לוגו
חיים גמורים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

חיים גמורים שלביהם שלושה: ילדות ונוער, בחרות ובגרות, זקנה וכמישה, או עליה, עמידה וירידה. כלומר, תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה. מת בגיל צעיר לא ראה את כל עולמו בחייו ולא כל העולם הסובב אותו ניתן בלבו. על הרוב הסתכל רק בהתחברויות ובהסתבכויות ולא בהתפרדות החבילות ובהתרה של פקעת. נערמו לפניו קושיות ללא תירוצים וחידות ללא פתרונים. אף מי שנפטר מן העולם בגיל העמידה וכבר התבונן כביכול בשני צדי המטבע, לא נתגלתה לפניו תמונת העולם במלואה. אין בידו אלא סימפוניה שלא נגמרה, שני כתובים המכחישים זה את זה ללא הכתוב השלישי המכריע ביניהם. הוא לא בא עדיין בסוד השלוה וישוב הדעת. זקני חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם. אין הים ים רק משום דכי משבריו, אף משום הוד שלותו הנסוך עליו. אין האדם אדם רק מחמת סערת רגשותיו, אף משום הדרת פני נבון החופפת עליו. רק היוצא מן העולם זקן עשה את מלוא דרכו ובחלקו נפלה מנת־חיים גמורים. הוא לבדו ראוי שיחרתו לו על מצבתו את הכתובת: פ"נ אדם גמור.

הילדות נתונת בסימן חברותא, הבחרות עושה על הרוב את דרכה תחת הדגל השחור של מיתותא. אין ספק שהרהורי מות והתאבדות פוקדים את האדם בשלהי תקופת התבגרותו ובשנים שלאחריה עד שהוא בן שלושים לכוח או בן ארבעים לבינה בערך. הילד רואה הכל כעין מסכת אחת, כל הדברים מחוברים, נושמים יחד, וכמיעוט הדעה מיעוט ההבדלה, אף את המקל הוא מעלה בדרגת חשיבות דומה לשל בעל חי. ואין צריך לומר שעקרון השויון האנושי הוא אצלו דרך הטבע והריהו מעורב בתוך חבר בני גילו כשיח בתוך שיחים, ללא הבדל אופי, יחש, טעם, קל וחומר דעות. ילד לעולם אינו בודד. הרגשת הבדידות מתחילה לפעפע עם ההתבגרות, התגבשות האופי והתפתחות האישיות. על דף היחוד האישי רובצת היחידיות, הבדידות. מוסיף דעה מוסיף הבדלה וזו גורמת התבדלות האדם על כרחו. הוא יוצא כביכול מכלל שיח ושוב אין דעתו נוחה מעדריות בעלי החיים הנותנת את אותותיה בעדת התינוקות. שורש החברותא מתערער ומתנדנד בתודעה כשן חולה. כאב התלישות מעורר בלב הרהורי עצבות. בכל עצבות יש קורטוב חרטה על החיים, היינו, תשובה על ההויה האנושית התלושה בחינת חטא. ברם, מגיל הבינה ואילך פוחתים והולכים הרהורי התשובה על החיים. שוב אין האדם בר דעת והבדלה בלבד. הוא גם מבין דבר מתוך דבר וגיל מתוך גיל. חוש הבינה לוחש לו כי ימו הפנימי הזועף סופו להישכך. צופה הוא בעצמו ורואה כוחות החיים פוחתים וחושיו תשים והולכים, הטוחנות מתרפות במלאכתן והרואות מחשיכות, חלקים מיצורי גיוו נושרים ממנו, שערותיו מלבינות, כל חמודות החן והכוח בטלות והולכות, שוב אין הוא בעין אלא יותר ממה שהנהו, הוא בחזקת מה שהיה. מעכשיו לא די שאין הוא מהרהר חרטה על חייו, אדרבה, הוא מהרהר חרטה על אבידות־החיים המתרבות מיום ליום. הוא מתגעגע כביכול על עצמו. כלום היתה לו עדת חברים טובה יותר מכוחות הגוף שהיו לו וניטלו ממנו? וחוש הבינה לוחש לו גם כן, כי יש חיות מלבד חיות השיח, הצמח ובעל החיים, וזו שופעת ויוצאת לא מספירת הכוח כי אם מספירת החן וזוך ההסתכלות. יש, משמע, חיים מעל לחיים ומעבר להם. כנגד יסוד הכוח הפורץ תמיד ומסתער לרשת לא לו לשפוך את מרותו על הכל, צומח ועולה בנפש יסוד השלוה, השותה גבורות ממקור ההכנעה וצידוק הדין, והוא שמציץ מן החרכים לספירה של חיי־עולם. זקן אינו צופה למות, אינו מתפלל לכליון, אינו מעלה במחשבתו הרהורי התאבדות. אין האיבוד לדעת אלא שברון ברוח. היינו, שברון באישיות, פילוג האני, תחושת בדידות שאין לה תקנה. אך ההסתכלות באספקלריה של חיי עולמים גואלת את האדם מן הבדידות. אין בדידות בנצח.

