כבר סיפרנו על סופר הקהל, חכם חיים עמרם, והשירותים אשר עשה למען סניורה ריינה מבית פרחי בדמשק והאיגרת אשר כתב בשמה לאחותה בצפת. ומאז בוודאי שעלה בחשיבותו וכתב איגרות רבות אחרות, ביקש בקשות בשמם של אנשים והעלה תחינות וכתב תודות ובירך ושיבח נדיבים והיה כתובת לבני אדם מרי גורל, שלא ידעו כיצד להעלות את תלונותיהם על הכתב ובאו אליו וכתב בשמם איגרות קורעות לב, בלשון מליצה היוצאת מן הלב ונכנסת ללב. ועמד גם בקשרי מכתבים רבים עם רבנים וחכמים חשובים בירושלים ובחלב ובמצרים בענייני ציבור וחיפש ספרים ישנים ונדירים והיה מוכרם לגבירים עשירים המבקשים להם ספריות נאות כראוי לכבודם.

כמובן, לאישה חשובה כמו הסניורה ריינה בא אל ביתה בשעה שנצרכה לו, אבל שאר רוב האנשים באו אליו, לביתו שלו, בשעה שהיו צריכים לאיגרת, והם, שלא ידעו היטב את מלאכת הכתיבה, סיפרו לו את צרתם וחיים עמרם העלה אותה על הכתב בלשון מתוקנת ויפה.

ויום אחד באה אשתו של הרופא שלמה זיתוני וסיפרה את סיפורה: בעלה הרופא יצא לפני כמה שנים לעכו, למצוא פרנסה, והצליח, והוא איש נכבד בעיר ונותנים לו כבוד רב ורווחיו רבים, אבל לא נוח לו, שכן לבדו הוא בעכו – אשתו וילדיו נשארו בדמשק. וכדי להגיע לדמשק הוא צריך להפליג בספינה עד צידון או ביירות ומשם לצאת בשיירה, דרך הרי הלבנון הגבוהים ומרובי השודדים, עד דמשק. ואם פעם היה עושה דרך זו כמה וכמה פעמים בשנה, בעיקר לפני החגים, כדי להיות עם בני ביתו, עכשיו, שנתפרסם שמו ורבתה העבודה, נוסע הוא לעתים רחוקות לדמשק ואיננו שוהה שם זמן רב ורואה מעט מאוד את בני משפחתו.

וקשים החיים בעיר לאיש בודד. אמנם, כמובן, יש לו משרת כראוי לאיש כמעמדו וסוכנת שמשגיחה על ענייני הבית, אבל אין הדבר דומה למי שאשתו ובני ביתו עמו. וגם בני העיר מכריו תמהים, מדוע הוא לבדו ומדוע אין אשתו עמו, והוא כבר פנה כמה וכמה פעמים אל אשתו ותבע שתבוא עם ילדיהם לעכו, לחיות עמו. והיא בוכייה ואומרת שחוששת היא ממעבר הים. פעם כבר ניסתה לעשות זאת, וברגע האחרון, כשראתה בפעם ראשונה בחייה את הים בשיא גליו ומשעלתה על המזח של צידון העובר במים ונדמה היה לה שהיא נופלת לתוכם, תקפה אותה יראה גדולה וחזרה מיד לדמשק. ואפשר גם שלא רצתה לעזוב את העיר שבה גדלה ולנטוש את בני משפחתה הסובבים אותה ולחיות בעיר זרה שאין לה בה מכר ומודע. ואילו בעלה שלמה זיתוני סבלנותו פקעה והודיע לאשתו חד וחלק, כי אם אין היא באה לחיות עמו בעכו, יישא על פניה אישה שנייה.

