המצות התלויות בארץ הן הנה חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים, ובראשן מתנוסס היובל כאבן נזר.
*
קבוץ ההון על ידי מקרים רעים בידי איש אחד הוא מחלה נוראה להכלל; גורל הפּרטים המטים לנפּול; היובל הוא הרופא הכללי והפּרטי גם יחד.
*
קול השופר, קול התרועה – סמל האחדות; קריאת התרנגולת לאפרוחיה לקבצן בצל כנפיה, בשעת הסכנה, בעת ראותה בעיני-אם את הנשר, את התחמס מעופף עליהם מלמעלה.
(מאיר-בער המנגן)
*
“והעברת שופר תרועה”, “וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו”.
*
החופש האמתי, כי כל איש ואיש ישתדל לשוב לאחוזתו ולמשפּחתו, לעמו, לארצו, לדתו, לדברי-ימיו, לספרותו ולשפתו. – תשובו!
*
אל כל אלה אשר עזבו את עמם מרוב עשרם ויגדלו ויצאו מאחיהם, גם לאלה נקרא: “תשובו! תשובו!”
*
חבת ציון נולדה בחרבנה. ומה השכילו מסדרי ההפטרות בתתם לנו את נבואת ירמיה לעודדנו, כי עוד נזכה לחוג את חג היובל. אחרי אשר הביא עליהם את הרעה, כן יביא עליהם את הטובה – “שדות בכסף יקנו” – ויסמל את נבואתו במעשה, בקנותו מידי חנמאל בן דודו את שדהו בדבר ה'.
*
“ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו!”.
בשוב האדם אל אחוזתו, אז גם אל משפּחתו ישוב, כי “אחי רש שנאוהו ואוהבי עשיר רבים”. – “וישגב אביון מעוני, וישם כצאן משפּחות!” (אלשיך). אין בכלל אלא מה שבפרט, וזאת היא הציוניות הנאמנה, יען כי “חכמת המסכן בזויה” ועלינו להראות בפועל את חמדת יובלנו בארצנו במעשה ולא במדרש.
*
“ביום הכפּורים תעבירו שופר בכל ארצכם – מכאן אמר רבי ישמעאל: מראש השנה ועד יום הכפּורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם, ולא היו משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום כפּורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.”
(ראש השנה ח.)
*
“וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” – יכול בארץ אין, בחוץ לארץ לא? תלמוד לומר: “כי יובל הוא”, בכל מקום; אם כן מה תלמוד לומר בארץ? בזמן שהדרור נוהג בארץ, נוהג בחוץ לארץ; אין הדרור נוהג בארץ, אין נוהג בחוץ לארץ".
(קדושין ל"ז.)
*
זאת היא משאת נפש הציוניות להנהיג את הדרור בארץ, וראו כל העמים, כי מציון תצא תורה ואורה, דרור וחופש גם יחד.