“קרא עלי מועד לשבור בחורי”. (איכה, א, טו¹)

“אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב”. (ירמיה ו' ד')

ה“יאהרצייט” הלאומי, יום אבל לישראל; ביום המר והנמהר הזה חרב בית מקדשו הראשון על ידי נבוזראדן; בו ביום חרב ההיכל השני על ידי טיטוס; ביום זה חרבה ביתר; בו ביום גרשו את אחינו מספרד, וביום זה חתם אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה, בשנת תרנ"ב, את יציאת היהודים מרוסיה לארגנטינא, בתנאי, כי יאבדו זכותם משוב שנית לרוסיה.

*

“מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי” ביום האיום והנורא הזה בתולדות ישראל.

*

איום הוא היום הזה עם כל מאורעותיו לא רק להאדוקים היראים והחרדים, כי אם גם להנאורים והחפשים אם אך זיק אהבת עמם לא עומם בקרבם.

*

אולם מה תועילנה הדמעות, ומה תושיענה הקינות, אחרי אשר זה כאלפּים שנה הננו בוכים ומיללים ומאום לא נושענו.

*

לו יסדו אבות-אבותינו את האוצר הלאומי, הקרן הקימת לישראל, אשר נוסד בדורנו, כי אז כבר נושענו תשועת עולמים.

המקרים האחרונים בארצות שונות, אשר גם בשם נאורות תקראנה, מזכירים לנו את דברי מחוקקנו:

“ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך”.

את מנוחתנו נשיג רק בארצנו, ועלינו להשיגה ולהמציאה לנו על ידי המוסדים הגדולים: “האוצר הלאומי” ו“הקרן הקימת לישראל”.

*

לא דמעות, כי אם די-מעות דורשת ארצנו הקדושה.

*

“כי באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה!” נתפּלל היום. אמנם כן! באש של המחלוקת, שנאת חנם ופירוד הלבבות שרפנו את מקדשנו, ובאש של אחדות וחבה נבנהו בקרוב.