לוגו
בַּעֲלוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

באתי אל הארץ.

אל הארץ, אשר בה היו כל חיי מנעורי, מאז יסדו גולי רומניה שתי מושבות למען הַפנות אחרי כן את ערפם לציון ואת פניהם לאמריקה עד היום הזה; אל הארץ, אשר לעינַי ובימַי התנערה מעפר שממות עולם ותחי ותפרח ותיף ותהי לנס עמים ולמקור חיים חדשים לתפוצות ישראל; אל הארץ, אשר מאז החלותי להביע רוחי בקהל, עמלתי להסב אליה את לב אחי ועמי עד אשר זכיתי לראות כיום הזה את העם מרבים לבא אליה מכל מקומות גלותנו, כאפרוחים אל תחת כנפי האם הדוגרת, ולהביא אליה אלה את כיסם המלא ואלה את לבם החם ואלה את מחשבותיהם השוקקות כמַשק מעין חתום לפני התפרצו, ואת מזמותיהם אשר יזמו לעשות לביתם, לארצם ולעמם.

נקל לאיש להיות תמים עם אלהים ועם אנשים, ואולם מי גבר יחיה ויתַּמם עם נפשו? זה עשרות שנים נפשי קרועה לשנים קרעים, שואפת אל ארץ חפצי־בה, אל ארץ קדמתנו ועתידותינו, ונמשכת אחורנית בחזקת יד המסבות, עד היותה תלויה ועומדת כארון הנביא בין שתי אבנים שואבות ואני – בתוך עמי בתוך הגולה. הבגלל חלומותי וחזיונות לבי, אשר חלמתי ואשר חזיתי לי, לעשות נפשות למשא־נפשי באשר אני שם, להיטיב את הלֶקח העברי בבתי הספר ולשום ניר לתרבות העברית בתוך הקהל הגדול, ואשר בכל יגיעי שיגעתי לריק ובכל מאמצי שעלו בתהו לא יכלתי ליאש את לבי מהם עד היום האחרון? אם בעבור חושי בי, כי עוד אין נחת ואין מנוחה ואין עֹנג בארץ החרבה והשוממה, כי עוד כבדה העבודה ורבה העזובה ורבו המכשלות והכעסים ועצבון הידים בקרב הארץ, כי בתקופת־התחיה הראשונה הזאת עוד דרושים לה בונים כבירי כח ואוֹן, רבי פעלים, משובבי נתיבות, ולאנשים אשר אין אלה להם בלתי אם הלב החם טוב, לעת כזאת, הלך־נפש ממראה עינים?… אבל היש למי ומי צדקה לעמוד מנגד ולגולל, כדיוגינס, את חביתו בעבוד הכל עבודת התחיה איש איש באשר יש לו? “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?” הן גם עתה, אחרי אשר ככה העמקנו לתקוע יתד בארץ, לפַתּח פִתּוחה, לסֹל המסלה, להכין עתידות לה ולנו, עוד רב הדרך ועוד רבה המלאכה ועוד המלחמה חזקה עם כל שטן וכל פגע רע, בשגם לפי רֹב המעשה כן ירבו וכן יפרצו וכן יהיו על העובדים מסביב – ומי אשר יבוז ליום קטנות, ומי אשר ישקוט ויביט ממכונו עד היות כל עקֹב למישור ועד אשר יוכל לעלות ולמצא את הכל מוכן לפניו, הוא לא יעלה ולא יבא ולא יראה בשיבת ציון ולא ישמח בשמחת גוֹיֵנו עד עת קץ או עד קץ כל הקצים!

אמנם כן, אחרתי לבא, אבל באתי, ומי יתן ואחרו ככה כל הנחשלים אחרי ובאו וראו ונחמו גם המה על אשר לא קדמו לבא בטרם יבַלו ימיהם ובטרם יכַלו לריק כחם בגולה…

