שני אחים היו בעיר אחת. האחד עצל ורפה־ידים והשני חרוץ ורב־פעלים. ויהי האחד יושב במורד העיר במעון צר ואוכל לחמו במסכֵּנוּת. והשני עשה והצליח וישב עם נדיבים במעלה העיר ויצא לו שם כאחד הגדולים.

ויהי היום ותעבור רוח רעה על אנשי המקום ויתפרצו מפני השלטון ויהפכו עיר ומלואה. כל בית גדול היה למשסה, העשירים הֻצגו ככלי ריק וגם האחד משני האחים, הוא האח העשיר, היה בתוך השדודים ורק נפשו היתה לו לשלל, כי התמלט אל בית אחיו העני.

ויאמר לו אחיו: אם כן אפוא, אם עת ופגע יִקרה את כֹּל, כחרוצים כעצלים, מה בצע בכל העמל והמאמצים וכשרון המעשה; והלא טוב שבת בשפל והצנע לכת בדרכי החיים מהעפיל עלוֹת – ורדת פלאים?

ויען אחיהו ויאמר: שמעה, אחי, ואספרה.

אש נִצתה ביער ותלהט כל עץ בו. ובעלי כנף התרוצצו, נסו הנה והנה, רבים היו למאכֹלת אש והנותרים נמלטו השדה חרוּכי כנפים. ביום השלישי, אחרי אשר שקעה האש וכָלה העשן, שבו אל מקום מגוריהם והמה מדַדים בכבֵדוּת, ויעמדו על אחד העצים והוא כאוּד מֻצל מאש, צמַרתּוֹ נשרפה וגזעו שחור כפחם מתפורר למַגע רגל־עוף קלה. ויראו והנה עכברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם ביום השרֵפה. ויאמר בן־צפור אחד אל אמו: הנה מה טוב חלק המשפילים שבת מחלקֵנו אנחנו המגביהים עוּף; בהם לא פגעה האש ולא שֻדד רִבצם, ואנחנו – אלה נכוו, נצרבו או נשרפו ואלה, כל הנותר לחיים, נודדים באין מנוח לכף רגלם. – ותאמר לו האם: אל תבכה גורלנו ואל תקנא בשוכני תחתיות. הן אנחנו – חלקֵנו בחיים, לנו נִתּנו כנפים ורוח בכנפינו ותועפות הרים לנו, ואור שמש ומרחב־יה והדַר מראות ארץ ושמים; על כן בהיות מקרה ופגע נִפָּקד רע גם אנחנו. ואולם שוכני תחתיות – מה הם ומה חייהם בעת טובה או בעת רעה. נחכה ימים מספר עד אשר יצמחו כנפינו ונבקש לנו יער אחר ושם נוסיף לחיות כאשר חיינו. והעכברים גם הם יוסיפו לחיות כאשר חיו – חיי מחשכים באשמנים כמתים.

מי החפץ חיים – יקבל את כל חליפותיהם.