ר' מאיר היה ממשל משלים מדי לַמדוֹ תורה את תלמידיו, למען הַמתיק תורתו בפיהם. כהקיר באר מימיה כן הקַרה רוחו דברי משל ומליצה, ואחרי צאתם מפיו לא ישים לבו אליהם לאספם, כאשר לא יאסוף אליו המעין את מימיו היוצאים מאתו. אך תלמידיו יכתבו להם את משליו ומהם נפוצו בקרב בני העם אשר לא ידעו ספר. וירבו הימים ור' מאיר זקן ותלמידיו יצאוהו, אלה נפוצו על פני הארץ ואלה נפלו בחרב הרומאים אשר נתנו חִתּיתם בארץ ישראל בימים ההם. ויהי כי לא יכול עוד ללַמד תורה בישראל בצֹק העתים ההן וילך מר בחמת רוחו ויחדל לדבר משל ומליצה.

ויהי היום ויבאו אליו אנשים מבני העם ויאמרו: הן לפנים נשמעו משליך על כל פה ויהיו לנו לשעשועים, והיום נפשנו יבֵשה, כי זה כמה נִסתם חזון ממך. ועתה מְשָל־נא לנו משל.

ויאמר ר' מאיר: טוב, אנכי אמשול לכם משל. בנסוע בני ישראל למסעיהם במדבר, באו עד מדבר צִן היא קָדֵש ולא היה מים לעדה. ויך משה את הסלע במטה האלהים אשר בידו ויצאו ממנו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ושם היו בני קֵדר נודדי מדבר אנשי אהל ומקנה, וישתו גם המה ומקניהם ליד בני ישראל. אך בנסוע משם מחנה ישראל אל קצה ארץ אדום, חדל הסלע לתת מימיו. וישלחו בני קדר אנשים מקציהם אל מחנה ישראל ויבאו אל משה ויאמרו: אנא, איש האלהים, הואל נא ושוב עמנו או שלח את מטך ביד אחד עבדיך והכה את הסלע ושב ונתן לנו מימיו כבראשונה. – ויאמר אליהם משה: הסלע נתן מימיו לעם בני ישראל, עַם תורתי בלבם, ולמענם שתיתם ורוִיתם גם אתם. ועתה כי אין עוד העם – היתן הסלע מים לכם ולבהמתכם?

ויהי זה המשל האחרון לר' מאיר, ואחריו לא הוסיף.

ויהי כי מאס בעם מֵהַפקיד רוחו אִתּוֹ, וישָׁכחו כל משליו הרבים מישראל ולא נותר מהם כי אם שריד כמעט – שלשה משלים.