__________


יצאתי מרומניה ואני כבד מאד… בתקות נכזבות; עליהן נוספה, לשלחני בדרך, עוד תקוה נכזבה: דִמיתי למצא באניה, אשר ארד בה, עוד אנשים יהודים נוסעים מרומניה לארץ ישראל – ולי היתה הצדקה לחכות לזאת. הן הלחץ והשנאה והמועקה הולכים וחזקים על היהודים בכור הברזל הזה לאין תקומה, ונואמים ציונים באים שמה פעם בפעם ובשורה בפיהם מארץ חיים, כיונה אשר שבה אל התבה ועלה זית בפיה, ובכתבי העתים היוצאים שם לבני ישראל בלשון הארץ באים שמועות טובות ובשורות טובות וספורים משמחי־לב על אחינו המאֻשרים אשר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בא"י ואשר מצאו שם משפטי אדם, חפש ושלום – הזכיות, אשר היהודים ברומניה נלחמים עליהן מדור לדור ונותנים במחירן את כל הקדוש ואת כל היקר להם ולא השיגון ולא ישיגון, אולי, עד עולם; ומכתבים ושמועות מתגלגלים ובאים מאת ילידי רומניה לפנים ותושבי ארץ ישראל היום, באים כמבשרי שמים חדשים וארץ חדשה ליושבי חשך וצלמות, כענפים הירוקים אשר נראו לפני אנית קולמבוס באחרית מסעה בהגיע היאוש וההתמרמרות עד מרום קצם. גם לפני צאתי נסיתי דבר אל אחי בני ארצי, קראתי להם קריאה אחרונה: מי האיש החפץ לצאת מאפלה לאורה, מעבדות לחרות, מגיא צלמות לארץ חיים, מן הארץ אשר בה בניה היהודים נולדים “זרים” עד דור עשירי, אל הארץ אשר בה כל איש יהודי מתערה כאזרח רענן מיום בואו אליה, אשר איש ואיש ממנו כמו יוּלד בה – יהי אלהיו עמו ויעל; ומי האיש החפץ לשלח את בנו אל הגמנסיה העברית, להציל נפש יקרה אחת מטֻמאת הגלות – יתנהו על ידי ואביאהו ואטעהּו בהר נחלתנו. – כה קראתי אל בני ארצי ועמי וגם באו עמי בכתובים על זאת אלה מפה ואלה מפה, וכה דמיתי בנפשי למצא בקונסטנצה עיר החוף או באניה היוצאת משם, אנשים מאחי בני רומניה אשר יסעו בדרך הזה לראות את הארץ או לשבת בה. אך תקותי לא באה ולא היתה.

באניה לא היו כי אם ציונים מעטים למיניהם: איש יהודי זקן עם אשתו, אשר עלו לפתח תקוה; נער כבן עשרים שנה, אשר יצא מקונסטנצה לפני ארבע שנים לשבת במצרים ויָשב באניה מרומניה, אשר בא שמה בעניני משפחה, אל מקומו; שני כמרים, זקן וצעיר, אשר עלו ירושלימה “עיר קדשם” לחֹג שם את חג פסחם; וערבים אחדים, השבים משוט בארץ ששמה יצאו לבקש להם מחיה, אל “ארצם”, אל ארץ ישראל. היהודי הזקן עלה מפיאטרה, רומניה, במלאכוּת שנים מעשירינו שם, לשום עין על אדמתם, אשר בפתח תקוה, לעבדה ולשמרה. האדמה הזאת היא שריד מעט, שארית פליטה ממושבה חדשה, אשר כמעט נוסדה בא“י לפני שנות מספר ביד אחדים מציוני רומניה – זכר לחרבן המוסרי והחמרי של אחינו העובדים והנדחים האלה. כי לפני שלש או ארבע שנים נוסדה ברומניה אגודה בשם “תקות ישראל” לקנות אדמה בא”י ולהתנחל עליה. האגודה הזאת, אשר התכוננה אחרי רֹב דברים ונאומים ודי עמל ומשא ומתן הֵנה והנה בין המשרד הציוני אשר ביפו ובין הועד לחֶבר האגודות הציוניות ברומניה – גלץ – ובין אנשים בעלי הון, אשר בערי רומניה, אחד מעיר ושנים ממדינה, האגודה הזאת, אשר רבו עצבונה והרונה וחבלי לִדתּה יותר מעשר אגודות לישא“י בארצות אחרות, – שבה התפרדה ברגע האחרון, בעת קנות האדמה בא”י, ו“תקות ישראל” היתה לאכזב; כי בא השטן בתוכם להניא את לבבם ולהפריד בין החברים בגלל דברים אשר עדֶן לא באו ולא היו ויגיע אליהם כמקרה האיש והאשה אשר, מבלי היות להם ענין לענות בו, החלו, ממחרת יום חתונתם, לריב על אדות שם הבן אשר יוָלד להם בעתו – ויתפרדו בטרם יבא הילד. רֹב האדמה הנקנתה נסַבּה לאחרים ורק מתי מספר מחברי האגודה לא מכרו את אדמתם, ויש אשר עלו אז ארצה ישראל ויֵאחזו עליה ויש אשר נשארו ברומניה כמעשה שני העשירים ההם, אשר זכרו עתה את נחלתם וישלחו את האיש הזקן אשר אמרתי, לפתח ולשדד אותה עד בואם לשבת עליה.