ובאה אשתו אל חכם עמרם וסיפרה לו סיפורה והודיעה כי דעתה נחושה ולא תיסע לעכו ואין היא מתירה לבעלה לשאת אישה שנייה על פניה. ואם אין הוא חוזר לדמשק, מוכנה היא להתגרש ממנו, וייתן לה כתובתה וייפרדו. ניסה חכם עמרם לפייסה והציע, אולי בכל זאת תצא לעיר הים, והלא בארץ־ישראל היא, ארץ הקודש, גם קהילה גדולה של יהודים יושבת בעיר והחיים שם, כך אומרים, נוחים. אבל היא באחת, לעולם לא תצא מביתה בדמשק לחיות בעכו. ראה חכם עמרם שהאישה נחושה בדעתה, והחליט לפנות לידידו ופטרונו לחכם משה פרחי, אחיו של מועלם חיים פרחי היושב בעכו, לספר לו את המעשה, להודיע על החלטת האישה שאין דרך חזרה ממנה ולבקש ממנו שינסה לעשות למען שלום בית.

וכך כתב בלשון ערבית ועברית גם יחד:

הלוא מראש תפילה למשה. על דבר האיש המתגורר במקום קודשו והוא רופא, שלמה זיתוני. הנה העלובה אשתו באה לפני ודמעתה מפכה, בוכה ומבכה, ודיברתי על לבה ובשום אופן לא נתרצתה ללכת למקומכם, מסכנת הים ומסערותיו. כי לא ניסתה באלו, והבוגאס אשר הוא גשר רעוע וכל עובר עליו לא יאמין בחיים. ומה גם כי אין לה לב לעזוב את ארץ מולדתה וללכת באורחות ימים.

ושאלה האישה שכתורה אעשה. וחיפשתי על ספר כתובתה והנה הוא ב־620 גרוש. ובכן, ישלח לקרוא לו וידברו אליו במתק פיהם, כי אשתו לא נתנה רשות לרופא לישא אחרת עליה ולא תמחול על שבועתו גם אם ימדדו שמים מעל, ואם לא ייאות לחזור, כי ראה שנפתחו לפניו דרכי הריווח ומלכי עמים, יצרור צרור כתובתה על־ידי הסוחר אשר שלח אחריה והיא תקבל גטה ויעשה מה שלבו חפץ.

וחכם עמרם הוסיף וציין כי מנהג דמשק לכתוב בכתובה שהבעל אסור לו לצאת מעבר לים וכך, יש לה, לאשתו, עילה לבקש גט ודמי הכתובה וסיכם והציע:

אי לדידי ציית, בוא יבוא ברינה לדמשק ויישען על האלוקים הזן ומפרנס, מה לי הכא, מה לי התם. ושב ורפא אל עירו ואל שער מקומו, כי הטוב הוא שלא יבגוד באשת נעוריו אשר נשאה איתו רעות רבות וצרות ועתה דרווח לו, הוא מבקש עילות כדי לייגעה.

וחכם עמרם הדגיש: “והאישה לא תאבה לצאת מקיר ביתה וחוצה ואפילו אם יכתירנה בזהובים, והוא הטוב בעיניו יעשה.”

וסיים ופנה בבקשה אחרונה: “והאיש חוששני לו מחטאת ולא תהיה אשת איש אסורה ונטושה בכבלי העגון.”

יצא המכתב לדרך. מה עשה דוקטור זיתוני והאם חזר לאשת נעוריו, אינני יודע. אין בידינו תשובה לאותו מכתב. אני מקווה שהשכל הישר ניצח, והאישה יצאה אל בעלה בעכו, למרות פחדי הים, או שהבעל הרופא שב לביתו, ושלום חזר לשרור בין איש לאשתו כראוי ונכון.

