לוגו
עם הספר (ל"ספר הגבוּרה")
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(“ספר הגבוּרה” – ראשוֹן לספרי “עם עוֹבד”, הוֹצאת־הספרים של ההסתדרוּת)


כּל תוֹרה שאין לה בּית־אב אינה תוֹרה – סברוּ חכמים. וּבלשון ימינוּ: כּל תרבּוּת שאין לה בּית־אב אינה תרבּוּת. אף תנוּעת־עם, אם אינה כּקצף על פני מים, אינה אסוּפית, והיא שוֹאלת לבית־אביה. “דע מאין בּאת וּלאָן אַתה הוֹלך” – אינוֹ תוֹרת־מוּסר בּלבד, אלא צוֹרך איתן. צוֹרך הוּא לנוּ לחתוֹר לשרשי הוָיתנוּ, לשאוֹל למקוֹרוֹתינוּ. וגם בּאין עוֹנה – לא נחדל לשאוֹל.

מה מעט אנוּ יוֹדעים על עבָרנו. עם אבדן החירוּת המדינית אבדה גם חירוּתה של ההיסטוֹריוֹגרפיה היהוּדית. שוּם שלטוֹן לא טיפּח את זכרוֹננוּ ההיסטוֹרי. אדרבּא, כּמעט כּל שלטוֹן מחק, שׂרף, החריב, דן לכלָיה. עינינוּ הרוֹאוֹת עתה מה מלחמוֹת, גירוּשים וּגזירוֹת עוֹשׂים לנכסי־תרבּוּת. והללוּ הלא היוּ מנת גוֹרלנוּ תמיד, וּשנוֹת השלוה לא היוּ אלא הפסקוֹת קטנוֹת. כּל הליכה מגוֹלה אל גוֹלה השמידה את נוֹשׂאי הזכּרוֹן הלאוּמי, עקרה מסוֹרוֹת היסטוֹריוֹת, הפרידה משפּחוֹת, ניתקה קשרים, החריבה נכסי־חוֹמר ונכסי־רוּח. מה יוֹדעים יתוֹמי־פּרעוֹת על מה שקדם להם? מה נשמר ממסוֹרת־משפּחה אצל ילדי פּליטים? וּמה רבּים האוֹצרוֹת אשר צללוּ בּנשיה עם האברים שנכרתוּ מגוּף ישׂראל! ויש רק להתפּלא על כּך שניצל מה שניצל ונשתמר מה שנשתמר.

גדוֹל כּוֹחה של שכחה והשכָּחה בּהיסטוֹריה העברית. הרבּה שמָדוֹת עוֹשׂים, הרבה מוֹקד עוֹשׂה, הרבּה מוֹרא־עריצים עוֹשׂה, והרבּה גוֹרל־מנוּצחים עוֹשׂה. וּמה שלא השׂיגה זרוֹעה הארוּכּה של הצנזוּרה החיצוֹנית הדבּיקה הצנזוּרה הפּנימית. האם הגיעה לידינוּ שוּרה אחת מספרוּת הקנאים? גילוּיי הגבוּרה העברית שלא זכוּ לנצחוֹן נדוֹנוּ למחיקה. גוֹרל־מנוּצחים! יכוֹל היה ילד יהוּדי להגוֹת בּשמשוֹן וּבגדעוֹן, בּדויד וּבגיבּוֹריו, בּגבוּרוֹת שבּ“ספר הישר”, אך אפילוּ גבוּרת החשמוֹנאים המתקוֹממים לא זכתה להיאָצר וּלהישָמר בּספר עברי מקוֹרי וזכרה נצטמצם בּשמוּעוֹת מקוּטעוֹת ונתגלגל בּנס פּך השמן. וכל גבוּרה שלאחר החוּרבּן, כּל נסיוֹן לפרוֹק שעבּוּד־גָלוּיוֹת, כּל הקרבּנוֹת העצוּמים של לוֹחמים עזי־נפש שלא השלימוּ עם מלכוּת הזדוֹן – נדחוּ מן הזכּרוֹן, צוּמקוּ במעשׂיוֹת מטוּשטשוֹת וּבניבים סתוּמים1, ונגנזו כּפרחים מיוּבּשים בּקפלי אגדה והלכה.