הנער הציוני יליד קונסטנצה ותושב קהירה, הסב עיני ולבי עליו מן הרגע הראשון בפגעי בו באניה ובקחתי עמו דברים, עד אשר נפרדנו איש מאחיו באלכסנדריה. וקונסטנצה היא עיר־חוף ברומניה ליד הים השחור, עיר גדולה מלאה חיים ותשואות ורב ענין, כי הסבה אליה בשנים האחרונות את סחר גלץ וברילה, ערי הדונוי, ותבָּנה מחרבנן. בה עם מאֻסף מכל הגוים מסביב, טורקים, בולגרים, יונים, ערבים ועוד, ובני עם ועם מדברים איש בלשונו והזר הבא אל העיר לא יכיר ולא יֵדע כי עיר רומנית היא, לולא… היהודים היושבים בתוכה שהם כמעט “הרומנים” היחידים בעיר הזאת, וכי נפגוש באחת מרחובותיה שני אנשים אשר אינם מדברים לא יונית ולא טורקית כי אם רומנית – וידענו כי אנשים יהודים הם. והיהודים תושבי העיר הזאת כלם חיים חיי נחת ורוחה, כלם רואים ברכה בעמלם ואינם חסרים בלתי אם – מעט יהדות. הם נחלקים לשתי מחנות: לקהלה בלי רב – היא קהלת הספרדים, שיש להם חזן ושמש (המדבר אך רומנית ואיננו יודע עברית כלל) ורב אין; ולרב בלי קהלה – האשכנזים, שהם עדר נפוץ, בלי בית־ספר עברי ובלי כל מוסדות קהלה, ורק בית־כנסת יש להם ורב, שיש לו מנוחה שלמה בתוכם “כאלהים בצרפת”, ואיש יהודי, אשר היה לפנים משרת בבית הספר בעיר וסלוי ונושא סבל ועובד כל עבודת פרך אחרי צאתו, והוא יודע לקרא מעט עברית מנֻקדת, אך לא להבין במקרא, נשכר להם בלחם כאשר נשכר הנער הלוי למיכה לעמוד לשרת לפני פסלו – ויהי להם לשמש ולחזן ולמורה “עברי” (קריאה בסדר התפלה, למען יוכלו לאמר “קדיש” אחרי הוריהם לאחר מאה ועשרים שנה) לילדיהם המבקרים בבתי הספר לעם הארץ. מלבד הרב יש בכל הק"ק הזאת רק משכיל עברי זקן “הנשאר מיתר הרפאים”, כי בא לפנים מאחת ערי מלדובה לגור שם – ולהיות שם בין “הרומנים” הנמולים כאשכול הכֹפר בנחל הערבה.

