ויהי כי זקן הארי ויחלש ולא יכול עוד לִטְרָף־טרף, ויאסוף אליו כל זיז שדה אל פני המערה, מעונתו, ויאמר אליהם: שמעוני כל הולך על ארבע. בחנתי את דרכינו ואדע כי לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים לטרף־טרף, לשפך־דם, לאבד נפשות. המעט ממנו הפגעים והנגעים אשר חִלה בנו הטבע, חליים, דבר, רעב, שרפת יערות ושטף נהרות, ורשתות הצַיָדים ושחיתותם, כי נקום גם אנחנו זה על זה לאויב ולאורב? הן לולא אהבתנו איש את בני מינו, לבלתי שַׁחתם, כי עתה כאדם היינו, להולכי על שתים דָמִינו, אשר המלחמה מלאכת ידם ושפוֹך דמי אחים מִשחק להם; וכי יִלאו על במת מַטבֵּח – ונועדו ראשיהם יחדו לעשות מישרים ולכרות ברית שלום, ודברו במועדיהם הנה והנה ימים ושנים ולא יהיו לאחדים עד אשר תפרוץ מלחמה חדשה.
יהי לנו אפוא האדם למשל: ממנו נראה וכמהו לא נעשה; ותהי נא לנו בהמת השדה למופת: ממנה נראה וכן נעשה. הצאן והבקר התמימים, הנאהבים והנעימים, הקוטפים מלוח עלי שיח ועשב השדה לחמם ושן בהמות לא ישַלחו אלה באלה, שלום במעונם שלוה בגבולם, אף בלבם לא תקנן כל מחשבת־רֶשע (כי על כן יֵרצו לקרבן לכפר עון ופשע). ועתה הבה נכרתה ברית לבלתי טרוף עוד טרף ובוא בדמים וכל החי אשר בשדה ויער, מקטן ועד גדול זקן ונער, ישבו יחד שבת אחים במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים. ריב ומדון לא עוד יִשָמע קולם, כי השלום, השלום יסוד עולם.
הלביא כִלה לדבר וישתרע על פתח המערה עיף ויגע ואין אונים. אחריו מִלאה הלביאה אשר שִׁניה נִתעו בפיה וכל בדיה כבדו מזֹקן; ותנהם בלא כח ותאמר: ובכן זאת התעודה לחיה ולבהמה, הקץ למלחמה לריב ולמשטמה, היער והשדה יחדו יהיו תמים, וזה שמם אשר יקראו להם: אפס דמים!
וישמעו כל הנועדים, כל מקרין מפריס למינו, וישמחו על הבשורה, וַיִגְעוּ כל הקהל יחדו: יחי מלכנו, מלך השלום, לעולם!
ומאחרי הלביא והלביאה עמדו גוריהם וישלחו לשון לעֻמתם ויניעו רעמתם ויאמרו: כן דברתם, זקנינו, וגם אנחנו כמוכם נדבר – לעת זקנה ככלות כחנו.