כארבעים שנה עשה חכם עמרם בדמשק, ויום אחד, כשהיה קרוב לחמישים, ארז את חפצי ביתו ויצא עם אשתו לצפת לחיות בה. אפשר שהתגעגע לעיר שעזבה כילד ובוודאי גם מפני חיבת ארץ הקודש, ואולי גם כדי להיות קרוב לבני פרחי שבעכו שהיה קשור עמם בקשרים רבים. ולאחר שהשתכן בצפת נסע עם אשתו לעכו כדי לבקר אצל פטרונו וידידו מועלם משה פרחי, וקיבלו בסבר פנים יפות ושיכנו באכסנייה נאה. וסיפר לו חיים עמרם כי בא להשתקע בעיר צפת, וסיפר לו מחדשות דמשק. ומועלם משה שמע ושמח לדעת שלומה של העיר שבה גדל וממנה בא. וחכם עמרם רמז רמז דק, שיש עליו חובות רבים על הבית שרכש בצפת, ומועלם משה אמר לו: “הרי בן בית היית אצלנו ולא נחסוך ממך טובה.” ועזר לו ביד רחבה, והשר חיים פרחי הוסיף אף הוא בעין יפה, שכן זוכרים היו שני האחים את חכם עמרם מילדותם ובביתם גדל, “כסף ובגדים משאות לנו ולבנינו… ובלי בקשה ובלי התרפסות,” הודיע לבני ביתו בדמשק, ואכלו “בשרא שמינא והדגה אשר ביאור.” ומועלם משה העמיד לרשות חיים עמרם ואשתו חמורים ומלווים כדי שיבקרו ביישובי הגליל והיו בשפרעם ובציפורי ועלו על קברות הקדושים ואחר כך חצו את נהר הנעמן ונהר הקישון ובאו לכפר חיפה שלמרגלות הר הכרמל, וביקרו במערת אליהו. וכשראה חכם עמרם את ההר היפה, אמר לעצמו כי כשיחזור לעכו יימלך בגביר הנישא, ידידו ופטרונו השר משה, אולי כדאי לו להשתקע בחיפה זו, ליד מערת אליהו. “ואם חפץ בנו ה' נשכון שם לחוף ימים ונקבע הזוהרים והתיקונים פעמים בשנה כמנהג מירון.” וביום שנכנס לחיפה פגש שם את רבי מנחם מנדל משקלוב, מראשי תלמידי הגר"א, והשתעשעו בדברי תורה. וחכם עמרם רכש בעכו ארבעה ספרים וביקש מרבי מנחם מנדל, שעמד לצאת לדמשק, להביאם לבנו שלמה.

וחזר חכם עמרם עם אשתו שמח וטוב לב לצפת. ושלח איגרת למועלם משה ולאחיו, הגביר חיים פרחי, והודה להם על קבלת הפנים ועל המתנות שכיבדוהו בהן וכתב גם לבניו בדמשק וסיפר להם באריכות על הכבוד שנתנו לו האחים פרחי החשובים כשביקר בעכו. ונתמנה חכם עמרם סופר בית־הדין של צפת והיה מחשובי החכמים שבעיר וכתב ספרים, מהם שנדפסו בחייו ומהם שנדפסו אחרי מותו. ושניים מכתבי־היד שלו, שנשלחו להדפסה באיטליה, אבדו עם האונייה שטבעה בים. ובשנת תקע“ג, כשפרצה המגפה הגדולה בצפת, יצאו חכם חיים עמרם ובני ביתו לגוש־חלב ורמיש, עד יעבור זעם. ונסע לעתים לעכו ובא לנמל ושאל את הנוסעים שירדו בנמל אם יש בידם ספרים ורוצים הם למוכרם ושילם בשבילם מחירים נאים. והיה חכם עמרם מכובד על בני צפת ועסק גם בצורכי ציבור והתיידד עם הפרושים, תלמידי הגר”א, והיה עוסק עמם במשא ומתן של תורה ואף לומד עמם בישיבתם, ולפי בקשתם כתב מכתב לרבם הגדול, הרב חיים מוולוז’ין, תלמידו וממשיכו של הגאון מווילנה, וסיפר לו כי תלמידיו עוסקים בתורה באמונה, וראויים הם שיעזרו להם. ואף הוא עצמו עזר לפרושים כיכולתו ופנה לשר פרחי, שהיה מחלק כסף לישיבות, שיתרום למען ישיבת תלמידי הגר"א, והזכיר גם את עצמו ובנו בין הנצרכים.