והנער ההוא, אשר אמרתי, היה בן לחיט יהודי בקונסטנצה אשר, כמנהג העיר הזאת, לא נתן לבנו כל חנוך עברי ובמות האב יצאו האשה וילדיה לגור במצרים, והנער, איש דברי, היה פעם אחת, לזמן קצר, בא“י הקרובה וירא וידע את חיי אחינו שם. והנה הוא יושב ומספר לי בחֹם לבו נפלאות גדולות על החיים החדשים הצומחים לעמנו על משואות קדם אלה, על המושבות ועל כל אשר בהן, על “השומר” ועל קורותיו”, על החנוך העברי בארץ־ישראל ועל הציונות ועל ראשיה. והוא מדבר על החיים החשכים, חיי הלחץ והחרפה, אשר לבני גלות רומניה ועל חיי האור והחפש והברכה והאֹשר אשר לבני ארץ ישראל, ובהגיגו תבער אש. ואני שומע ושומע ומשיח אותו מבלי אשר אתודע אליו, ומקביל ברוחי את הציוני הנלהב הזה ואת הנערים “העושים” ציונות בערי רומניה לרוח היום ולבם בל עמם – ומשתומם על המראה. אכן גדול מראה עינים עד להפוך לב נער נעור וריק להר שרפה, אכן רק מציון תצא ותבא הציונות הכֵּנה, הטהורה, הלוקחת לב ונפש! הוי, לוּ באו כל ראשי “עדתנו” לציון לשאוב משם אש הקדש, אשר תבא בלבם ואשר תשתפך בעורקיהם ואשר תצא מקרבם ותשטוף על כל סביבם כים־להבה להָמס את הקרח הנורא, להשבית את הקפאון ולעורר את האהבה, לוּ באו כל המתבוללים הקטנים עם הגדולים לארץ ישראל לראות במראות התחיה הנפלאים ההם, לוּ באו אך ליום אחד, אך ליום אחד!

באחת השיחות אמר לי הנער בחֻמו: “אהה, מי יפקח את עיני אחינו בני גלות רומניה, הקודרים מעני ומלחץ, ויראו את אשר ראיתי אני בא”י וידעו מה בין חיים לחיים ולא יוסיפו עוד להתרפס ככה לפני הרומנים עד גֹעל נפש; דבר נא, אדוני, אליהם, דבר על לבם בכל עת מצוא, כי יֵצאו מתוך ההפכה לֵאור באור החיים החדשים המלאים והטובים שמה, שמה… דבר אל העם הזה, דבר אל בני ישראל – ויסעו!"

הוי, נער תמים! כבר דברו ודברו על לב יהודי רומניה השכם ודבֵּר זה כחצי יובל שנים ועד היום הזה, ואולם אהה, רק אחת ידברו אל הסלע ונתן מימיו ושתים – ולא יוסיף!

והאניה מלֵאה וממֻלאה והלחץ גדול מסביב ובלילה אין מקום לישון; שכבנו אנחנו היהודים המעטים והטורקים והערבים סביבותינו, ראשו של זה בצד עקבו של זה. הוי, אחי בני שם, אשר נפרדנו לפנים מגזענו המשֻׁתּף בכח המסבות כהפָּרד אפיק נהרות ממקורו למען שובו, אחרי הרחיקו ללכת ארחות עקלקלות, להשתפך באחרונה אל חיק הורתו: הגם בארצנו נוסיף לדחוק ככה איש את אחיו, אתם תשופונו ראש ואנחנו נשופכם עקב? הנעלה עליכם ברֹב הימים למספר ולערך, אם תגברו אתם עלינו, כי נִתּן אתכם להשתרג ולעלות על ראשינו כיום הזה ואנחנו נשב עמכם, בקרבכם, כאשר ישב ישראל לפנים עם האמורי והכנעני? מי יחוש עתידות, מי יודיעני את אשר יהיה באחרית הימים. אם כה ואם כה קִנאתי בכם, אחי הפראים, על אהבתכם את הארץ ועל דבקכם בה, כאשר ידבק הצמח אל ערוגת מטעו והיא לא ערש ילדותכם ולא נתנה לכם בימי קדמתכם מלכים ונביאים אנשי מופת לבני האדם ולא תשביע אתכם היום לחם… עפר אני תחת כפות רגליכם, אבותינו הקדמונים, כאריות נלחמתם על ארצכם ועל קדשיכם – נלחמתם, כשלתם ונפלתם, כי גבר אויב; ואולם לוּ נשארתם בארץ אחרי לכוד אותה הרומים, לו התחבאו שרידיכם במנהרות ההרים ובנקיקי הסלעים, לו הטו ראשם לכל גל וגל העובר עליהם ושכמם לסבול כל צרה ותלאה ברוח גבורה אשר פִעמה אותם רגע אחד בעת קרב ומלחמה; לו בחרו למות על קדוש השם על אדמתם מהחליף פעם בפעם ארץ בארץ ולחץ בלחץ ומִמוּת אחרי כן על קדוש השם על אדמת נכר, לו דבקו אל רגבי אדמתם מאות שנים בימי הרעה ההם, כאשר עשו, למשל, הרומנים, אשר התחבאו מפני שטף הגוים הרבים העולים על ארצם, בסתרי ההרים ובעבי היערים ויחכו ויגיעו לימים טובים, לימי גאולה וישועה, כיום הזה, – כי אז חסרו דברי ימינו כמה דַפי דם ודמעות, אשר הרוו את האדמה תחת כל השמים, כי אז באה עת רצון ושנת גאולה גם לנו כאשר באו ליונים ולרומנים ולאלבנים ולכל העמים אשר לא נתּקו מעל אדמתם בימי טובה ובימי רעה!

