לוגו
זְכַרְיָה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

העליה מבבל החלה גם בטרם יבא המועד אשר יָעַד ירמיהו הנביא, אך העולים היו מעטים, כנטפי מים כי יִגָרעו מענן כבד, והמה רֻבּם מבני דַלת העם אשר התעוררו לעבור כחלוצים לפני אחיהם, ואולם אחיהם לא מהרו לצאת בעקבותם. העשירים ומרום עם הארץ קפאו על שמריהם, כי רוח ה' לא נָשבה בם; גם היראים והחרדים בהם היו מתפללים תפלתם יום יום ופניהם ציונה ובפיהם ירושלם עיר הקדש, אך לבם בבבל ונפשם קשורה ברֹב מעשיהם וצרור חייהם – בצרורות כספיהם.

וזכריה בן ברכיה בן עדו, אשר החלה רוח ה' לפעמו בעודנו נער1 יוצק מים על ידי יחזקאל הנביא, היה עובר ושב מבבל ארצה יהודה ומיהודה בבלה, וידבר על לב בני הגולה המתרפים, לעלות ציונה, ויחזק את ידי שָׁבֵי ציון, הנעזבים באין עוזר, ויַחז להם עתידות. ויקרא לאלה: “הוי, ציון המלטי, יושבת בת בבל!” ויאמר לאלה: “תחזקנה ידיכם, כי כה אמר ה' צבאות: כאשר הייתם קללה בגוים כן אושיע אתכם והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם!”

ויהי היום וזכריה עומד ומדבר, מוכיח ומרבה חזון ברוח ה' עליו. ושם בתוך הקהל חלדי וטוביה, ידעיה, שראצר ורגם־מלך, קריאי עֵדה אנשי שם, אשר התערו בארץ ויבנו בתים ויטעו גנים ויאכלו את פרים וידרשו את שלום הארץ אשר גלו שמה, ויתברכו בלבבם כי עשו כדבר ירמיהו הנביא2 (אשר שלח אל הגולה בעת אחרת ובמסבות אחרות), ופעם בפעם היו שולחים נדבות כסף לירושלם וליהודה, ואת דברי הצומות בימי האבל לחרבן העיר והמקדש שמרו לעשות אותם במועדם שנה שנה, והלכו גם לשמוע את דברי הנביא אשר היה להם כשיר עוּגָבִים3 יפֵה־קול לשֵׁמע אזן ולהיטיב לב. אך בעורר זכריה את העם לנתק מוסרות הגולה ולשוב אל ארץ אבות לשבת בה – ויתנודדו ויֵמר רֻקם בפיהם, ויקיפו עליו יחד בשאלות ובתלונות. ויאמר האחד: הנה שמענו כי נציבי פרס ופקידיהם המושלים ביהודה מעלו בפקודת כורש, שכחו את מלאכוּתם ואינם עוזרים להשיב שבות ישראל על אדמתו, ואף גם צוררים הם בנכליהם לשָׁבֵי הגולה לבלתי תת להם תקומה בארץ. ועתה אנה נעלה – הלהמיר גלות בגלות? – והשני ענה לעמתו: המעט להם לבלתי עזור לשבי הגולה, כי גם שוֹת שתו ידם עם פליטי הגוים בני קדר אשר פשטו על הארץ בהשַׁמָהּ מבניה ויסכסכו ויסיתו אותם ביהודים ויחזקו ידיהם לעשות מעשים אשר לא יֵעשו ולהפריע את הבנים־הבונים ממעשיהם. ועתה הנה אנחנו יושבים פה עם הגוים ונעלה שמה לשבת עם הגוים. ומה יתרון לציון מבבל? ולמה זה ננוע, נתפרק ונִשָׁבר משנה שבָּרון אחרי השֶׁבר אשר נשברנו בדור ראשון ואחרי אשר מצאנו מנוחה בארץ, כי שִׁנו הגוים את דרכם עמנו לטוב? – והשלישי: הן לא מלאו הימים ימי שבעים שנה, אשר אמר ירמיהו הנביא, וכי נאיצה את הקץ בלא עתו ומצאנו עון… – והרביעי: גם הֻגֵד הֻגַד לנו, כי רבים מבני ישראל שבי הגולה עוברים תורה ומצוה, מחללים שבת ומועד, אוכלים מאכל לא טהור ומרק פגולים כליהם, פושעי ישראל עלו על ארץ קדשנו ויטמאוה, באו בה פריצים ויחללוה, אוי לאזנים כי תשמענה כזאת וכזאת מרחוק – הנבא עוד לראות בעינינו כבַלע את הקדש ביד זרע קדש?…