וחכם עמרם היה קונה לחיים פרחי ספרים נדירים וחשובים לפי בקשתו, שכן השר פרחי היה אוהב ספרים ואוספם והייתה לו ספרייה גדולה שהיה מתפאר בה הרבה. ויום אחד נזדמנה לחיים עמרם ספרייה שהביאוה לצפת, והיו בה כמה מאות ספרים וראה אותם והתרגש, כיוון שהיו ביניהם ספרים נדירים שלא ראם עד אז. ומיד כתב והודיע לשר פרחי כי יש באפשרותו לרכוש ספרים חשובים, הזדמנות יחידה במינה. וענה לו השר, כי ימהר ויקנה את הספרים בשבילו. והלך חכם עמרם אצל בעל הספרים ועמד איתו במשא ומתן והתמקח על מחירם ולבסוף הסכימו על סכום נכבד. ולא היה הכסף בידי חכם עמרם ולווה אותו בריבית של 25 גרוש לחודש ורכש את הספרים. והודיע על כך בשמחה רבה לשר פרחי, אבל השר לא מיהר לענות לאיגרותיו ולא שלח את הכסף והמלווים דחקו על חכם עמרם. ומשבאו מים עד נפש כתב חכם עמרם לפטרונו משה פרחי, אחי השר, בכבוד רב ובזהירות רבה, וציין כי לווה כספים כדי לקנות את הספרים והוא חייב בריבית של 25 גרוש לחודש ואנא, ימהר האח לשלוח אליו את הכסף, שכן אין הוא יכול לעמוד בחוב עוד זמן רב, וכך כתב:

אחי וחביבי. בהיות שדיברנו והתכתבנו כמה פעמים על אודות הספרים עם יקר תפארתנו הנזר והעטרה בראש כל אדם לשון הזהב והדרת כליל תפארת מר אחיכם, הוא הרועה ישראל, המלך חיים גדול אדוננו יצ“ו, ונתן רשות למר מחותנכם האח נפשנו חכם־רב רבינו שיוציא ויביא ויניחם בתוך ארגזים כראוי, ולפי ידיעתי כבר הכין תיבות בכדי שיובילם לארמון הספרים הנהדר בבית המלכות. על כן אבקש חיבתכם כי כל זמן שאנו חיים על ההלוואה, תיקח הבטחה מהגביר מר אחיכם עטרת ראשנו יצ”ו ייתן רישיון בקרוב… והספרים נחמדים ככוכבים במסילתם, מכל מדע וגדולים. סוף דבר כי נגע הדוחק עד הצוואר ובאיזה אופן שהוא ישלחו המעות או המחאה נכונה ותשלחוה הפעם, כי נתעכב עלינו יותר מדי… חי נפשי וחי אהבתכם איני רוצה להטריח את אחיך ודי לי עמלי וטרחי בכלכלה ובקושי החיים. ואיני מרשה לעצמי ולבי לא נותן לי להטריח את מעלתו כבודו, מספיק עמלו וטיפולו עם הכול, גויים ויהודים, על פיו יחנו ועל פיו יצאו מלכי עמים ואני אוסיף עומס על משאו ואהיה עליו למשא?

חכם עמרם התנצל וסיכם: “ואני חוזר ומאחל שתמיד ולעולם תהיו עסוקים במילי דציבורא וענייני דמלכות ואין אנו גורמים כבדות, על כל פשעים תכסה אהבה.”