מרב הלחץ ומרב שרעפי בקרבי לא יכלתי לישון ואקום ואעלה בחצי הלילה על מכסה האניה ואשב על הספסל ומסביב לי מים ושמים ודממה. אז טעמתי את הדומיה הקדושה, אשר קרליל ומטרלינק דברו עליה נגידים, הדומיה “מקלט הנפשות”, עת השפתים ישֵׁנות והלב ער והנפש פועלת… הבטתי אל נקודות הזהב הזרוּעות על פני השמים השחורים ממעל ואל נקודות הכסף המתרוצצות על פני המים השחורים מתחת ועיני לא שבעו לראות את המראות הגדולים מתוך החשך ואזני לא מלאו משמוע שיח סוד הרוחות והגלים בהתחברם ובהַשִׁיקם איש אל אחיו, וקול המון מגיח אלי מסביב מתוך הדממה, המון הים מחוץ והמון קרָבי מבית, ומחשבות נוגות חורשות בלבי הדָוֶה על עמי ועל גורלו: עמי האהוב, עמי המסכן, הן ככוכבים נמשלת לפנים, ככוכבי השמים לרֹב, לזֹהר, לחֹסן, כמוהם נשקפת ממרומיך על ים העמים, כמוהם שקטת במכונך, הלכת לבטח במסלתך – ואיכה היית כגלי ים, הנעים תחת כל השמים לאין מנוח ולאין אחרית ולאין מטרה, המשקים והמפרים את כל הארץ ואין זוכר להם זאת לטובה, המחברים רחוקים למסחר, למרכּלת ולכל חֵפץ והם לא ידעו, הדוחקים ונדחקים וכושלים איש באחיו ובולעים איש את רעהו בזעף ובקצף לראוה לכל עובר!

עודני מדבר אל לבי ומבקש חזון מכוכבי נשף, היִכלו התלאות, הנדודים, הישקטו הגלים, היחדלו הסערות לדפקם, והנה הירח עולה מקצה השמים ושופך את אורו הימה. ירח יקר, קטֹן צבא השמים, סמל עם עני ודל, היתחדש ישראל כמוך ויקטן – ויגדל ויעטה אור חדש אחרי עבור החשך המכסה עליו מסביב? אם זקן העם כאשר זקנת ויהי גורלו כגורלך, המאור הקטון, אשר לא תביע עוד מקרבך חם ואור, חיים ותנובה, אשר אין לך עוד מִשֶׁלָך כל מאומה ורק לאיש־הבינים היית בין השמש ובין הארץ, וכרוכל נוע תנוע על הארץ ועל הדרים עליה להשפיע עליהם מעט אור השָׁאּול אתך מן המאור הגדול?…

באלכסנדריה עברתי מן האניה הרומנית אל האניה האוסטרית הבאה מטרייסט; בה באו יהודים רבים מרוסיה, מפולניה, מאונגריה ומגליציה, הנוסעים לא“י – אלה לקנות אדמה להם ולשולחיהם, אלה להכניס את ילדיהם אל הגמנסיה העברית ואלה, צעירים בעלי פאות ארֻכּות ומסֻלסלות, ללכת לשבת לפני ה' בישיבות ירושלם עיר הקדש ולאכל שם לחם חֹל, לחם העצבים, מן החלוקה אשר ירימו להם בני חו”ל ואשר ישאירו להם פקידיה וגבאיה כאשר ישאירו, אחרי הרימם את חלבה ממנה.

