הוּא הָיָה כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר,

כֹּה חָסֹן וְאַמִּיץ וְגָבוֹהַּ,

הוּא סִפֵּר סִפּוּרִים עַד אֵין סְפֹר,

וַאֲנִי לֹא שָׂבַעְתִּי מִשְּׁמֹעַ.

הַכִּיסִים שֶׁל סָבִי מֵעוֹלָם

לֹא הָיוּ רֵיקִים, לְהַפְתִּיעַ

יָדִי בְּגֻלּוֹת, אֲגוֹרוֹת, אוֹ אוֹלָר,

אוֹ אֲפִלּוּ גְּלִידָה בְּגָבִיעַ.

הוּא הִרְכִּיב אוֹתִי עַל כְּתֵפָיו,

וּבְחַבְּקִי אֶת רֹאשׁוֹ הַקֵּרֵח

דִמִּיתִי עַצְמִי לְכוֹכַב

וְרֹאשׁוֹ הֶעָגֹל לְיָרֵחַ.

עֵת עוֹלַלְתִּי דְּבַר־מָה שֶׁל אָשָׁם

וּבָרַחְתִּי מֵעֹנֶשׁ, אֵי־פַּעַם,

הוּא מְצָאַנִי בּוֹכֶה בַּחֲשַׁאי;

אֵיךְ יָדַע לְשַׁכֵּךְ כָּל הַזַּעַם.

אֵיזֶה סָבָא הָיָה לִי נִפְלָא,

כְּמוֹ חָבֵר, כְּמוֹ אֶחָד מִבֵּינֵינוּ,

וְעִם זֹאת כֹּה גְּדוֹל.

לְפֶתַע חָלָה.

לְאָן הוּא הָלַךְ – שֶׁאֵינֶנּוּ?