ורק עם בּשׂוֹרת הציוֹנוּת האיר אוֹר חדש על הגבוּרה היהוּדית המנוּצחת והנידחת. בּני מצדה השכוּחים נגאלוּ משׂפת־לוֹעז, ר' עקיבא נגלָה אלינוּ לא רק כּזקן ויוֹשב בּישיבה, כּי אם גם כּנביא־המרד, וּבר־כּוֹזיבא חזר והיה בּהכּרת העם לבר־כּוֹכבא.

דמוּיוֹת הענקים של ר' עקיבא וּבר־כּוֹכבא (החפשים מן הניגוּדים שבּין ר' יוֹחנן בּן זכּאי והקנאים) מסַמלוֹת את שני האפיקים של הגבוּרה הישׂראלית שלאחר החוּרבּן – גבוּרת הרוּח המקוּדשת וּגבוּרת הזרוֹע הנידחת – שזרמוּ עתים בּמאוּחד, עתים במפוֹרד. ואם מזלם בּעיני בּני־עמם היה שוֹנה, מזלם לתוֹכוֹ של דבר היה אחד. הנס של חנניה, מישאל ועזריה לא נתרחש לבני בּניהם, מקַדשי־השם, המוֹציאים נשמתם בּ“אחד”, המתרוֹננים על המוֹקד והמעבירים את החַלף על צואר בּניהם שלא “להיצָחן בּצחנתם”2. ונצחוֹנוֹת, בּדוֹמה לשל החשמוֹנאים, לא עלוּ בּחלקם של אנשי־מצדה, של שמעיה ואחיה, של בּר־כּוכבא ושל שאר המוֹרדים אשר קמוּ לישׂראל, בּארץ וּבסביבוֹתיה, בּזה אחר זה, בּמשך מאוֹת שנים לאחר החוּרבּן. אוֹר הגבוּרה המנַצחת זרוּע על דמוּתם של החשמוֹנאים: “גיבּוֹרים בּיד חלשים, ורבּים בּיד מעטים, וּטמאים בּיד טהוֹרים, וּרשעים בּיד צדיקים”. היש לך הימנוֹן־נצחוֹן גדוֹל מזה? הוּד טרגי של גבוּרה מנוּצחת עוֹטה את בּני־מצדה: “אנחנוּ היינוּ הראשוֹנים להרים יד בּהם [בּרוֹמאים], ואנחנוּ נשארנוּ האחרוֹנים להילָחם אתם – – גלוּי וידוּע לפנינוּ כּי מחר יבוֹא אֵידנוּ, אך הרשוּת נתוּנה לנוּ לבחוֹר מוֹת גיבּוֹרים – – תמוֹתנה נא נשינוּ בּטרם נטמאוּ, ימוּתוּ נא בּנינוּ בּטרם טעמוּ טעם עבדוּת”.

