לִי בֻּבָּה חֲמוּדָה,

מְיֻחֶדֶת־יְחִידָה,

וּשְׁמָהּ “קוּם־נַחוּם”.

הֲתֵדְעוּ עַל מָה

“קוּם־נַחוּם” שְׁמָּהּ?

תְּנַסּוּ לְהַפִּילָהּ –

וְהִיא קָמָה וְעוֹלָה,

וְצוֹחֶקֶת כְּאוֹמְרָה:

מְאוּמָה לֹא קָרָה!

לְעִתִּים כְּמוֹ מִתְבַּלְבֶּלֶת,

מִסְתּוֹבֶבֶת, מִתְגַּלְגֶּלֶת,

אַךְ מִיָּד

מִתְרוֹמֶמֶת מִן הַצַּד,

כְּמוֹ בְּנִצָּחוֹן קוֹרֵאת:

רְאוּ, ראוּ, הִנָּה כָּעֵת,

קוּם־נַחוּם עוֹמֵד!

אֵין כְּמוֹ קוּם־נַחוּם –

שֶׁבַע וְשִׁבְעִים יִפֹּל

וְתָמִיד יָקוּם.