לוגו
בחוקותי, התוכחה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

את רבי ישראל השמש הזקן בעל ה“תוכחה” כלנו זוכרים. בעלי-הבתים האמידים יראו ופחדו להקרא לפרשת ה“תוכחה” ולא הבינו כי קדושה היא פרשת התוכחה כמו פרשת עשרת הדברות. ויהי היום והשמש הזקן התפּרץ וימרוד, ויגמור בלבבו לחדול מהיות עוד השה לעולה, באמרו: יקח לו הקורא בעצמו את התוכחה….

*

כישראל השמש, הפּרטי, כן היה ישראל הכללי, בעת “התוכחה הכללית” לכל התוכחות ההיסטוריות – ל“מסעי הצלב”, ל“המגפה השחורה”, ל“הרעלת מימי הנהרים והמעינות”, ל“גזרת הרועים”, ל“מרד במושלים” ובראש כלם ל“עלילת הדם”.

*

הכללי כהפּרטי התעורר משנתו הליטרגית ויתפּרץ וימרוד, וימאן להיות עוד השעיר לעזאזל: קחו לכם בעצמכם את התוכחות, הניחו לי ואשובה לארצי.

*

“אם בחוקותי תלכו”; “ואם בחוקותי תמאסו”. – תורתנו היא החיים וכל טובם והדרם בחיובה – “אם בחוקותי תלכו”; והמות עם כל תוצאותיו בשלילתה – “אם בחוקותי תמאסו”.

*

הסיף והספר נתנו מכרכין מן השמים: אם תשמרו מה שכתוב בספר הזה תנצלו מן הסיף, ואם לא, הוא הורג אתכם”.

המה התאוות המשחתות אשר רק חוקי התורה מצילים אותנו מהן.

*

“רבי שמעון בן יוחאי אומר: הככר והמקל נתנו מכרכין מן השמים, אם שמרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו, הרי המקל ללקות בו”.

(ילקוט בחקתי)

*

ישנם בתוכנו אנשים, אשר יחשבו לההולכים בחוקות, ובאמת המה מהמואסים בחוקות, בהקדישם רק את האותיות וכל רוח אין בהם, כהאכר הבער, אשר בלע את פּסת הניר אשר עליו רשם הרופא את סם-המרפּא בעבורו…

*

“אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו”; “תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך” – ועינינו רואות, כי כל איש ההולך עם ה' קרי וממאן ללכת בדרכי הטבע, אשר התוה לו היוצר, אז נורא ענשו, איום ומי יכילנו?

*

כשם שנראה באנשים פּרטים המפקירים את חייהם נגד דרכי הטבע, נגועים ומעונים, הולכי שחוח תחת נטל אולתם עדי ירדו ביגונם שאולה ויאבדו, כן גם נראה את המחזות האיומים האלה בדברי ימי העמים, אשר התמכרו לתאוות בשרים ויאבדו את עצמם לדעת – או מבלי דעת – ולא השאירו כל זכר אחריהם.

*

אשור, בבל, פּרס, יון, רומא, ובימינו לעינינו מתלבטים ומתמזמזים צרפת ופולניה – כי כלם על חרבם חיו ובסיף כלו; ואנחנו חיים והולכים בחוקות הספר; “והפריתי אתכם והרביתי אתכם” – “בקומה זקופה” (ילקוט), ולא ללכת כפוף ושחוח.