בְּשוּרַת הַחֲנֻיּות יֵשׁ חֲנוּת אַחַת,

שֶלֶט עַל דַּלְתַהּ מֵאִיר: “פְּתַח לְאַט־לְאַט!”

לָמָּה זֶה אֶפְתַּח לְאַט? הַזְּהִירוּת עַל מָה?

מַה צָּפוּן בַּחֲנוּת זוֹ? מַה יֵּש בִּפְנִימָהּ?

נֶעְצַרְתִּי וְרָאִיתִי חַלּוֹן־רַאֲוָה,

בּוֹ נָעִים שְׁנֵי כְלָבִים, אַרְנָב וְאַרְנָבָה.

אַט פָּתַחְתִּי, אַט־לְאַט – וּלְאָזְנַי עָלָה

צְוִיץ, צִפְצוּף וּנְבִיחָה, רַעַשׁ, הֲמֻלָּה.

מַה זֶּה? מַה כָּאן? גַּן־חַיּוֹת?

תֻּכִּיִּים בַּכְּלוּבִים

וְדָגִים בַּצְּלוֹחִיּוֹת,

אַרְנָבִים, כְּלַבְלָבִים,

וְקוֹפִים וְצַבִּים,

יְצוּרִים גְּדוֹלִים, קְטַנִּים,

חֲזִירֵי־יָם, עַכְבָּרִים,

אֲפֹרִים, לְבָנִים.

הוֹ, חֲנוּת־פְלָאִים הִיא זֹאת, חֲנוּת־הַחַיּוֹת,

נִפְלָאָה! אֵין שְׁנִיָּה לָהּ! חֲנוּת־הַחֲנֻיּוֹת!