וצדיק יסוד עולם
המונים המונים נוהרים ברחובות הראשיים, מצטופפים בבתי־קפה, מתענגים על הים, ואם במקרה יעבור על פניהם אחד מיחידי־הסגולה הספוּרים, ה“נסתרים”, הנושאים על שכמם את הישוּב כולו – מי ישעה אליו ומי ירגיש בו? אבק־אדם למראית־עין, בחולצה וב“קסקט”, ואולי גם עם מחלת־לב חשאית או עם אוּלקוּס – והנה הוא!.. בזכותו מצאו מקלט כאן – והם לא ידעו! ורק במותו, למראה הלויה העצוּמה, הם תוהים רגע איש אל אחיו: “מי היה זה? מי?” וחוזרים איש אל קלפיו וכו'.
הייתי רוצה שידעו, שאילמלא זה לא היתה להם כל ה“נוֹחיוּת” כאן; הוא שהכשיר להם את הקרקע והוא השוקד על בטחונם; הוא, האפור־על־גבי־אפור, שחריצים עמוקים במצחו – כחגוי הסלעים במקומות המסוּכנים…
לפחות – שידעו!