אריכות ימים אינה, משמע, גמילות חסד לאדם אלא פרעון־חוב לו. אילו ניתן פה לכל כלי רשאי היה לתבוע שיעשוהו גמור, האדם לא כל שכן. גמירותו היא זכותו, ואם לאו – יכול הוא לומר טוב לי שלא נבראתי משנבראתי. ובדין הוא שכל איש יעשה את דרך חייו עד תומו ויראה חיים גמורים. הכי לא בא לגיא חזיון? ואם כך מגיע לו לראות את המחזה כולו עד תום המערכה השלישית.

אדם נער חורש את נתיב חייו, כל פסיעה שהוא עושה היא יותר בגדר תרגיל מאשר בחזקת מפעל. בשלבי השנים הוא עולה למעלת הזורע ורק ברוב ימים יבוא אל הקציר. עת הזריעה היא ללא ספק עונת המצוקות המרות והמאבקים הקשים, הפחדים המהלכים בלב והאכזבות המבישות המדכאות את הרוח, הרבה אויבים אורבים לזורע, עצירת גשמים ושטף מטר, כל מיני יצורי־חבלה בדמות כרסמני השדות ואנשים חומסי יבולים ומוכסני נציגי הרשות ומשלחת מלאכים רעים אחרים הבאים מי באש ומי במים. אף שנות הכוח באדם הן שנות ראינו רעה בהן, אך רע רע נקרא לסדרי החברה ולמוסדות תבל. צופה אדם ומביט מסביבו ורואה רק מתלאה. צדיק ורע לו רשע וטוב לו, עליונים למטה ותחתונים למעלה, השחצן יושב בראש, הענו נדחק לקרן זוית, איסתרא בלגינה קיש קיש קריא, היופי הוא כצל פורח וכחלום יעוף, הכיעור חוגג את נצחונו, מלווים ברבית מתעשרים, חונן ונותן כיוון שהוא יורד מנכסיו מיד הכל מתנכרים לו, אוהבי עשיר רבים כל הרך והענוג נרמס ברגל גסה. האמת לא תצמח מארץ ושפת חנף תגנוב דעת. אך הדברים נראים כך רק כל זמן שאדם צופה במקרים ובמעשים באספקלרית הרגע או השעה הקצרה, ובתולדות העולם, ואף בדברי ימי המדינה האחת, חצי יובל או אפילו יובל שנים הם בגדר רגע או שעה קצרה. הסוקר את המעשים לפי יריעות חיים רחבות רואה שיש גמול ותשלום הן לטוב והן לרע. בחשבון ארוך יותר נפרעים מן הרעים ואף הם עצמם נפרעים מעצמם, שכך דרכו של הרע לכלות את עצמו, וישרי לב אם הם לא זכו לראות חיים טובים, הרי בניהם או בני בניהם נוחלים טובה, והרשות ביד קטני־אמונה לומר שלא משום שזכות אבותיהם מסייעתם למצוא חן וחסד בעיני ההשגחה העליונה, אלא שהם יורשים מאבותיהם תכונות טובות ויצרים מתוקנים המשמשים להם מסייעים ויועצים טובים בדרך החיים שתהא הנאה להם והנאה לעולם מהם. היוצא מן העולם זקן יוצא על הרוב מפויס קצת אפילו נפלו בחלקו בימי חלדו צרות צרורות. כי לא העוני והמחסור, אף לא המחלות, מקדירים רוח האדם להביאו עד דכא. עיקרו של סבל החיים הוא מראה הענין הרע הנעשה תחת השמש, כי יד הרשע רוממה. אך הזוכה לאריכת ימים רואה על הרוב כי סוף רשע לנחול מפלה, כי סוף גנב לתליה. חוק עולם הוא: כל אחד קוצר מה שזרע אם לאלתר ואם לאחר זמן. הזורע רשעות יקצור און ותפלות.