ובתוך הבאים: חרדים שומרי מצוה, אשר רק “המצוה הקלה”, למוד לשון הקדש (הרמב"ם), היתה זרה להם ובדבר איש אליהם עברית נחשב להם כ“גוי אשר לא ישמעו לשונו”; צעירים ההולכים להכנס כתלמידים אל הגמנסיה העברית והיודעים שפתנו וספרותנו היטב, עד אשר יוכלו להיות למורים לכמה מורי עברית בחו"ל; אנשים מקצות ארץ רוסיה, אשר רחקו מן היהדות בכח המסבות ויהיו לרוסים מנפש ועד בשר (על יד האחד היתה כתבת קעקע רוסית מזמן המלחמה עם יפוניה) אבל הרגש היהודי, מורשת אבות, התעורר בקרב לבם והנם מבקשים להציל את ילדיהם מגורלם הם בהוליכם אותם אל הגמנסיה העברית, בית היוצר לנשמת האומה המתחדשת.

בתוך הנוסעים היו יהודים דתיים (מפולניה ומגליציה), אשר התפללו במנין ערב ובקר בכל יום תמיד ויעמדו בבקר מעֻטפי טליתות ומעֻטרי תפלין לעיני המלחים ויתר עושי המלאכה, לקים מה שנאמר: “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפלין שבראש”. ואחרים – אשר יצאו ידי חובתם ברעיהם היראים והחרדים ולא נענו לקול קריאת התמימים האלה, אשר קראו להם יום יום, בדאגה לנפשותם, לבא ולהתחבר עמהם למנין ולתפלה.

ופעם בפעם התנגשו היהודים הדתיים והיהודים הלאמיים כברזל בברזל יחד והשיחות והוכוחים ביניהם היו הלוך ורב, הלוך וחזק; אלה – חרדי פולניה – אמרו: אנחנו ניסד מושבה בא"י על טהרת הקדש, כל הבא להסתפח בנחלתנו עליו לקדש את יום השבת מחללו ולשמור משמרת התורה והמצוה לכל פרטיהן ודקדוקיהן, לא כציונים החדשים המחללים את הארץ בדעותיהם החפשיות ובדרכיהם אשר לא טובים (אם יתנו שם גם לבנותיהם חנוך עברי, אשר לא תֵהפכנה אחרי כן להוריהן ולעַמן סורי הגפן נכריה – זאת לא שמעתי אומרים); ואלה – מיהודי רוסיה – הגישו עצומותיהם לעמתם לאמר: ואם חפשים אנחנו בדעותינו מנעורינו, ואם לא נואיל לכֹף כאגמון ראשנו ולאסור רוחנו בעבותים ישנים למען עשות חנף להמון – העל כן אין לנו חלק בעמנו ובארצנו? הכי היו אבותינו יושבי הארץ מקדם כלם פרושים, יראי אלהים, כלם תמימי דרך ההולכים בתורת ה'?

והוכוחים היו עוד מעט לריבות שפתים, למרִי־שיח, ואני שומע ומקשיב וחושב מחשבות: עוד דברי ריבות על ביצה שלא נולדה, ריבות האיש והאשה על שם הבן אשר יוָלד להם למועד הזה כעת חיה…

ריבו, אחינו, ריבו, בעודכם עומדים מנגד לארץ החיים והשלום; הנה זאת חלאת הגלות, סֵבל העבדות והשפלות, פרי מחשבות השטן המשחית, אשר חִלק לב עם ה' וישסע אותם בכנפיו ויפרידם לפרודות ויסכסכם איש באחיו ועדה ברעותה. והיה כי תבאו אל הארץ והתנחלתם אותה וישבתם בה – והיתה לכם ברֹב הימים, בכח החיים החדשים אשר תשפיע עליכם, לכוּר ההִתּוּך, כּוּר מצרף ומטהר, מאחד ומחבר, ויהודים דתיים ולאמיים, ספרדים ואשכנזים, משמרים וחפשים, וכל כתות היהדות למיניהם, יהיו לזכרונות קדומים, ועם ישראל יהיה לגוי אחד בארץ.

