לוגו
על "אמנות לשם אמנות"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“אמנות לשם אמנות” היא אחת המימרות הריקות, שלועסי־המלים נאחזים בהן, כדי לנגח את מי שיוצר דברים, שאין הכוונה בולטת בהם כעצמותיו המשוּפות של חמור רזה.

מי שהמציא צירוף־מלים זה, – וכל כמה שצלצוּלו בצרפתית עולה נאה, – יצר פוּרמולה שאינה אומרת כלום. בשעתה אולי שימשה סיסמה לאמנוּת־אמת בניגוד לספרות טובת־מגמה, אבל דלת־ביטוי, וממילא גם דלת־תוכן. משמעה היה: שאין רעיון נאה, נושא נאה באים במקום אמנות. לא שהאמנות היא תכלית לעצמה, אלא שהיא מוותרת על תכלית מדוּמה, משם ש“תכלית” באין אמנות אינה תכלית כל־עיקר…

באשר דבר כזה, שקוראים לו “אמנות לשם אמנות” אינו קיים. גם כשהיא מכרזת על עצמה, שאינה, כביכול, אלא “לשם אמנות” – אין זאת אלא תביעה נוספת, שמשמעה היא: לא מגמה הבאה מן החוץ, היונקת מצמצומו של העולם, כי אם מה שגלוּם בעולם עצמו, מה שאינו נתפס אלא בראיה הגדולה של המשורר. גם מי שמכריז על עצמו שהוא פורק עול – אם משורר הוא, אינו פורק אותו, אלא שהוא מוסיף תביעה, מוסיף חוּמרה.

אמור מעתה: גם שיר לירי סתם, שיר־נוף ושיר־אהבה וכל כיוצא בהם – במידה שהם דברי שירה, אינם נטוּלי־אידיאות למי שיודע לגלוֹתן. מה שמדובב ומרתיע את העולם, הוא תמיד רמז לרעיון גדול, אם גם לפעמים –לדבר שאין ב“רעיון” כדי להביעו הבעה פוֹרמאלית. כוחה של יצירת־אמת לא באמירת רעיונות, בחזרה על רעיונות (מה שנחשב בטעות לשירה רעיונית), כי אם בהכרת־עולם מעומקת, בהרגשת עולם מעומקת, רק הכרה נוספת, שהיא תכליתה של יצירה, מעלה את המחשבה. וזהו מה שמבדיל בין לעיסת־רעיונות ובין הולדתם החדשה.

*

ואף־על־פי־כן – אולי טוב למשורר בנערוּתו, שמלאכתו נערצה עליו כל־כך, שאינו רואה את תכליתה אלא בה בעצמה. התנגדות זו לשעבוד מצד המגמות הנלעסות על־ידי בני דורו, מחזקת את עצמיותו, מעמיקה בו את הכרת מלאכתו. פייטנים שאין להם בעולמם אלא המגמה, המגמה עצמה חשודה בעינינו. משורר הוא הדו של עולם, ועולם הוא יותר ממגמה. אלה הנלחמים במשוררי ה“מגמה”, עושים זאת לא רק משום שאלה כמעט תמיד משוררים בעלי יכולת מצומצמת, כי אם גם בעלי אידיאות מצומצמות.

שירת־מגמה גדולה היא פרי גידול פנימי. היא באה עם הבקורת הגדולה, עם הנסיונות הגדולים – כשהאידיאות הפורות אינן באות למשורר מן החוץ, כי אם תובעות את ביטויין כהתעוררות־חיים גדולה, כהכרת־חיים נוספת. אותה שעה באה ההתאמה המלאה של שירה ומגמה, והאות לאמיתותן של שתיהן היא, – כי אין להפריד ביניהן.

*

הסיפור על גילוי־אלוהים לשמואל הוא אולי הסמל העמוק ביותר בשירת העולם של שעת התגלוּת. כל קסמה בזה, שמי שנועד להיות נביא לעמו לא ידע מי הוא הקורא לו ולשם מה הוא קרוא.

גם המשורר, כל שהוא יודע פחות בראשית דרכו, “לאן הוא קרוּא”, כן ייטיב אחר־כך, בבוא שעת ההכרה האמתית, לעשות את שליחותו.