השירים, התהלות וספרי ההגות מלאים הלך־רוח של יגון והמית צער על מקרי החיים, על דרכי הבריות האבלות, על גורל אנוש חלכה, על נקי אובד ודרך רשעים צלחה. חושבני שהשקפת נכאים זו היא פרי קוצר חיי האדם. אילו היו רוב הבריות עושים פה תחת השמים מאה ועשרים שנה, כפי שהשכל והרצון מחייבים, או אילו הכל מגיעים לפחות לימי גבורות וללא נכות וירידת הכחות ואף ללא שפל בכוח היוצר, ואין הדבר כלל נמנע המציאות, אדרבה הוא מחוייב המציאות, שבן מאה יהיה כבן עשרים לכוח, לחמדת היצירה ולהבעת דעות ברורות, תקיפות ומנוסחות בחן ובהדר, אילו כך אין ספק שכלל הדעות היו מצטרפות במשך הדורות לבחינת עולם של בטחון חיים ושמחת עולם. צרה היא שאורך החיים הממוצע הוא בזמננו ארבעים בערך, ואילו בדורות הקודמים היה אף קצר מכך. רוב הבריות מתים בזמן זריעתם ואינם זוכים כלל לבוא אל הקציר. אנשי שאר רוח מחונני הביטוי, שהשקפת העולם רבת הנכאים מורשה היא לנו מהם, מתו לרוב באבם ומתוך שוועת עלומיהם נתנאק כל צער ההויה. אין אנו יודעים מה טעם אהובי האלים מתים בצעירותם, אם משום שבית חמרם רופף ואם משום שאורם חזק מן כלי החומר, אך רשאים אנו להניח, שלא ריווח כי אם הפסד הוא להם קוצר חייהם. מכל מקום העולם נמצא מפסיד על ידי כך. תמונתו נפחתת ואף מסתלפת. לעת עתה ניתן ניב לעמל החורש וכאגל טל בגביע נשתקפה במגילת הספר דמעת הזורע, אך לא נשמעה בצלילי קולות אדירים רינת הקוצר אלא בפי מעטים מני מעטים, שנתברכו בנשמה יתירה ובחוסן הגוף, ברוח השיר וברוח בינות להלך נגד החיים ומשבריהם, במעוף עין הנשר ובכוח הסבל של חמור גרם. בזכות כל אלה נאבקו ויכלו לכל נפתולי החיים ונכליהם ומכשוליהם ועלו להר ההר של זקנה ושיבה להסתכל מתוך בינת השלווה בפסגות ההרים, אשר בין כתפם תשכון מנוחת עולם ושלות עולמים. סגולה לתיקון עולם עזות עלומים וסגולה לתיקון השקפת העולם אורך ימים. טחנות הצדק טוחנות לאט ובארך אפים. אך הזוכים לאורך חיים רואים שהגמול אמנם יארך לבוא, אך בוא יבוא.

