… נשמות, נשמות ונשמות! נשמות פורחות כצפרים עפות, כרשפי נהר־די־נור בעלות השרפים מן הרחצה! נשמות ביום, נשמות בלילה, נשמות בכל רגע, עולות מן הארץ, מתחת לארץ (ששם נקברים בטרם ימותו), מלב־ים ומרקיע השמים, נשמות צעירות, טובות, רעננות… מה זאת? מי הפריד בינן ובין גויותיהן בלא עת? מי גִלה פני לבושן, הציגן כיום הוָלדן, נִתּק מַחבַּרתן בעודנה באיתנה, מלֵאה כח ורוח חיים? מי הניע את כל ההמון הזה? ומה מסע המחנות האלה? היסיגו צבא ארץ ושמים גבולות עולם והחליפו את משכנותם ועלו אלה שמימה והמלאכים והאופנים וחיות הקדש ירדו ארצה? היבא גם אלהים, בתוך הבאים, לשכון בערפל? והיתה הארץ כסאו והשמים – הדום רגליו? היעצו זאת שרינו במועצת סתרים ממעל ואנכי לא ידעתי?…! או האמנם מלחמה זאת, מלחמת אדם באדם ועם בעם, למען הסג גבולות, כאשר יעצו שריהם במועצת סתרים מתחת והמה, ההורגים והנהרגים, לא ידעו? אך הנה מלחמה כזאת לא היתה מתמול שלשם, שטף־דמים רב־הֶרס ורחַב־גבולות אשר כזה לא ראו אלפי עינַי המשוטטות בכל הארץ, מיום עמדי על משמרתי וחרבי בידי עד היום הזה! מעת פקוד המות השחור את הארץ זה חמשה או ששה ימים (מאה שנה בעיני המלאכים כיום אחד הם), לא רבו ככה הנשמות המשוטטות ערֻמות, מבֹהלות ודחופות אל שערי שמים, עד אשר נלאיתי נשוֹא בכנפי את כל ההמון הרב והעצום הזה!
מלחמה, הרג רב, טבח־אדם איום ונורא; – ואני מלאך המות, השטן, המלאך המשחית וכל השמות היפים, אשר בהם יכנו אותי בני האדם הצדיקים והישרים והתמימים!… והמה לא ידעו, כי לא מלאך המות כי אם מלאך החיים אנכי, כי תשעים ותשעה למאה מכל מתיהם לא חללי חרבי המה, כי אם קרבנות דרכיהם הרעים ועלילותיהם הנשחתות, קרבן אשם וקרבן חטאות, אשר לא יהיו לרצון לאלהי הרוחות לכל בשר ולא למשרתיו עושי דברו. ואני אך אל הזקנים, אשר עברו ימיהם וכהתה עינם ונס ליחם והחיים וכל משושם מהם והֵנה, הזקנים אשר היו לעצמות וגידים יבשים השואפים אל עפר ארץ, ורוחם חֻבּלה ונפשם דועכת שוקעת כאש־קוצים, – אך לאלה בוא אבוא כמלאך הגואל, אחרי אשר קרא עליהם אכרזיאל כי נמחו מספר החיים, ונשאתי את הנפש אל מקום מוֹעדהּ והעפר ישוב אל הארץ כשהיה; ובפַנּוֹתי את חרבות החיים והריסותיהם אשים מקום לחיים חדשים הצומחים ועולים תחתיהם כעלות שרש פורה מרקַב הזרע.
