צָב־צַבִּי

הַבִּיטָה בִּי;

לִי שִׂמְלָה קַלִּילָה,

הַיּוֹם וְרֻדָּה, מָחָר כְּחֻלָּה,

אַחְלִיף אוֹתָהּ אִם אַךְ אֹבֶה.

וּלְךָ שִׁרְיוֹן כָּבֵד עָבֶה,

גַּם אִם תִּתְעַנֶּה קָשׁוֹת,

לֹא תּוּכַל אוֹתוֹ לִפְשֹׁט.

בְּוַדַּאי אַתָּה, הַצָּב,

מִסְכֵּן מְאֹד וְנֶעֱצָב.

– אֵין לְרַחֵם עָלַי, בִּתִּי,

אֵינִי מִסְכֵּן, כְּלָל וּכְלָל,

לִי לֹא יִקְסֹם בִּגְדֵךְ הַקַּל,

כִּי שִׁרְיוֹנִי הוּא גַּם בֵּיתִי,

כִּי שִׁרְיוֹנִי

הוּא בִּטְחוֹנִי.