כל שהגיע לשיבה טובה אם בעל נפש הוא הריהו צופה ומבין, שהעולם יסודו טוב, מכל מקום אין העולם הפקר. עבד לווה לאיש מלוה. אין העולם אלא בית משכונות. כל מי שלוקח יותר ממה שהכניס בפרי עמלו הנהו לווה, וסופו כי שלם ישלם. מכיסו ישלם או מכיס בניו ובני בניו. כל משפחה עד שלשים ועד רבעים יש לה בערך רק כיס אחד והם ערבים זה לזה, וזה שאמרו פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים. דומה, הטבע עצמו אינו סובל דברים שאינם כתקנם, לקויים מברייתם ובעלי מום, אלא בהעתק אחד או שנים, במהדורה אחת או שתים, באב ובבן ולכל היותר בדור שלישי. המנוון סופו להסתאב. הכיעור נמוג מאליו ומואס בעצמו, הרע מכלה עצמו, הנרגן ומחרחר הריב אם גם יוצאי חלציו כיוצא בו הרי הבית נהפך למארת אלהים, ושוב אין שם זרע ברך אלא זרע קלל. סופו של הבית הזה להיעזב מיושביו. בני בנים כיוון שהם מסתכלים באבותיהם ובאבות אבותיהם השרויים תמיד במדנים, אם בעלי נפש הם הריהם עוזבים את הקן מבעוד מועד או שהם יוצקים שמן על המדורה ומעלים באש את הבית הארור. אך דור ישרים יבורך, מאוהל תם יצאו תמיד גבורי רוח ורבי פעלים בישוב העולם. תמצא לומר: העולם הוא פועל כפיהם של שודדים וחמסנים בלבד. לאו דווקא. אילולא האנשים הישרים וניצוץ היושר המהבהב גם בלב כל גנב וגזלן לא היו נבנים בתי חומות ושדות לא היו נחרשים ותבואות השדות לא היו נאספות הגרנה, אלא כל הקמות נקצרות בידי בעלי זרוע וכל עמל ישרים היה למרמס חוצות. לאמיתו של דבר, חלקו של היושר בבנין העולם רב לאין ערוך מחלקם של בעלי אגרופים. וכבר מצאנו סופרים רבים השוגים בדמיונות חברו ספורי מוסר השכל, כגון אהבת ציון של מאפו בישראל, וכל ספרות השעשועים, שמלוטשי הטעם נוהגים לזלזל בהם מפאת פחיתותם האמנותית, שבהם נוחלת הצדקה נצחון וגובר האור והאנשים הרעים נענשים לירד לכף הקלע ושם רשעים ירקב. כנגדם נהגו רבים מסופרי המופת, שבאה עליהם הסכמת אניני הטעם, להתאכזר לגבורים הטובים המשחקים בספוריהם ולגלגלם דרך כל מדורי הגיהנום שבחיים לקיים פתגם שלא נתפגם, אך מקובל הוא על רבים, איזהו חבור טוב שאינו מסתיים בכי טוב. אם לטעם אין דין ודברים. אך אם לאמת החיים, היינו, לאמת של החשבון הארוך השופטת על המראות מבחינת החיים הגמורים, יתכן שהדין עם סופרי התקופה הרומנטית. הם, בעלי החלומות, נבאו אפילו לא ידעו מה נבאו. כשם שהסוציאליזם האמתי הוא לא זה של בעלי תריסין ובלי מעמדות, המוסרים את תיקון העולם בידי חוקי הברזל ויוצרים להם משיח של ברזל הרוכב על מכונה, משיח הרוכב לא על ערבות שמים אלא על תהליכים ארציים עיוורים וחרשים, הכרחיים כביכול בגזירת עירין לא קדישין של ההיסטוריה, כי אם בסופו של חשבון הסוציאליזם האוטופי הרותם את תיקון החברה לכוכב הלב הטוב והרגש האנושי ועושה לא את השנאה והקנאה שאור שבעיסה אלא ממנה מפקח על שנוי המשטר את היצר הטוב, כך ההסתכלות הנכונה לשרשי הדברים היוצאת בחשבון האחרון זכאית גם בפני בית דינה של האמנות הטהורה היא זו, שהאור זרוע בקצה מהלכה והתכלית הנרצה של אושר כל הבריות משמשת אבן השואבת לכל פעלה היוצר. הריאליזם קצר הרואי רואה יותר מכל גלגלות ערופות הצפות על פני ים החיים הזועף. ריאליזם רחק־רואי מסתכל בשורש ובתכלית והריהו פוסק על דאטפך אטפוך. גדולה מזו, הוא רואה שלא רק גלגלות צפות על פני המים, כי אם גם גלגלות של תינוקות בעליל פרצופים חייכניים צופים ומציצים מתוך עריסותיהם בחיוך מאושרים.

לא רק הטבע מגיע חשבון במשך דורות שנים או שלושה ובא בפלילים בעד כל חטא ושגגה, פגם או מום, האדם עצמו כביכול רואה חשבון לעצמו. צא וראה, אף בעולם הרכוש כך הוא הנוהג. דור אחד צובר על יד על יד, צובר על ידי חסכון או בעושק, מושך ולוקח לו מנה אחת אפים או מושך מעורו ומחסר את בשרו בשביל להתעשר. דור שני מקיים ופעמים אף מגדיל את הממון הצבור. דור שלישי מפזר, אף מבזבז, ממש שורף, לא יוכל עוד כלכל את הרכוש שנפל בחלקו ללא משפט וללא עמל. ביסודו של דבר, אף דור ראשון אינו נהנה מן הגזל. חסכנים אינם הנאתנים. דור שלישי בוחל בעושר ומשתעמם במחיצתו. בעצם נהנה רק הדור האמצעי. אך האדם הרואה חיצוניות הדברים מדמה כי שפר חלקה של כל השלשלת. כיוון שהוא מקנא בעושר הריהו מגזים על האושר הכרוך בו בעיני הקנאה שיש בהן כושר המגדלת. אף העני שבעניים אינו אומלל במידה המתקבלת על דעת הצופים מבחוץ. חסרי־כל מתענגים על כל הישג קל שבקלים, ופת חריבה או קב של חרובים ערבים לחכם לא פחות ממעדני העשירים. וזה שאמרו נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, פירושו כך. אפילו הצדיק נעזב סוף זרעו לצאת מתוך כור העוני מאוששים ומלומדים למלחמת הקיום. יש גמול בעולם הזה.

אשרי מי שזכה לעלות בהר השיבה הטובה להשקיף משם על סדרי העולם. אם גם יראה כי ישועות בל נעשו בארץ ימצא בכל זאת על הרוב ניחומים לרוחו הנכאה, כי פועל אדם ישולם לו מקץ ימים.