בימי קדם בעלוּמי הארץ, במוֹת ילדים וצעירים עִם מלאי ימים בכל דור ודור ובנפול האדם כדֹמן איש בחרב רעהו והארץ מלאה דמים והשמים – נשמות אשר קֻמטו ולא עת, אמרתי אך חדשה הארץ וחדשים בני האדם עליה, והם לא הסכינו דרכיה ולא ידעו ביניהם מה טוב, את דרך החיים וילכו בה ואת דרכי המות – ונזהרו בהם; והיה כי יאריכו ימים על האדמה ותרבה הדעת וישכילו ויישירו לכת, לא ישחיתו עוד דרכיהם ועלילותיהם לקַפד חייהם וחיי בניהם בנֹער, ולא ישאו עוד גוי ואדם איש אל רעהו חרב, כי אם שום ישימו את כל לבם ואת כל מאמצי כחם ורוח בינתם לעבוד שכם אחד עבודת החיים והשלום, לנצל את הארץ ואת טוּבהּ, את היַמים וכל אשר בהם, את אוצרות הברכה והשפע אשר בכל מרחבי הבריאה הנשארים והנסתרים מפניהם, והיו טובים ושבעי רצון ומאֻשרים בארץ והיא תהיה כגן עדן לפניהם, כאשר חשב עליהם אלהים יוצר האדם והחיים. – והנה עתה זָקנה הארץ, פִּתּח רוח האדם ותרב הדעת – וירב העמל והאון והשד והחמס, ותרבינה הרעות והתלאות והמחלות והתמותה שבעתים; בכל אשר יצאו – צעדיהם שאול יתמוכו, על כל שעריהם – אִבחת חרב, ובכל פנות חייהם – למות תוצאות! ואני כמה פעמים הבעתי רוחי לרפאל חברי (והוא היודע ועֵד כי לא אחפוץ במות המת) בפגעי בו, כי נפגשים אנחנו פעם בפעם על הארץ מתחת, בבתי החולים, או בשמים ממעל, בשערינו (שער הרפואה ושער המות קרובים איש אל אחיו, נוגעים שער אל שער, ויש אשר יֵרד רפאל יום אחד דרך שער הרפואה לפקוד את החולים ביד רופאיו, אנשי מעשהו, וממחרת אעלה אני בשער המות ונשמות הנרפאים על כנפַי), ואשאלהו לאמר: הן לפנים לא היו רופאים בארץ – ויזקינו האנשים ויבאו בכלח אלי קבר, והיום רבו הרופאים – ורבו החולים והחליים והמתים בנֹער על אחת שבע?! ויענני ויאמר לי: בני האדם שִחתו להם, סרו מן הדרך הישרה, אשר שם אלהים לפניהם ללכת בה, וכל אשר יש לאל ידם לעשות למען הפוך את ברכת ה' להם לקללה ושמחת החיים למהומה, עשו וגם יכלו – והרופאים מה יועילו ומה יפעלו למו?
ויהי המעט מהם, כי בידיהם הרסו מוסדי חיָתם ועמודיה ירופפו, כי מהתענג ומרך, מרוב ענין ורעות־רוח ודאגה ותלאה, יבש לבם וצמק מוחם ונהפך לשדם והתעתדו למות מימי עלומיהם, כי גם יתנפלו פעם בפעם איש על רעהו ועם על שכנו להחריב ולהשמיד ולהַשִים עליהם נויהם. החיה, משַכּלת האדם לפנים, נכבשה לפניו, המערות אשר התגורר בהן מפניה, נעזבו והאדם פרץ בארץ ויעש לו בתים – וַיָשב צור חרבו על האדם רעהו, ויהי האדם לחיה רעה לאחיו, והרסו האחד את בית שכנו ושבו להשתחוות לחפר־פֵרות, לשוח במעונות תחתיות, לבא במערות צורים ולהטמן במחִלות עפר מפני פחד החיה ההולכת על שתים, הנותנת חתיתה בארץ חיים!
ואם כן למה זה אנכי? מה אני ומה חרבי לפני המשחיתים האלה עם כל כלי משחֵתם?… אך הנה הרביתי שיחה הפעם, אשר לא כמשפטי, כמעט כאדם הייתי, לאשה זקנה דמיתי… ומה אעשה? הן עבודה אין, מלאכתי נעשָׂה ביד אחרים, בכל דור ודור ישימו קציר למיטב בחוריהם ולא יגיעו מהם לימי זקנה, להיות מאכֹלת לפי חרבי, כי אם פליטים – הגדילו חניכַי ועוזרַי, הגדילו מאד לעשות, משכילים הם ממני לכל דרכי מות!…
צר לי על מלאכי המות האלה; לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם! לו הייתי באמת, כאשר ידַמו בנפשותם בני אדם יושבי חשך, מלאך אכזרי, טורף נפשות באפו, אשר כל מזמותיו אך חרוב והַחרֵם, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי עתה אין לי טוב, כי השב אשיב חרבי אל תערה או אגישה אל עושהּ, וירדתי לשכון באדם, התחפש ובוא בקהלם, ללמוד מהם הלכות שחיטה…