ימי המבול עברו והמים היו הלוך וחסור עד אשר נראו ראשי ההרים. ויפתח נח את חלון התבה וישלח את העורב לראות הקלו המים מעל פני האדמה. ויצא העורב ולא שב¹, כי הריח מרחוק פגרי אדם ובהמה, אשר גָרפו מי המבול ויתקעום אל בין שִׁני הסלעים.

וישלח נח אחריו את היונה. ותפרוש כנף ותעף ותפגֹש את העורב והוא עומד על אחת הנבלות. אז נדברו העורב והיונה את הדברים האלה:

היונה. – הלא שֻׁלחת לראות מה הארץ ומדוע זה תתמהמה להשיב שולחך דבר. ואף כי היום יום בשורה הוא, כי הנה התנערה האדמה מן המים אשר שמו מחנק לה ימים רבים, וחכינו עוד מעט ומצאָנו עון.

העורב. – לא עוף־בשורה אנכי ולא לי לשַׂמח נפש האדם אויבנו המתנשא לכל לראש. החדלתי את תאוַת נפשי העורגת אלֵי טרף והלכתי לבשר בשורות טובות? – קרע! קרע!

היונה. – הן אך זה תמול הלעיטך האדם לשָׂבעה והיום תתכחש לו אף תדבר עליו סרה!

העורב. – מי זה יזכור יום אתמול כי יעבור, או מי פתי וישַׁלם כעל גמולות!

היונה. – בחסד יבָּנה עולם ובעזרת איש אחיו יתכּונן. אַל לחַי להיות כעץ השדה, אשר יצמח לבדו ויפול לבדו ואין לאחרים עמו בטובתו או ברעתו. גם הנה הקשבתי ואשמע שיח בני האדם (מרֹב שבתֵּנו עמהם במַסגר, אבינה הגיגם), אשר אמרו, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ לבלתי עשות טוב וחסד איש עם רעהו, על כן בא עליהם המבול למחותם מתחת השמים.

העורב. – מה ידעו ומה יבינו בני אדם זוחלי ארץ! ומה השִׂיח התָּפל הזה על טוב וחסד, רחמים ונדיבות! הטוב – הוא הטוב לי וגומל נפשו – איש חסד. כל יצור חי למענהו ואשר ישיאהו לבו הרך לעשות חסדים וטובות, עוכר נפשו, כי בדאגו לאחרים יזניח את חפציו ולא יעשה לביתו, ובהגיע עת זקנה והנה הוא בנחשלים – אז יהיה מנוֹד ראש לרבים וכל טובותיו אשר עשה לא תזָכרנה לו. ואולם החכם אביר הלב העושה אך לו ולביתו ומאחֵרים ימנע טוב או גם לא יחשוך רע, הוא יעשה ויצליח, הוא מרומים ישכון – והוא גם כבוד ינחל בתוך קהל ועדה וכל רעותיו לא תזָכרנה לו. כי העֹשר והכבוד תאומים המה, יוצאים איש בעקב אחיו.

היונה. – מי יוכל להתוַכּח עם פושק שפתים כמוך! ואולם נפשי יודעת מאד, כי לא כן הדבר. הטוב והמיטיב לא יִכבד ממנו כל קרבן, לא ידאג פן יבוֹאֶנו חֶסר ולא יירא מיום אחרון, כי אָשרוֹ בנפשו וטובו בחֻבּוֹ.

העורב. – אשה רחמניה! אכן טובה אַתּ להיות קרבן עולה לכפר על בני האדם. והלא גם תעלי ברצון על המזבח אשר אמר נח לבנות בצאתו מן התבה?

היונה – לב מַתָּנה גם את נפשו יתן בהִדָרשהּ לשלום הרבים. אך אביר־לב לא יֵדע ורוח קשה לא תבין את זאת. – ועתה אשובה ואבשרה את בני האדם, כי קלו המים מעל פני הארץ.