תוך שיחה חטופה, שיחת אגב, יש שמישהו מעלה דבר־מה מזכרונותיו, מרשמיו וכו' – ואנו שומעים ומתפעלים. זו החריפות, זו התפיסה הקולעת! ואנו יועצים: כתוב זאת! הלה נשמע – וכתב. והנה גדולה האכזבה. טוב היה הדבר רק בנתינתו הראשונה, הספונטאנית. הניסוח ה“ספרותי” קילקל את הכל. וחבל!
צריך לחקור וללמוד את הנתינה הספונטאנית, ההיולית ולראות במה כוחה גדול – ולהעתיקה אל שטח הכתיבה.
תורה היא.