זה גוֹרלה של הגבוּרה היהוּדית מאחר החוּרבּן. לתוֹכוֹ של דבר אין הבדל בּין גוֹרל המוֹרדים בּגליל לבין גוֹרל מגיני טוּלטשין, אוֹ העוֹמדים כנגד מוּחמד, המתבּצרים בּפני נוֹסעי־הצלב, המתמרדים בּרחבי האימפּריה הרוֹמאית והנוֹתנים נפשם על אמוּנתם. כּאלה כּן אלה דינם נחתם מלכתחילה. גבוּרתם כּוּלה טרגיוּת. ולא כּטרגיוּת של שמשוֹן ושאוּל, שגם בּנפילתם רשאים הם להתנחם כּי נצחוֹנם לא יִרחק. הגבוּרה העברית מאז החוּרבּן היא גבוּרה ללא סיכּוּיי נצחוֹן. גבוּרת מאמינים אשר אלוֹהים הסתיר פּנים מהם, והם בּאמוּנתם וּבנאמנוּתם עוֹמדים. גבוּרת מעוּנים היוֹדעים מה צפוּי להם בּדוּ־קרב עם רבּים וּטמאים וּרשעים, והם הוֹלכים לקראתוֹ. גבוּרת עַם־אִיוֹב, אשר גם בּריבוֹ עם אֵל כּל מַעיניו פּנימה: לבל היוֹת מנוּצח בּחדרי־הלב, ולא לפשוֹע בּמַצפּוּן. התפילה המיוּחדת לקידוּש השם (יֶשנה תפילה כּזאת!) אינה מבקשת מפלט והצלה ואף לא הקלת־יסוּרים, כּי אם קדוּשה וטהרה וכוֹח לעמוֹד בּנסיוֹן: “אַתה ידעת מַצפּוּן לבּי”.

הגבוּרה העברית שלאחר החוּרבּן לא זכתה אלא לגמוּל אחד: להיוֹת שלמה עם עצמה. גבוּרה ללא חשבּוֹנוֹת, גבוּרה ללא שׂכר בּהַאי עלמא, גבוּרה מתוֹך הכרח פּנימי בּלבד3. וּמחמת גוֹרלה הטרגי יש עליה תמיד עוֹררין. עלילוֹת אוֹיבים (אַל נהיה כּפוּיי־טוֹבה: אגב שׂטנתם הצילוּ משכחה כּמה שמוֹת דחוּיים מתוֹלדוֹתינוּ, וגם גילוּ עד מה הטרידוּ מוֹרדי ישׂראל את מַכניעיהם) וּבוּז נאוֹרים (שראוּ את אחיהם דוֹרסים ואוֹנסים ואת אחינוּ טוֹרפים נפשם בּכפּם וּמשכוּ בּכתפיהם למראה ה“טירוּף” היהוּדי) – היוּ מנת חלקה בּעוֹלם הנכרי. חכמת המִסכּן בּזוּיה, וּגבוּרת המעוּנה מה תוֹאר לה וּמה הדר?

ואם זר לא יבין לעצמת הכּוֹח הגנוּז בּגבוּרה היהוּדית המנוּצחת, אין גם יהוּדים מכּירים בּה. מה בּצע בּגבוּרה שאינה מנַצחת, והרי גם נצחוֹנוֹתיה הזעירים אינם אלא לרגע קט ואין בּהם למנוֹע את השׂנאה המשתוֹללת? – שוֹאלת הפּיכּחוּת היהוּדית מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמית בּימינוּ. עם גבוּרה שאינה מנצחת ממַצים את עוֹמק הדין. אין סוֹלחים לה כּל דבר. אם עוֹד יש סוֹפר את נאדנוּ, אין צוֹרר בּצרוֹר החיים את גבוּרתנוּ.

אוּלם גבוּרת־ישׂראל צרוּרה בּצרוֹר החיים של האוּמה. וגם כּשאינה רשוּמה בּספרים היא חרוּתה בּמעמקי הנפש. יסוֹד הגבוּרה הוּא עצם מעצמוֹ של סוֹד הקיוּם הישׂראלי. אין לחיוֹת את חיי ישׂראל בּין דתוֹת תוֹקפוֹת, בּין מלכוּיוֹת מתנצחוֹת, בּין מעמדוֹת יריבים, בּתוך מהפּכוֹת, תמיד בּמַלתעוֹת־הסכּנה מבּלי גבוּרה. אילמלא גבוּרה קשת־עוֹרף זוֹ – כּלוּם היה בּנוּ הכּוֹח לצפּוֹת לנצחוֹן בּיוֹם מן הימים? מנערי הקנאים, אשר “מעַניהם התחכּמוּ להביא עליהם כּל מיני יסוּרים נוֹראים וקרעוּ את בּשׂרם לגזרים, בּדרשם מהם רק אחת, כּי יוֹדוּ בּמוֹ פּיהם אשר הם מקבּלים עליהם עוֹל מלכוּת הקיסר” וּ“מהם לא נכנע אף אחד לבטא בּשׂפתיו כּי הקיסר אדוֹן לוֹ”, ועד נוֹער הקנאים של ימינוּ, השוֹמר על הגחלת העברית בּמחתרת וּבשבי – פּתילה אחת היא, אשר איננה אוּכֶּלֶת. ואם יש ערוּבּה ־ בּה ערוּבּתנוּ.

