו בו את הסוסים.

והאיש הזה נקרא בפי כל בשם היוני המשוגע.

ושמועות שונות נשמעו על פי אנשי העיר על אדות המשוגע מולדתו ומצבו ועל דבר שגעונו; אך איש לא ידע את הדבר לאשורו, לבד מתי מספר מן האצילים הזקנים לימים.

ואולם האיש לא היה משוגע באמת ובינתו לא התבלעה; רק בחזיונות ישגה וצלמי בלהות, אשר לא תשורם עין, יערכוהו מסביב ידריכוהו מנוחה, והוא יעמוד על נפשו מפניהם בתוך רחובות לעיני כל עובר ולעיני הנערים הקוראים אחריו מלא ושוחקים על משבתו. אז ינופף ידו, יזעק זעקה, יכה במטהו על פני השמים לימינו ולשמאלו ויצפצף ויהגה אמרים נפרדים אין בינה. ואיש לא יגע בו לרעה כי ידעו הכל כי לא ירע ולא ישחית בשגעונו וכי הרוח הרעה אשר תצלח עליו פעם בפעם עבור תעבור לעומת שבאה.

ויהי היום ויעלם היוני ולא יסף להראות עוד בעיר, והוא נפל למשכב ויחל כי אכלוהו הממוהו החזיונות הנוראים אשר הרדיפוהו מאין הפוגות.

ויהי בערב יום אחד ויבואו ויגידו לראש העדה לאמר איש נוצרי חולה מבקשך כי תבוא לראות פניו, כי דבר לו אליך. וילך ויבוא אל חצר אחד האצילים ושם באחרי החצר בחדר מפואר שוכב איש חולה על ערש דותו וחבלי מות אחזוהו. ויכירהו ראש העדה כי הוא האיש אשר קורא לו היוני המשוגע.

וישאלהו החולה לאמר: התכירני?

ובראותו כי בושש היהודי לענות אותו ויאמר אליו:

– ידעתי מחשבותיך אשר אתה חושב עלי כי אני היוני המשגע כאשר יקבני פי העם; אמנם כן, משגע אני בעיני כל, ומי יתן והייתי משגע באמת, כי אז טוב לי.

– אדוני!

– אנא שמעני, הנה אנכי הולך למות ועוד מעט ואינני; ועתה הנה אתי פה בחדר אלף וחמש מאות שקל זהב שארית הפלטה מהוני הרב אשר היה לי לפנים. קח את הכסף ולקחת משם אלף שקל וחלקתם לבתי התפלה העברים אשר בעיר, והיה בשמעכם כי מַתִּי והתפללו באיהם בעד נפשי החוטאת ומצאה מנוחה.

– אדוני!

– התבטיחני כי תעשה שאלתי? יתפללו נא בעדי רק פעם אחת.

– אנכי אעשה כדבריך.

– ובחמש מאות השקל הנותרים תשכור אנשי תמיד אשר ישאו תפלה שנה תמימה, כמשפטכם, בעד נשמת איש יהודי אשר מת זה שבועות אחדים, שמו ושם מולדתו תמצא כתובים במגלת ספר אשר ינתן על ידך אחרי מותי. ועתה הבטיחני נא כי תשלים חפצי.

– הנני מבטיחך.

– יברכך אלהים ויסלח לפשע איש כֶּבד עון.

ויהי בהודיע ראש העדה את דבר הנדבה הזאת ויתמהו כל יושבי העיר היהודים והנוצרים עד מאד וישיחו בה בשערים, איש לא ידע מה ראה על ככה וכל השומע ואמר כזה וכזה יעשה איש משגע כעבור עליו רוח שגעון.

ממחרת היום הודיעו כתבי העתים כי אלכסנדר קוזונר, לפנים שר מלוכה, יועץ הנסיך ורואה פניו, נאסף אל עמיו!



  1. “נזעכו” – כך במקור, והשווה: “רוּחִי חֻבָּלָה, יָמַי נִזְעָכוּ, קְבָרִים לִי” איוב יז א (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