והים הולך וסוער, כאשר ראיתיו בכל הדרך מרומניה ועד הנה זה עשרה ימים, והגלים מתרוצצים בשצף קצף, גם אחרי דרוך כף רגלי על אדמת ארץ ישראל עוד לא נח מזעפו ואנשים מיושבי תל־אביב ומן המורים, אשר בקשו לשוב לזמן חרותנו מארצנו אל “ארצם”, לצאת לימי הפסח מחרות לעבדות, לא יכלו לרדת אל האניה מפני הסער. מה לך הים כי תסער, הגלים – כי תעלו קצף? העל אשר ככה אחרו בני הגולה לזכור ולפקוד את ארצם? אם בגלל אשר בדרך אחד יבאו אליה בני חו“ל ובשבעה דרכים יצאו ממנה הצעירים בני א”י לנוע למצרים ולכל קצוי ארץ, עד היות כמעט כל עבודתנו בישוב הארץ כיוצק מים בכברה?

__________


בתוך עמי אנכי יושב – ואך עתה אני מרגיש במלוא טעמו את הדבר הזה שהוא ליושבים על אדמת נכר, כרֹב דברי התנ"ך אשר לחיי העם בארצו, אותיות מתות שאינן נוגעות עד הלב. הנני זה ימים אחדים בתל־אביב, העיר היהודית האחת תחת שמי ה', אשר חציה בנוי וחציה הולך ונבנה, ועוד הרשמים החדשים שופעים עלי מכל עברים, עולים בלולים כגלי הים, ועוד רוח מלא מאלה תוסס בקרבי כיין לא יפָתח ועוד לא עת לי להביע את כל חושי בי לכל מראה עיני ולכל משמע אזני. את אשר יֶשׁנוֹ פה – אראה, אביטה ואחשבה לדעת מעט מעט; אך את אשר איננו פה ראיתי ברור ברגעים הראשונים לבואי: אין עיני צפעוני של נכרים אדוני הארץ. “דקיימי עלן כי כסלא לאוגא” ואשר יביטו עלינו על כל מדרך כף רגל בשנאה גלויה או מסֻתּרה ובשאט־נפש המכאיב יותר מכל שנאה; אין יהודים כפופי קומה, שַחי עינים ונשברי־לב, העומדים בחנויות דלות וריקות ובטנם חסרה וכיסם ריק וראשם מלא רעיוני רוח, או הנהלכים כצללים משתכחים בעיר, זורעים רוח וקוצרים סוּפה ואוכלים איש בשר רעהו ואיש בשר זרועו מאין מחיה; אין מחלקת ומפלגות ואין עֵשׂק ושטנה ודברי ריבות בשערים על רבנים ועל שוחטים ועל כסא כבוד וכל נגע וכל פגע; אין זקנים כורעים ומשתחוים להמן ומשתררים כעריצים על אחיהם ועמם ואין ילדים וילדות הנתונים לעם אחר והנקראים בשמות נכר והדרים בעולם שאינו שלהם ואשר חצים מדברים יהודית וחצים אשדודית או אשר אינם מכירים לדבר יהודית, – בקצרה: אין הגלות ואין כל “ספיחיה”.

המראה הנפלא, אשר לא יוכל להתעלם ממנו כל הבא אל תל־אביב ברגע הראשון, הוא הדבור העברי החי והשוטף הנשמע על כל פה, מן הצאצאים והצפיעות, אשר עוד לא יוכלו לדבר כן, ועד הצעירים והצעירות והבאים בימים – הפרחים והפרי אשר לעץ יהודה, הצומחים בא"י איש בעקב אחיו, בכח החיים החדשים המלאים תנובה, כצמוח פרחים ופרי יחדו על עצי הגנים והפרדסים אשר לארץ הפלאות הזאת.

אני יושב ואוכל ארוחת הערב וילדים וילדות משחקים ברחוב לפני חלון ביתי וקול המונם עולה באזני. כמעט רגזתי תחתי, כי מעודי אהבתי שקט ואשנא שאון; אך הנה שמעתי – ואחדל רֹגז, הקשבתי – ואשכח מאכול לחמי: “תחי השפה העברית, הידד!” ושיחות ופטפוטי ילדים וריבות שפתים ודברי שעשועים – הכל עברית. ויש אשר ההורים עודם מדברים איש עם אחיו רוסית או זרגון, והנה בא הילד ומשסע אותם בדבריו – ודברו אתו בלשונו, עברית, עד צאת העברי הקטן מאת פניהם ושבו ודברו בלשון הגלות; תחת אשר בגלות ידברו ההורים איש עם אחיו יהודית – היהודית הגלותית: זרגון – ועם הילדים ידברו אך רוסית או אך רומנית. בגולה נשמרים ההורים אשר לא יראו הילדים כי אינם עוד “גוים” שלמים; ובא"י הם בושים מפני בניהם, אשר לא יכירו בהם כי אינם עוד יהודים טובים…

