מתוך המון הנמלים האוגרות בקיץ, נפרדה נמלה אחת לשום לה דרך לבדה. כי קצרה נפשה בעמלה שהיא עמלה לאסוף ולכנוס כל היום, ותאמר בלבה: תחת אשר אעבוד כל ימי בלי תת פוגה לי, הלא טוב כי אאמיץ כחי עתה למען אראה מנוחה אחרי כן, ועם המנוחה – גם נחת.
ותאמץ כחה ותלקט ותשא ותבֵא אל מעונתה פי שנים במשא יתר הנמלים, יומם ולילה עבדה ללא הָשֵב רוח, אף שכרה לה מזה ומזה סַבָּלים (ממרדפי ריקים, המתרַפים לעשות לביתם ולאחרים יתמכרו בעד הבצע), אשר יעזרו לה למלא טרף חוריה. ולבה היה שמח בכל עמלה, כי הנה קרוב לבא היום אשר כל העדה תעמול והיא תתענג על רב טוּבהּ אשר צפנה לה – ותנוח.
והיום בא. עבר חֹרף, אתא קיץ, הגיעה עת הקציר. והאנשים יצאו לפעלם מזה והנמלים לעבודתן מזה. הקוצרים קצרו ונחו חליפות, והנמלים עבדו ולא נחו; לקטו, משכו, עמסו אחת אחת משא לעיפה והובילו אל חוריהן, התפרקו ושבו, התפרקו ושבו רצוא ושוב בלי הפוגות כמשפטן.
והנמלה, אשר מזויה מלאים מתמול שלשם, ישבה לה על ערֵמת תבואתה, ובטנה כערֵמת חטים מרֹב אכלהּ, ורגליה אספה תחתיה בשלות השקט, ולבה גָבַה ורָחַב, הָגה ואמר: צאינה וראינה בי רעיותי, בקנאה אלי תבטנה, וּתהלֵלנה חכמתי ותשתחוינה לאלומתי. אכן, השכלתי עשׂה להציב לי יד בחיים, עתה אשב בבית החפשית – נקיה מעבודה, מעמל, מדאגה, כבמי תהום רבה הדגה…
אך הנמלים עברו על פניה ואליה לא השגיחו, לא התבוננו, כי עיניהן ולבן היו אל מעשיהן; וכי העיפה אחת עיניה בה רגע – וַתִּשְׁתָּאֶה לה בראשונה ואחר בזה לה לעגה לה בלבה, על כי עזבה אֹרח חיים ותבחר בלחם עצלות.
ועוד מעט, עוד ימים מספר, והנמלה העשירה חשה חליפות ברוחה, נהפך לבה בקרבה: הציקה לה הבטלה, אכלָהּ השממון, ומדי ראותהּ את עדת הנמלים עוברת בסך, עובדות בשמחה, נושאות אלומותיהן, והיא יושבת גלמודה על אוצרה, זכרה את ימי עשותה עם רֵעותיה ולכתה עמהן בדרך אחד, בדרך העבודה – ותאנח ותאמר: הוי, מה מתוקים היו הימים ההם ועתה מה מר לי! עשרתי אך לא אֻשרתי, מצאתי מנוחה אך לא נחת. אכן הסכלתי עשׂה, כי עבדתי למִשנה למען אשבע לחם – וְאשבע ריק. מה התעיתי בנפשי!…
ויום יום ינוע לבה בקרבה וִיחפש רוחה: התשוב אל העבודה ותשא חרפת גאונה, אם לא תשוב ותשב שוממה על אוצרה באין מעשה וענין ובאין חיי־חָבֶר? ויהי כי נלאתה ברֹב הגיגה ותקץ בחייה ותאמר: טוב מותי מחיי! ותתנפל אל טפת מים אשר נשארה מיום הגשם ליד חורה – ותטבע.