ולמשה פרחי בן, מרדכי, והוא נטה מדרכי בני המשפחה, העוסקים בענייני העולם, הממון והמלכות, ואילו הוא שקוע בתורה ובספרים, והשר משה גאה בו וביקש מחכם עמרם לקנות ספרים גם בשבילו. וחכם עמרם מודיע בסוף מכתבו כי רכש בעבורו ספרים חשובים “וכבר מוכנים לו ספרים ממינים שונים, ספרי מוסר, ספרי דרושים, ספרי אגדות וחריפות, ספרי פוסקים אשר לא נראו בכל הארץ ובכל הגויים. השגנו אותם אחד לאחד, ליקוטי בתר ליקוטי, קבוצה אחר קבוצה, מגוונים ושונים שיהיה מרוצה וישמח מהם ויתפתח מהם ויהי איש חכם ומבין מדעתו וכל רז לא אניס ליה.” וסיים חכם עמרם את האיגרת בברכה לכל אחד ואחד מבני המשפחה.

לבסוף שלח חיים פרחי את הכסף וחיים עמרם העביר את הספרים לעכו. אבל היחסים בין חכם חיים עמרם לבין בית פרחי נצטננו. לאחר שנים, משנרצח חיים פרחי בידי עבדאללה, הועברו הספרים לבית משפחת פרחי בדמשק והיו לפאר הבית שנים רבות.

בנו של חכם עמרם, נתן, למד בישיבה של צפת ותלמיד טוב היה. אבל איש צעיר היה וכדרכם של צעירים, התחבר עם חברים לא ראויים, ובילה עמם בשעשועים ובמעשים של בדיחות הדעת. היה יוצא איתם לשוח בסמטאות העיר בשבתות ובחגים והיו פוגשים את הנערות היפות של צפת שמצטנעות, אבל יוצאות גם הן לשוח כדרך בני העיר אחרי הצהריים, חבורות־חבורות. והבחורים עוברים על פניהן ומשלחים בהן מבטים, ולעתים גם דברי ליצנות, והנערות פורצות בצחוק וסומק עולה בפניהן. וזקנים שרואים זאת אומרים לבחורים דברי כיבושין, אבל יודעים הם שכך דרכו של עולם. ובין הבחורים של צפת משה אבולעפיה. והוא איש רעים להתרועע ומלא משובות ודברי צחוק רבים, ולווה גם כספים מחבריו כדי לקנות בהם חפצים שונים המרחיבים את דעתו של אדם והערים מדי פעם על אביו וקרוביו כדי שיתנו לו כסף שיוכל להחזיר חובותיו. ומשה אבולעפיה מיודד עם נתן, שעצור הוא בטבעו, ומפתהו לצאת ולבלות בהבלי העולם. וחכם עמרם שלא נראתה לו רעות משה אבולעפיה ובנו, הוכיחו על שהוא מתחבר עמו ומפסידו מהלימודים. ומשה אבולעפיה ניצל את ידידותו של נתן ולא תמיד לטובה. אבל נתן היה מבקש את חברתו ואף מלווה לו כספים, והיה בידו שעון יפה ומשה אבולעפיה חשק בו והרבה עליו דברים עד שמכרו לו.

ויום אחד הגיע מכתב דחוף ממשה אבולעפיה אל נתן, נראה שלא יכול לפוגשו ולדבר עמו פנים אל פנים. וכתב משה אבולעפיה כי אחיו, עשיו – כך כינה אותו – הלשין עליו לפני אביו שקנה שעון מנתן וגם לווה ממנו כספים. וביקש אבולעפיה מנתן שאם ישאל אותו האב על כך, יתכחש לדברים. וכתב משה:

בעוונותי שרבו נתגלגלו הדברים לעטרת מר אבי על דבר המעות. ולא חס וחלילה שידע אמיתותם של דברים, אלא סיפר לו הבזוי עשיו אחי, שחכם מג’אר ומאיר טובי אמרו לו שאתה יש לך שטר עלי של 50 גרוש וגם המעשה של השעה סיפר, שאני קניתי אותה ממך בשבעה ועשרים.

