פַּרְפָּר הָדוּר לְאַט צָנַח

עַל הַמַּפָּה הַלְּבָנָה.

חָשַׁבְתִּי: בְּוַדַּאי הוּא נָח,

כִּי אֵינוֹ זָע וְאֵינוֹ נָע.

שָׁחֹר, זָהֹב וַאֲדַמְדַּם,

פַּרְפָּר נִפְלָא! וַדַּאי נִרְדַּם.

הוֹי אִמָּא! אִמָּא, מַהֲרִי!

פַּרְפָּר נִפְלָא! בּוֹאִי, רְאִי!

הִיא הִסְתַּכְּלָה בּוֹ, נֶאֶנְחָה:

– יַלְדִּי, פַּרְפָּר זֶה אֵינֶנּוּ חַי!

– אִמָּא! – קָרָאתִי, – זֶה אִי אֶפְשָׁר!

הוּא עוֹד יָעוּף! הוּא עוֹד יָעוּף!

וַהֲרַמְתִּיו כְּמוֹ לְרִחוּף,

אַךְ הוּא לָאָרֶץ לְאַט נָשַׁר

בְּלִי נוֹעַ, כְּמוֹ פִסַּת נְיָר.

צַר לִי עָלֶיךָ, הַפַּרְפָּר…