את אשר עם לבבי לא אכחד: העברית הזאת איננה לפי רוחי, השפה הולכת ונשחתה בפי הילדים ובפי ההמון, וגם הנה החלו לדאוג לדבר הזה ולהפיץ בקהל רשימות של שגיאות הלשון להזהיר את העם (“אל תקרא… קרא”), כאשר נעשה ברומה לפנים בעת הָחֵל הלשון הרומית להתקלקל ולהִפָּרע בפי העם. התועילנה גם אלה להשיב ללשוננו את אחדותה, את טהרתה, כאשר הועילו תחבולות המדקדקים המצרפים והמטהרים ללשון הרומים ליַשרהּ ולצקת אותה למוּצק אחד על פי דרכה ורוחה, עד אשר עמדה שפת הספרות בטהרתה מימי אוגוסט ועד יוסטיניאן ולא נכּר כל סופר על פי ספרו אם מאפריקה ואם מספרד או מגליה מוצאו? אמנם כי ללשון הדבור קשה להציב גבולות ולשום חק ומשפט, הדובר לא יוכל לעצור בשטף הגיוניו בעוד איש־שיחו לנגדו ולבחר מלים ולצרוף אמרתו, כאשר יעשה הכותב דבריו על ספר. כי על כן יודעים אנחנו ויודעים כל בני עם ולשון, כי הלשון ההמונית לא תהיה למופת לטֹהר ולזֹהר. אבל לשון הספר? הנה היא הולכת וקרֵבה ללשון העם ועוד מעט ולא יוכלו עוד להבדיל בין האחת ובין השנית. וזקן סופרינו, ה' מרדכי בן הלל הכהן, מבאר לי באחת השיחות, כי אם אמנם גם הוא היה כותב תמיד על טהרת הלשון העברית, בכל זאת רואה הוא בא“י את הצֹרך להלוך עם החיים ולותר על העברית התנ”כית, למען עשות את הלשון לשפה חיה, ולא רק בדבור כי אם גם בכתב, פן יגדל הפרץ בין הלשון המדֻבּרת ובין לשון הספר עד היותן לשתי לשונות נפרדות מאין כל חבור ביניהן.

אולי כדבריו כן הוא; אבל דואג אנכי. כי אם יסתם ככה הפרץ הזה, ובא תחתיו פרץ אחר רחב ונורא עלילה ממנו הרבה יתר מאד: לשוננו תִרחק הלוך והרחק ממוצאה הראשון, מכתבי הקדש, מקור הרוח העברי והתרבות העברית והחיים העברים, עד היותה לכִסּוּי דק ושקוף לרוח האירפי ולחיים אירפים והקשר האחד המקשר אותנו אל העבר, אל עברנו המיוחד, ינָּתק בידנו אנחנו והיהדות תסָחף במקום מקלטה האחד, לא מפני האנושות כי אם מפני הארפיוֹת, לבלתי השאר לה פליטה.

אך אנה הלך לבי? הלא חג לי היום, הלא בארץ ישראל אני ואך זה עתה באתי ומה זה מהרתי לסמוך טפות מרות בכוס שמחתי? אסבה אפוא עיני ולבי מנגד מראות כאלה וכאלה, אשר אם נעמיק לראות עד היסוד בם לא ישביעונו רצון ולא ימלאו את כל משאלותינו, מראות הנראים לנו מקרוב כה וכה בחיי הרוח ובחיי המעשה, ככתמי השמש בעד הזכוכית המגַדלת; אשקטה ואביטה, אביטה ואתענגה על הארץ ועל טוּבה ומנחל עדניה תשתה תרוה נפשי השוקקה המלאה לה מרורות מגלותנו עד בלי די – ואת מחשבותי על העתידות אחשוך לימים העתידים.


החרות, תרע"ד