ויהי כשמוע אבי כדברים האלה וייחר אפו במאוד מאוד ואמר לי, בני תאמר לי כל ההלוואות שלך ואני פורע אותן ובלבד שתיקח קניין שבפעם אחרת לא תיקח הלוואה.

ויהי אני כמשיב, חלילה לי מעשות כדבר הזה. ואמרתי לו שכל זה הוא שקר ואם לא יאמין ישלח ויביא לחכם רב נתן עמרם ויספר האמת. ויהי כמשיב, ביום מחר אני מביא אותו לכאן ויספר האמת.

אם חס וחלילה בר מינן ישאל אותך מורי אבי אם הלווית אותי מה תאמר לו, כך וכך הלוויתי אותו, אבל יש כמו שנה וחצי וכבר פרע אותם לי מזמן.

ואם ישאל אותך למי וממי לקח מעות, תאמר לו הן אמת שלקח ארבע ושלושים גרוש מבכור רחמים ויהי כאשר בא מטבריה נתן לו עשרה גרושים ונשארו ארבע ועשרים גרוש. בטחתי בחסד אלוקים ובחסדך שכה תעשה. ואם ישאל לך איזה דברים אחרים ועשית כחוכמתך הרחבה והתמימה.

משה כתב גם כי אילו היה הדבר בידו, היה הורג את אחיו שהלשין עליו והורג עצמו אחר כך. וסיים: “תאמין לי שאיני מגלה סודי כי אם עמך כי מאוד דבקה נפשי אחריך הידיד.”

אני מתאר לעצמי שנתן אמנם לא הלשין על משה אבולעפיה, אבל נראה לי שידידותם נחלשה והלכה וכל אחד פנה לדרכו. נתן עמרם המשיך ולמד בנאמנות ונעשה ברבות הימים רב מכובד, והיה שד“ר שנים רבות ואחר כך רב של יהודי אלכסנדריה וחיבר ספרים רבים ומשה אבולעפיה חזר לדמשק. בשנת ת”ר, 1840, כאשר העלילו עלילת דם חמורה על יהודי דמשק, כאילו רצחו את הנזיר הקאפוציני טומאסו כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח, נאסר גם משה אבולעפיה. חוקריו גילו מיד שהוא רך אופי ויאמר דברי שקר כדי להציל את נפשו אם יענוהו, וכך היה. והעיד אבולעפיה עדות שקר נגד רבה של דמשק יעקב ענתבי ונגד נכבדי היהודים בדמשק ואמר כאילו היה עד לרצח הנזיר, וסיפר כי קיבל בקבוק ובו דם הנרצח כדי למוסרו לרב ענתבי שהשתמש בו לאפיית המצות. הוא הביא ציטוטים כאילו מתיר התלמוד להשתמש בדם נוצרי לאפיית מצות. בלחץ מעניו התאסלם אבולעפיה לבסוף ונקרא מוחמד אפנדי וזכה לחנינה. עלילת הדם עוררה זעזוע עמוק בין יהודי העולם שנזעקו לעזרת אחיהם ובראשם משה מונטיפיורי, והוכיחו כי נזירי דמשק בעזרת אחרים העלילו עלילת שקר על היהודים והעצורים שוחררו לאחר עינויים רבים.

ואנו הרי ראינו: לא מושחת היה משה אבולעפיה, אלא קל דעת ולא יכול לעמוד בעינויים הקשים. כפי שנמסר, בסופו של דבר חזר אבולעפיה ליהדותו. אבל ילדותו העידה על זיקנתו. מסתבר שהשנים העוברות אינן משנות אופיו של אדם.

מקורות:    🔗

אוצר גנזים – יעקב משה טולידנו; פנקס בית־הדין בצפת בתוך ירושלים, מחקרי ארץ־ישראל, ספר ב־ה תשט"ו; משפט, עלילה, פרשה – עלילת דמשק – מאיר קוטיק.