קול אלהים התהלך בגולה ביד נביאיו והגולים החלו לשוב אל ארצם לקול הקריאה. ופליטי ישראל, אשר יצאה מהם נשמת עַמם מרֹב התרפקם על בבל ויהיו לו כעצמות יבשות, זעו יום אחד, כי חשו פתאם והנה רעש, ואחרי הרעש מדחֵפות ומהלומות ומרמס רגלים – ולא ידעו מה, כי בחלומות שָׁגוּ ובחזיונות תעו ועיניהם עָצמוּ מֵראוֹת.
ויחזקאל הנביא עומד עליהם, שומר פתחי פיהם וניד עפעפיהם, שוקד עליהם בכל המון מעיו ורחמיו, מדבר פעם אל לבו פעם אל העצמות היבשות, לאמר: לבי לבי עליכם, אַחַי המתים־החיים, מתי תפָקחנה עיניכם, תקיצו מחלומותיכם, תשוב רוחכם אליכם?
ובגעת עדיהם רוח פי הנביא, התנודדו, פתחו פיהם (אך לא עיניהם) ומעפר צִפצפה אמרָתם: – מה לנו ולך, הנביא, כי תבקש להשיבנו לחיי שעה ואנחנו בדרך עולם. טוב לנו להִסָפח אל אדמת בבל הגדולה, ראש עפרות תבל, מֵראוֹת חיים חשֻׁכּים בתוך עם קטן בפִנת ארץ נשכחה. ועתה הניחה לנו ונישן המות. הנה עתה חורשים על גבֵּנו, דשים, חובטים, רומסים – למען החיש את אחריתנו: בזאת תֵּהָפכנה העצמות היבשות לעפר והתבולל עפרֵנו בעפרות בבל ואדמתה מחלבֵּנו תדֻשן – וזאת תעודתנו!
ויאמר אליהם הנביא: – צר לי עליכם, אחי הנדחים, כי אין לכם לב לדעת ועינים לראות את הנעשה עמכם. פקחו עיניכם וראו, כי הייתם למדושה ולמרמס לא למען סַפח את עפרכם אל האדמה אשר דבקתם בה, כי אם לבער אחריכם, לזרות אתכם הלאה אל שֶׁפך האשפות מטה, לא לבלוע כי אם להקיא אתכם, כי גם שַׁחַק עצמותיכם לא יתבולל בעפרם: עוד טֻמאתו בו!… ועתה הן עוד יש רוח חיים בכם – התעוררו, התנערו מעפרות בבל, כאשר היא מנערת אתכם, שובו אל עמכם, אל ארצכם, שובו וחיו!
ובדַבּרוֹ היה דבָרוֹ כרוח אלהים מתחוללת מארבע רוחות השמים ותבא הרוח ותִפּח בעצמות היבשות ויחיו ויעמדו על רגליהם, אף נפקחו עיניהם ויראו נכחות והחלומות נגוזו. וישובו רבים מהם אל עמם ואל ארצם, והנותרים בעצמות היבשות לא חדלו לחזות להם משאות שוא ומדוחים, ויהי כי גרפו אותם נחלי בליעל החוצה – וינועו על הגבולות ויחכו ליום אשר יֵהפך לבב הבבלים עליהם לטוב ושבו גם המה אל ארצם להיות עפר תחת כפות רגליהם. אך לא שבו, כי אבדו בענין רע: כל רואיהם יָרקו בפניהם באמרם: “הבוז לכם, בנים כֶּחָשים, כי תתנכרו לעמכם אשר לו תורת אמת וחקים טובים ודרכי יֹשר מכל העמים, ולארצכם הטובה, אשר שבה להיות מקוה ישראל כקדם, למען התרפק על פראי הבבלים הבועטים בכם ברגל גאוה!” – והעצמות היבשות טבעו ברֹק.