והלב שוֹ­אל: מה גוֹרל נשקף לגבוּרה העברית עם חידוּש חיי מוֹלדת? הנזכּה כּאן לחידוּש הגבוּרה החשמוֹנאית, אשר גמוּלה לא רק בּמַצפּוּנה, כּי אם גם בּנצחונה?

“מדוֹר לדוֹר לא נשפּך טהוֹר מדם חוֹרשי תל־חי”. אך לא כּמוֹרדים נוֹאשים ולא כּטרוּפי־אינקביזיציה מתים בּארץ חוֹרשים וּמגינים. תוּגת מוֹתם היא תוּגת שאוּל ויוֹנתן אשר יסדוּ את חירוּת ישׂראל. בּחייהם וגם בּמוֹתם הם אוֹמרים לנוּ: נַחמוּ, נַחמוּ עמי.


בּימי אבל הששה, טבת תש"א.


  1. כּגוֹן: פַּפּוס ולוּליאנוּס, שראוּ בּהם את “גאוֹנם של ישׂראל”, ועל הריגתם דרשוּ את הכּתוּב: “ושברתי גאוֹן עוּזכם”; כ“ד אלף תלמידיו של ר' עקיבא ”מגבת ועד אנטיפּטרוּס“ ש”כּוּלם מתוּ בּפרק אחד“; ”הרוּגי לוּד“ ש”אין לִפנים ממחיצתן“; וכמה אמירוֹת על ”דוֹרוֹ של שמד“, הנמנה בּין ד' דוֹרוֹת ”שדחקוּ על הקץ ונכשלוּ“; ועליו נאמר כּי ”שלוֹשה חלקים נחלקוּ היסוּרים, אחד נטלוּ אבוֹת וכל הדוֹרוֹת, ואחד דוֹרוֹ של שמד, ואחד דוֹרוֹ של המלך המשיח“, ועוֹד: ”עזה כּמות אהבה – אהבה שאהבוּ דוֹרוֹ של שמד להקדוֹש־בּרוּך־הוּא".  ↩

  2. “תפילה לחבקוּק – שראה חנניה מישאל ועזריה נכנסין לכבשן האש ונמלטין, וראה את ר' חנינא בּן תרדיוֹן וחבריו נשׂרפים בּאוּר, קרא תגר: ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אֵלוּ צדיקים ואֵלוּ צדיקים!”  ↩

  3. “אם הגוֹיים אוֹמרים: תנוּ לנוּ נפש אחד מכּם ונהרגנוּ, ואם לָאו נהרוֹג את כּוּלכם – יֵהָרגוּ ואל ימסרוּ נפש אחת מישׂראל”(“ספר חסידים”); “גדוֹל המאַבּד עצמוֹ לדעת והוא אנוּס” (“מנוֹרת המאוֹר” לאלנקוה); וּבדוֹרוֹת האחרוֹנים: “אם נגזר על הדם שישָפך, מוּטב שישפך בּמלחמה בּראש חוּצוֹת מאשר בּפשיטת צואר לטבּח בּתוֹך מַרתפים” (נחמן סירקין).  ↩