ב“ילדים מוצלים” לברכה חבס (“שחרות”, “עם עובד”) יש פרק בשם “למען ההיסטוריה”. ילדים־גיבורים, אשר נפתלו עם האויב המבקש את נפשם, וגם יכלו, נפתלו־נאבקו עם הזוועות ביבשה ועם הגלים בים לאחר שקפצו מעל הספינה הנטרפת. ילדים־גיבורים, שנמלטו אלינו משם, וגם ילדים־גיבורים – מתימן (לאלה האחרונים הוקדש הפרק האחרון). אותו הרועה הקטן, בן השלוש־עשרה, זכריה בן נסים, אשר אי־שם בתימן, בשדה, רדף אחרי ארבעה זאבים, ושפעם, בליל פסח, הלך יחידי לבקש את העזים האבודות. “אני לוקח את המקל שלי ואת הגרזן הקטן ולא אפחד. היה ליל ירח בהיר, כמו באמצע היום, ואני מטפס בהר ואין אף אחד אתי, רק האלוהים בשמים…”

ובכן, בספר זה, ספר הדמעות והגבורה, גבורת ילדים, יש פרק בשם “למען ההיסטוריה”. אחת “המוצלות”, נערה כבת שבע־עשרה, משנתבקשה לספר אף היא את כל המוצאות אותם שם, שאלה: “רצוני לדעת לשם מה לך סיפורי?” והיא ניאותה לספר רק לאחר שהוסבר לה, “כי יש לרשום את הדברים למען ההיסטוריה”.

כן, למען ההיסטוריה. נערה אחרת, רות, בת חמש־עשרה, שנמלטה מטרנסדניסטריה, סיימה את סיפורה המסמר לאמור: לא, אנוכי לא אשכח. כל ימי חיי אזכור וכל ימי חיי לא אחדל לשאול: על מה ולמה עשו לנו כך?!"

על מה ולמה?

למען ההיסטוריה!