לוגו
בזאת ייבחנו...
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

יש ואדם שרוי בדפּרסיה נוראה מחמת דבר של מה־בכך. הדמיון החולני אוצל ל“מה־בכך” זה ממדים עצומים. תמוטה נפשית, אף על פי שההגיון הבריא לוחש לו לאיש, שאין שום יסוד לכך. דכאונו מענה אותו, מחלישו, משמיט את הקרקע מתחת רגליו, קוטלו ממש, עד שתוצאות הדפרסיה מתחילות להדאיגו יותר מעצם סיבתה, בחינת “פּן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו”. באחת: עדי אובד!

בצר לו הוא אָץ אל ידיד לבקש עזרה. הידיד הטוב, האמתי, תופס את הענין ורואה, שיש לו עסק כאן עם “עצבים” גרידא, והרי הוא מציל את הטובע בדברי־עידוד נמרצים: “מה זה היה לך?! עורבא פּרח! לא דובים ולא יער!” וכדומה וכדומה. ואגב טפיחה לבבית על השכם והארת־פּנים הוא מוכיח לו בכוח־שכנוע את כל האַבסורד שבדבר, עד שהוא מצליח לרפּא את המסכן ולהשיבו לאיתנו.

לעומתו מצוי “ידיד” ממין אחר, ידיד פּושר, שפּולט את דברי עידודו כמי שכפאו שד, בשפה רפה, הן ולאו, עד כי מתעורר חשד, שבדיעבד ניחא לו בכך, כלומר: “יסבול נא קצת!…” ובמקום להחלימו הוא מחלה אותו עוד יותר.

יש ידיד ויש ידיד – ובזאת ייבחנו.