חלקה צחיחה ועצים בה מעט, לפנים רבה בה התנובה, כגן־עדן היתה, פוריה ונושבת עד מאד. אך ברב הימים והמסבות המתהפכות בארץ היתה כמעט לשממה, יצא ממנה כל הדרה ונשאר בה אך שריד כמעט – מעט שיח־שדה, מעט ירק־דשא, מעט עצי פרי. והחלקה צמאה, שוקקה, עורגת אלי־מים, כי יבאו וירַוו אותה וישיבו לה תנובתה.
והנה זה באו ועלו מים רבים ממרחקים, מן הנהרות אשר בארץ נוד, ותגדל השמחה בַּחֶלקה, וירננו עציה המעטים, ויצפצפו ויהגו הצפרים שוכני בצִלם, מתוך התרדמה והשממון אשר היו נסוכים עליהם ימים רבים מאד: הנה עתה ייטיבו לנו המים העולים והשוטפים, ירַוו את החלקה, יחדשו ימיה כקדם.
והמים לא היו כלם טהורים, כי התערבו בם גם מקֻבּעת הנהרות הרחוקים ההם, רפש וטיט, ויעל באשם וַתִּזַל צחנתם, ויהיו למורת רוח לעצים הרבים אשר בחלקה; ויתגעשו גם האיתנים מוסדותיה מסביב: הארץ רעשה והחלונות צללו והים רָעַם פנים ויאמר לעלות על עיר החוף, ששם נקוו המים הרעים, ולהפכה לערבות חול כקדם. ועצי החלקה החרישו התאפקו וישאו בחיקם את החרפה ואת הכאב וישאו נפשם ליום אשר ירבו המים העולים והברכה הבאה לרגלם, והחלאה תמעט, תשקע ולא תקום.
אך עץ אחד מעצי הארץ לא יכול עוד להתאפק, ויאמר לרעיו: אהה, כי המים העולים מביאים לנו היום ברכה וקללה, ולו הואילו הרפש והחלאה, הנגרשים עם השטף, וישארו שם ביסוד הנהר ולא יבאישו את חלקתנו!
הדבר יצא מפי העץ וזרם מים פרץ עבר, הִזה על פניו רפש וטיט: הא לך, פושק שפתים, הצופה המגיד את אשר יראה, הקורא את הילד בשמו ולא ידע יכַנה!… לא קרובים אנחנו אל המזבח, אשר נקח משם רצפה לצרוב לך פה ושפתים – וזרקנו עליך מים טמאים ממרפש נהרותינו מנה אחת אפים!