ורוח ה' לבשה את זכריה בשמעו את דבריהם אלה ויקרא: נרפים אתם, נרפים, כמֹץ נִדף ברוח, כעלה נִשָׂא בזרם, באין חפץ לחיים, באין דאגה לעתידות, על כן אתם מבקשים לכם תואנות ותנואות לבלתי שוב אל הארץ אשר אך עִמה מקור חיים לכם ולבניכם אחריכם! אך לשוא תפיחו ברוחכם הקָרה על אש ה' והיא לא תכבה ולא תשקע כי אם עשתה את רצון ה' בעמו! מה תמללו על מושלים הפכפכים ועל שכנים רעים; מושלים הולכים ומושלים באים והארץ לעולם עומדת וכי תשבו בה תבַלו את אלה וכמים עברו תזכרום. הנה אתם בוטחים לכם על חסד לאומים – והוא כעננים לפני רוח. היום יאירו פנים אליכם, כי ימצאו חפצם בכם, ומחר יֵהפך לבבם בהתהפך המסבות וצררו אתכם ורדפוכם עד כַלֵה. ככל אשר תִרבו בנֵכר כן יוסיפו שנוא אתכם וכן תרבינה צרותיכם, אך כאשר תרבו ופריתם בארצכם כן תֶּחֶזקו וכן ירום ראשכם על צריכם. בארצות הגולה אתם יושבים עם הגוים בקרבם, ובארץ אבות יושבים הגוים עמכם. זכרו ימות עולם: לפנים ישבו בני ישראל בראשונה בקרב האמורי והכנעני, ואחרי כן, כפרוץ העם בארצו, ישב הכנעני בקרב ישראל, עד אשר נבלעו והתערבו ולא נודע כי באו אל קרבֵּנו. ומה כל חייכם וכל משושכם, חגיכם, חדשיכם ומועדיכם על אדמת נכר, ועליכם להזהר לבל תתראו ולבלתי העלות קנאה וחֵמה: הן לצום ולבכות ולהתאבל על החרבן תוכלו גם בבבל; אך הגם תוכלו לשמוח שם בחגינו ובמועדינו בראש הומיות כשמוח בהם בני ישראל בארץ ישראל?…

אמנם יש בארץ פורצי גדר, עוברי חק, אשר עלו מן הגולה וטומאתם עמם ועוד לא הִטהרו. אלה – הקוצים העולים עם התנובה בהוציא הארץ צִמחה, הסיגים הצפים למעלה בהִצָרף הכסף בכוּר; עוד מעט והקוצים יכלו והתנובה תתנוסס בהדרה על האדמה, עוד מעט והסיגים יתמו ונשאר אך כסף טהור, הגולה – חלקה צחיחה, אין צמח, אין קוצים אף אין תנובה; בגולה הכל דוֹמם, קופא, אין כוּר ואין אש מצרפת, הכל כסף – והכל סיגים. הלא זה דבר יחזקאל הנביא: “יען היות כלכם לסיגים לכן הנני קובץ אתכם אל תוך ירושלם” – שם יהיו גם הסיגים לכסף…

ואם חרדים אתם לארץ הקדש ולשמה המחֻלל – הרבו נא אתם, כל יראי ה‘, לעלות ציונה, לשית ידכם עם הבונים, לתת מרוחכם על העם, אז תשוב התורה והמצוה להיות לכבוד בארץ, והיה כל סיר בירושלם וביהודה קדש לה’ וטהור לעמו, והיתה השבת נשמרת בכל הדרת קדשה וקטֹרת זרה לא יעלו בה ורכב ואופן לא ישתקשקו בחוצות. אך בעמדכם מנגד לציון ולבוניה ולכל עמלם וסִבלם, מה יש לכם צדקה לזעוק ולהביע תלונות? אַל ליושבים בבתיהם ספונים להשמיע קולם עם היורדים למלחמה…

ולצדיקים היראים להחיש את הקץ: היקצוף האב על בנו אשר גרשהו מביתו בחטאו, כי יקדים לשוב לפני תֹם המועד אשר יעָדוֹ? הטובים אתם ממשה איש האלהים אשר הוציא את ישראל ממצרים לפני תֹם ארבע מאות שנה, ומאבותיכם אשר יצאו אחריו? ודעו: גם אז היו צדיקים אשר מאנו “לדחוק את הקץ” ולא יצאו אחרי משה – ויהיו דֹמן לאדמת מצרים. וזה יהיה גורלכם גם אתם, כל אשר פִגרו מעבור את נהר פרת בשוב ה' את שבות עמו: הִמֹס ימס כל המונכם כהִמס דונג מפני אש, כהנדוף נטפי מים לפני שמש, ואבדתם בגוים אשר בחרתם לשבת בקרבם, ונותרה בכם שארית מעט כערער בערבה וכמצבת בשלכת; והמחנה הקטן העולה ציונה ירבה ויפרוץ והיה לגוי עצום, והיה באחרית הימים יבאו אליכם מושיעים מציון, המה יִפחו רוח חיים בשארית הנשארה, ויחדשו נעוריהם וישיבום אל עמם.

וכדַבֵּר זכריה את הדברים האלה האירו פניו כפני מלאך ה' ועיניו ירו זיקי אש ומראהו נורא הוד, עד אשר לא ערב עוד איש את לבו להשיב דבר. וילכו כל העם איש לדרכו ומחשבותיהם עמקו מאד ולב אחד לכלם: עלה נעלה!




  1. זכריהו ב' 8.  ↩

  2. ירמיהו כ"ט, 7־4.  ↩

  3. יחזקאל ל“ג, 32, לפי גירסת השבעים ות”י.  ↩