טובות נכתבו על ה“קצרות” שלו, אשר כוּנסוּ עתה בספר – ובדין. ברם, עדיין לא הודגש כהלכה היסוד השירי שבהן. כי רשימות הרבה כאן אינן אלא “שירים בפרוֹזה”, אם כי כרוכה בהן מעין נעימת־לואי; לא משורר אנוכי ולא בן־משורר – רק אשר אראה אגיד.

“לכלב מזמור”, “סוּסים בכביש” ועוד כיוצא באלה מאשר “עם נפשי”, תיאורי הטבע הנמרצים ב“על פני הארץ”, סיקור מציאות וחזון משא־נפש – כל אלה ניתנים לנו ב“טמבר” המיוּחד לו; כל משפּט, כל ניב חצוב מהמקורות וברוחם ויחד עם זאת ללא אבק־מליצה. לא לחינם הקפּיד אביו כל כך, שהנער דויד “יהא לומר בחדר לשון־קודש”. באצטגנינות שלו ראה, שבנוֹ זה עתיד לכתוב “לשון־קודש” מצוּינת.

מַהוּת ישראלית הרמוֹנית, מוּצקה, ללא “קרעים” וחשבונות רבים, ששומרת בחוּבה יחד את כל היקר לה, למן “הנברשת הגדולה והכבדה בבית־הכנסת בעיירה”, דרך הפּסוּק החדש, רב הרושם, אשר בתנ"ך איננו: “אל משוּאות לכיש נחנו שומרים”, ועד “גיא הטחנות” ושאר המקומות והתופעות המרהיבים בארצנוּ.

חטיבה אחת.